יעקב א. לוסטיגמן
אבי מורי, הגאון הגדול רבי אליהו שמרלר זצ"ל, היה מגדולי החסידים של הרבי בעל ה'שפע חיים' מצאנז. זיע"א, אומר הרב שמרלר שליט"א. אבא היה ראש ישיבת צאנז, הוא היה חבר נשיאות מפעל הש"ס מיסודו של הרבי מצאנז, הוא היה ה'בעל מקרא' אצל הרבי זצ"ל בתקיעות בימים הנוראים, ולאחר מכן אצל בנו ממשיך דרכו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א. הוא היה כותב את התשובות של הרבי זצ"ל שרוכזו בשו"ת 'דברי יציב', וכן את ה'פשטעלך'-הפלפולים המפורסמים שלו, מדי יום הוא היה נכנס לרבי ויושב אצלו שעות כדי לעמוד על ימינו.
אבל כשהיו מספרים איזה 'מופת' מהרבי, כשהיו מדברים על הרוח קודש שלו או על ההנהגה הפלאית שלו, אבא זצ"ל לא היה שבע רצון מכך: "תדברו על התורה שלו", הוא היה אומר, "תדברו על המידות שלו! על הענווה שלו!".
וכל כך למה? וכי המופתים האלו לא היו? היו גם היו!
וכי הוא לא היה בעל רוח הקודש? בוודאי שהיה.
אלא מה? אנחנו, האנשים הפשוטים, לא יכולים ללמוד מהסיפורים האלו הרבה. הם אומנם מלמדים אותנו כמה גדול היה הרבי מצאנז זצ"ל, אבל הם לא מלמדים אותנו איך גם אנחנו יכולים להיות אנשים גדולים.
אם אנחנו נלמד מההתמדה העצומה שלו, אם אנחנו ננסה ללמוד מהמידות המיוחדות שלו, או אז נוכל גם אנחנו להתקרב צעד אחד נוסף למעלתו הגדולה, להיות אנשים קצת יותר טובים…
כשאנחנו מספרים על זה שהרבי זצ"ל, כשהיה אומר "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", הוא היה נמס מרוב בכי, ונחלים של דמעות ניגרו מעיניו, יש לזה השפעה עלינו ועל הילדים והתלמידים שלנו. זה ממחיש לנו איך אנחנו צריכים להשתוקק לגאולה השלמה, איך אנחנו צריכים לכסוף ולצפות ליום שבו ייבנה בית המקדש השלישי.
אבל אם מספרים שהוא בירך מישהו ואחר כך נולדו לו ילדים וכדו', זה סיפור חשוב, הוא מלמד אותנו אמונת צדיקים והוא מלמד אותנו על גדולתו של הרבי וכו', אבל זה לא דומה לסיפור שנותן לנו גם הדרכה איך להתנהג בעצמנו!".
התשובה של רבי מאיר
ידוע ומפורסם בפי כל, שהחינוך הטוב ביותר הוא הדוגמה האישית שנותנים ההורים לילדים שלהם. הרש"ר הירש זצ"ל אומר שחינוך הילדים מתחיל 20 שנה לפני לידתם. ההורים צריכים לחנך את עצמם, וממילא הילדים שלהם יהיו גם הם מחונכים בהתאם.
מספרים שפעם בא יהודי מודרני לגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד 'הדף היומי', ושאל אותו שאלה קשה.
"למה אצלנו בהיכלי התפילה של ה'מתקדמים', הסדר שולט. הניקיון מורגש, כל אחד יושב במקומו, וכל אחד מקפיד שהילדים שלו ישבו גם הם לצדו ולא ישתוללו ויפריעו לאחרים.
"אצלכם, לעומת זאת", כך טען אותו 'מתקדם', "יש בלגאן, רעש. אחד מתפלל מהר ואחד לאט, אחד מתפלל בשקט והאחר צועק בקול, הילדים משתוללים בתוך בית הכנסת ומחוצה לו, לפעמים הם קופצים אפילו על מדרגות ארון הקודש או הבימה… זה הכבוד שאתם חולקים לתורה? כך אתם מכבדים את בית הכנסת, אם אצלנו יעז ילד אחד לטפס על מדרגות ארון הקודש, אוי ואבוי לו, אחת דתו… ואצלכם, עולם כמנהגו נוהג, זה לא מפריע לאיש….".
השיב לו רבי מאיר שפירא ואמר: "אצלנו, כשהאבא מביא את בנו לבית הכנסת, הוא גם משתדל שהילד יתנהג יפה. הוא מאוד רוצה שהילד לא יפריע לאחרים, ושלא יקפוץ על מדרגות ארון הקודש. בהתחלה זה מצליח לו, אבל אז, כשמגיעים ל'ויברך דוד' או ל'נשמת כל חי', האבא כבר מתלהב כל כך בתפילה, עד שהוא מכסה את פניו בטלית, ומשתפך בתפילה נלהבת ושוכח את מה שקורה מסביבו ואת הילד השובב שלו. אבל יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן הילדים, שרואים שאבותיהם כבר איבדו קשר למציאות ונמצאים עמוק בתפילה, מנצלים את ההזדמנות ומתחילים לחגוג…
"אז נכון", הוסיף רבי מאיר שפירא, "אצלכם הילד לומד שאסור להשתולל בבית הכנסת, אבל מה הוא רואה? מה הוא לומד? שאבא יושב כל הזמן עם העיניים מחוץ לסידור, כל הזמן מסתכל עליו לראות שהוא לא עושה בעיות, ותוך כדי מפטפט עם השכן שלו שגם הוא עסוק בלשמור על הילד שלא ישתולל.
"מה יעשה הילד הזה לכשיגדל ויתחתן ובעז"ה יהיו לו ילדים משלו? הוא יעשה את אותו הדבר. גם הוא ישב בבית הכנסת יפטפט עם השכן שלו ויגער בילד שלו שלא ישתולל…
"הילדים שלנו, לעומת זאת, כשהם יגדלו גם הם יתלהבו בתפילה, גם הם יכסו את ראשם בטלית ויגביהו עוף יחד עם מילות התפילה המלהיבות את הלב ומדליקות את הנפש".
הבעיות של אבא
אבי מורי זצ"ל, היה מאוד קרוב לתלמידיו, בחורי הישיבה. הם היו באים אליו כדי להשיח את לבם ולספר על הבעיות השונות שאיתן הם מתמודדים. בחור אחד אמר שהוא לא מצליח להתרכז, אחר אמר שקצת קשה לו לקרוא, היו שסיפרו שהם לא יכולים לכוון בתפילה, וכן על זה הדרך, כל סוגי הבעיות וההתמודדויות.
אבל אבא, לא פעם ולא פעמיים, היה אומר לבחור שהשיח את לבו: "כן… אני מבין אותך מצוין. גם אני כשהייתי בגילך, היתה לי את אותה בעיה…".
יום אחד, כשלמדתי בעצמי בישיבה, סיפר לי אחד החברים שיש לו איזו בעיה מסוימת, ואז הוא 'הרגיע' אותי ואמר לי… אבל אני לא דואג… גם לאבא שלך, ראש הישיבה שלנו, היתה לו בעיה דומה מאוד, ובכל זאת תראה איך הוא יצא כזה ראש ישיבה גדול. גם אני אוכל בעז"ה לצמוח ולהצליח למרות הבעיה עמה אני מתמודד…".
אני נורא נעלבתי כששמעתי שהוא אומר על אבא שלי שהיתה לו בעיה כזאת. סליחה? לאבא שלי היו בעיות? מה פתאום!
תקפתי אותו, ושאלתי למה אתה אומר ככה על אבא שלי? מאיפה אתה יודע בכלל מה היה לאבא שלי כשהוא היה בגילנו??? וכי נביא או בן נביא אתה?
אבל הבחור לא נבהל. "תשאל אותו בעצמך", ענה לי, "אבא שלך בעצמו אמר לי שהיתה לו בעיה כזאת. אתה לא מאמין לו???".
בערב שאלתי את אבא שלי: "למה אתה אומר ככה שהיתה לך בעיה כזאת? הרי זה לא נכון בכלל. אני בטוח שלא היו לך כאלו בעיות…".
אבא השיב לי תשובה שמורכבת משני חלקים: "קודם כל", הוא אמר לי, "אתה צריך להבין שהתפקיד שלי הוא לחנך את הבחורים. להראות להם דוגמה אישית איך צריכים להתנהג ואיך אפשר לצמוח ולגדול בתורה.
"אם הבחורים יחשבו שאני 'נולדתי על הר סיני', כלומר שאני נולדתי מושלם בלי שום בעיה, ושככה גדלתי, ראש ישיבה… איך הם יוכלו ללמוד ממני משהו? איך הוא יוכלו לקבל ממני הדרכה? הרי הם לא נולדו ראשי ישיבות. אם אני לא מבין אותם ואני איזו דמות מעולם אחר, איך אני קשור אליהם בכלל?
"לכן אני אומר להם על כל מיני בעיות, שגם אני התמודדתי עם בעיה דומה. כך הם אומרים לעצמם, אם ראש הישיבה שלנו התמודד עם אותן בעיות שאנחנו מתמודדים, ובכל זאת הצליח לגדול ראש ישיבה, זה אומר שגם אנחנו יכולים…
"דבר שני", הוסיף אבא ואמר לי, "מה אתה חושב, שבאמת לא היו לי בעיות? אתה חושב שאני באמת נולדתי על ההר? תדע לך שאכן היו לי בעיות! אבל אני התאמצתי ונכשלתי וניסיתי שוב ושוב עד שבחסדי שמים הצלחתי להתגבר על אותן בעיות ולהגיע למקום גבוה יותר, שבו מתמודדים עם בעיות מסוג שונה".
כי אף אחד אינו חף מקשיים ובעיות. אף גדול בישראל לא נולד גדול בישראל. כולם נולדו עם אפס ידיעה בתורה, וכולם התמודדו עם יצר הרע גדול שניסה להקשות עליהם ולפגוע בהם ולמנוע מהם את היכולת להצליח, ובכל זאת הם התאמצו ונכשלו ושוב התאמצו עד שבחסדי שמים הצליחו להתקדם.
הפשט של הרב ואזנר
הדברים האלו מחזקים מאוד, אבל גם מחייבים מאוד, הן את הילדים והן את ההורים והמחנכים. יש מקרים שילד נכשל שוב ושוב, או שהוא בכלל לא מנסה, וההורים או המחנכים שלו רואים אותו בקלקלתו ואומרים לו: ממך כבר לא יצא כלום… אתה כבר לא תהיה תלמיד חכם… אין לי כח להסביר לך פעם נוספת את המשנה או הגמרא, אתה ממילא לא תבין".
ה' ירחם, ישמור ויציל מכאלו דיבורים!
אנחנו צריכים להאמין בכל ילד ובכל בחור, וגם בעצמנו. גם אם כולם מסביב אומרים לך שממך לא יצא כלום, אל תאמין להם! קל וחומר שאל תגיד כך לילד שלך. לכל אחד יש פוטנציאל עצום, וכל אחד יש בכוחו לנתץ את החומות ולהתגבר על הקשיים. צריך רק לרצות ולהתאמץ.
ההיפך הוא הנכון, התפקיד של ההורים והמחנכים הוא לתת לכל ילד את ההרגשה הזאת שהם מאמינים ביכולת שלו להצליח, גם אם הוא מאוד מאוד מתקשה בתחילת הדרך.
בא אלי תלמיד, ואמר לי: "אבא שלי איש פשוט, סבא שלי היה איש פשוט, ה'עלטער זיידע' שלי גם הוא היה איש פשוט. שבעה דורות אחורה שאנחנו אנשים פשוטים, אין שום גדול בתורה, שום רב עיר או עיירה, שום מגיד שיעור או ראש ישיבה לא נמצא בשושלת היוחסין שלי… נו? מה כבר יכול לצאת ממני? גם אני אהיה איש פשוט… אין לי סיבה להתאמץ בכלל".
מסתבר שגם הוריו של הבחור הזה לא תלו בו ציפיות גדולות, והם 'הבינו' את מה שהוא 'הבין', שבאמת אי אפשר לצפות ממנו לכלום, כי הוא ימשיך את המורשת והשושלת ויישאר עם הארץ כמו אבותיו ואבות אבותיו.
אלו שגם יודעים לצטט קצת מאמרי חז"ל, כבר מוצאים לעצמם חיזוק במאמר חז"ל "תורה מחזרת אחר אכסניה שלה".
אני רוצה לומר לכם ווארט נפלא ששמעתי במו אזני מפה קדשו של מרן פוסק הדור רבינו בעל ה'שבט הלוי' זיע"א.
היה זה שבאתי לקבל ממנו הסכמה לספרי הראשון 'דרכי הלכה', לפני כארבעים שנה. הרב ואזנר זצ"ל אמר אז על מאמר חז"ל ש'תורה מחזרת אחר אכסניה שלה', שהתורה הקדושה הולכת ומסתובבת ומחזרת על הפתחים, עד שהיא מוצאת אכסניה שבה היא יכולה לשכון!!!
אתם שומעים??? התורה הקדושה מסתובבת ומחפשת מישהו שיסכים לארח אותה, וכל יהודי שמחליט שהוא רוצה להיות אכסניה לתורה, היא שוכנת בתוכו והוא נעשה גדול בתורה!!!
ובאמת אנחנו רואים בחוש בדורות האחרונים, שיש גדולי עולם, ארזי הלבנון אדירי התורה, שבאו מבתים פשוטים מאוד. לא אחד ולא שניים. רואים עין בעין שאכן כדבריו של רבינו בעל 'שבט הלוי', התורה שייכת לכולם, וכל מי שרוצה להיות גדול בתורה, יש בכוחו להיות גדול בתורה.
את המסר הזה אנחנו חייבים לנטוע בלבו של כל ילד וכל תלמיד. הדור הבא שלנו חייב להבין את זה ולהאמין בזה באמונה שלמה. רק כך הוא יוכל להצליח ולצמוח.
התמודדות חסרת סיכוי
איני זוכר היכן שמעתי או קראתי את המעשה הבא שאספר עכשיו, אבל המסר שלו כל כך חזק וכל כך מתאים לעניינו, שאינני יכול להימנע מלספר אותו.
מעשה שהיה בעיירה אחת, שחיפשה רב חדש במקומו של הרב הקודם שהלך לעולמו או שאולי קיבל משרת רבנות במקום אחר.
היה יהודי אחד, תלמיד חכם מופלג בשם רבי יעקב, שהחליט להתמודד על משרת הרבנות. כעבור ימים אחדים הודיעו לו שיש עוד תלמיד חכם שמתמודד גם הוא על המשרה. בירר רבי יעקב מי הוא המתמודד הנוסף ואמרו לי שמדובר בתלמיד חכם פלוני, קוראים לו רבי שמעיה.
מיד נענה רבי יעקב ואמר, אם המתמודד מולי הוא רבי שמעיה הזה, אין לי סיכוי להיבחר לתפקיד, אני מבקש להסיר את המועמדות שלי…
שאלו אותו: רבי יעקב, למה אתה מוותר כל כך מהר? הרי גם אתה תלמיד חכם מופלג בדיוק כמו רבי שמעיה. מי אמר לך שהוא יזכה בתפקיד ולא אתה???
נענה רבי יעקב ואמר, שמעו ואספר לכם מעשה: "בהיותי ילד, נקרעה לי פעם הגרב. לאמי לא היה זמן פנוי כדי לתפור לי את הגרב באותו יום, ולכן נתנה לי חצי רובל, ושלחה אותי לאשה זקנה היושבת בצדי השוק ומתקנת גרביים בתשלום.
"הגעתי לאותה זקנה, הושטתי לה אתך חצי הרובל ואת הגרב הקרועה, וביקשתי ממנה שתתפור לי את הגרב.
ואז ראיתי דבר נורא: מעיניה של הזקנה נשרה דמעה רותחת, ושמעתי אותה ממלמלת בינה ובין עצמה: ברוך ה', זכיתי להרוויח עוד חצי רובל לשלם למלמד שילמד את שמעיה'לה שלי תורה!!!".
"עם הגאונות של רבי שמעיה אני יכול אולי להתחרות", אמר להם רבי יעקב, "אבל עם הדמעות של אמא שלו אני לא יכול להתחרות!!!".
הורים יקרים! אימהות צדקניות! אל תחסכו בדמעות, אל תמעיטו בתפילות. עם הדמעות שלכם, אף אחד לא יוכל להתחרות! הילדים שלכם יכולים לגדול ולהיות פוסקי הדור הבא, גדולי ראשי הישיבות, מרביצי התורה ומחברי הספרים. זה תלוי בדמעות שלנו, של ההורים!