הרב יאיר ויינשטוק
בליל קולות מילא את אולם החתונות בעיר הצרפתית סטרסבור (שטרסבורג). קהל גדול התגודד בכל הפינות ושוחח בערנות. אחד המוזמנים שהגיע זה עתה לחתונה מתוך מחשבה שהסעודה מתקרבת אל סופה, חש מיד במתח סמוי העומד בחלל, הוא חצה את האולם וניגש אל אחת הקבוצות המשוחחות.
"ברוך הבא" קיבלו את פניו בצהלה.
"מה קורה?" העיף הלה מבטים לכל עבר, "זה נראה כאילו עוד לא הייתה חופה?"
"בוודאי, וכי איך אפשר לערוך חופה בלי חתן?".
"מה?!" "החתן עוד לא הגיע", התנדב אחד הנאספים להסביר לו. "הקהל מצפה לבוא החתן, וזה בושש להגיע!".
טיפין טיפין זרם אליו המידע. החתן אמור היה להגיע אמש מטשרנוביץ, בירת בוקובינה, בנסיעה בת יומיים ברכבת. אך כשבאו המחותנים, הורי הכלה, לתחנת הרכבת בשעת לילה מאוחרת לקבל את פניו, נדהמו כאשר סקרו שוב ושוב את כל הנוסעים היורדים מכל הקרונות ונתברר להם למעלה מכל ספק כי המיועד להיות חתנם — נעדר!
הם עזבו את הרציף מתוך תקוה שהחתן ימצא כבר את הדרך לעיר או לאולם החתונה למחרת. כמובן, איש לא רצה לחשוב על צעד דרמטי של ביטול חתונה בגלל איחור של חתן, אך כעת הסתובבו הורי הכלה כשהם קרובים לעלפון, מחוגי השעון הראו על השעה המאוחרת — 10 בלילה. החופה נועדה לשעה 8 בערב.
"כבר שמענו על איחורים מופלגים עוד יותר, אבל על פי רוב נגרמו אלו מחמת מוזמנים מכובדים שאיחרו, ובנוכחות החתן", התלחשו בקהל.
ככל שנקפה השעה והלכה התרבו הסברות מה עלול היה לעלות בגורלו של החתן המתמהמה להגיע. שמועות שונות החלו צצות כפטריות אחרי הגשם. איש לא ידע מה לומר. באולם הנשים ניצבה הכלה. פניה עטו גוון זהה לשמלת הכלולות הלבנה שלה. הליחשושים לא נעלמו מעיניה. נשימותיה המהירות העידו שקרובה היא לעלפון. אי משם כבר צצה מישהי עם מים קרים להשקותה להחיות את נפשה.
"פרדון" נדחק לפתע לאולם שליח מהדואר, בידיו מברק בהול. "סליחה, הרשו לי לגשת אל הורי הכלה".
*
שלושה ימים לפני כן…
שעת בוקר מוקדמת בתחנת הרכבת של טשרנוביץ. שריקה ארוכה הדהדה ברחבי התחנה, קוטעת בחדות את צפצוף השחרית של הציפורים. הרכבת המהירה עצרה ברציף. הנוסעים ירדו ממנה בזריזות, מהדסים ברגליהם אל מטרה בלתי נודעת.
בתוך ההמון הרוחש ופוסע הנה ושוב, כביכול ללא מטרה מוגדרת כלשהי, פסע בצעדים תכליתיים עלם צעיר שחתימת זקן מעטרת את פניו, ומראהו כשל בחור חסידי. מזוודה מרופטת בידו אחת, חליפת בגדים בידו שניה.
הוא מיהר מאד. אתמול הייתה שבת העליה לתורה, ה"אופרוף" שלו, והיום הזדרז ויצא מעירו גורא-הומאר ברכבת הראשונה לטשרנוביץ, וכל כמה שלא מיהר דומה עליו כי לא יספיק להגיע לחופה בזמן.
"היום קצר והמלאכה מרובה", אמר לנפשו, לרגע עצר את מהלכו. עמד בפינה רוגעת, הרחק מכל אותו סאון דוחק של תחנת הרכבת. פתח את פנקסו — בחור מסודר הוא בתכלית — עלעל קימעא בדפים עד שהגיע אל התאריך, עיין חטופות בסדר היום.
"היום יום ראשון, תפילת שחרית בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר שליט"א, בצוותא חדא עם הרבי. בקשת ברכה לפני הנישואין מהרבי, אחר כך ללכת אל הקונסוליה הפולנית, כדי לסדר ויזה. קניית כרטיס נסיעה בקו הרכבת טשרנוביץ — שטרסבורג. ברכת פרידה ו'צאתכם לשלום' מהרבי שליט"א, יציאה אל הרציף להספיק לרכבת-חצות".
בפסיעות נמרצות פסע אל האיזור היהודי, פניו מועדות לעבר בית מדרשו של רבו, הוא האדמו"ר רבי מנחם נחום מבויאן-טשרנוביץ, הבכור בין ארבעת בניו של רבי יצחק, בעל ה"פחד יצחק" מבויאן זי"ע. "מיכל, הלא מאושר באדם אתה!" הגה בקורת רוח. "עוד מעט תראה את פניו של הרבי, ובעוד ארבעה ימים תקים בית בישראל, תעמוד תחת החופה!"… ליבו הלם בהתרגשות, שמחתו נסקה לשחקים, הוא עומד להתחתן! חיוך ענוג האיר את פניו.
כעבור שעה קלה כבר ניצב חבוש בתפיליו בבית המדרש, שקוע בתפילת שחרית לוהטת-סוחפת, עוקב בצימאון ובשקיקה ללא גבול אחר כל תנועה של הרבי. כל גניחה, כל רסיס דמעה ושבר של אנחה, נחקקו בהתפעלות עמוק בנבכי נפשו.
בתום התפילה נקרא לקודש פנימה. בלב מתרונן סיפר לרבי אנה פניו מועדות, כל סדר היום והשבוע הבאים עליו לטובה עברו ונסקרו בסקירה אחת. הרבי האציל עליו שעה ארוכה מברכות פיו. נראה היה שהעניין תם ונשלם. עליו רק להגיע לחופה, וחסל.
*
השוער בחצר הקונסוליה הפולנית הציץ בו באיבה כבושה, מאשנב קטן בשער הברזל. "מה אתה רוצה?"
"אני יוצא הלילה ברכבת מטשרנוביץ לשטרסבורג שבצרפת, הרכבת עוברת כידוע דרך פולין, אני צריך אשרת כניסה".
"תבוא מחר", האשנב נטרק בפניו פתאומית. לרגע עמד כהלום רעם, אחר התעשת והחל להלום בפראות באשנב הברזל. "מה פתאום מחר?" קרא בכעס, "אני צריך לצאת לדרך עוד הלילה, אתה שומע?", צעק בגרון ניחר לעבר האשנב האטום, "תפתח לי את השער!".
דלת הברזל הכבדה חרקה על ציריה, היא נפתחה לרווחה מלוא רוחבה. השוער יצא אליו, פניו מאיימות, עיניו יורקות גיצים. הוא התקרב אליו, פיו הדיף ריח כבד של יי"ש. מיכל נרתע אחורנית בבהלה. "הקונסוליה מעולם לא עבדה בימי ראשון", קולו, קול שיכורים אופייני, היה צרוד מרוב שתיה. "יום ראשון הוא יום המנוחה שלנו, אם תמשיך להפריע לי, יהודון נבזה שכמוך, אשבור את עצמותיך!".
מיכל הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, גלגלי מוחו הסתובבו במהירות פראית. אם יקבל מחר את הוויזה, יוכל לצאת לשטרסבורג רק ברכבת של יום שני בלילה, הנסיעה מתמשכת שני 'מעת-לעת' תמימים, לא פחות מארבעים ושמונה שעות של נסיעה! להוציא הפסקות קלות באי-אלו תחנות. לשטרסבורג יגיע בחצות ליל רביעי. פירושו של דבר: חסל סדר חתונה!…
הוא חזר לאשנב הברזל והקיש עליו באגרופים קמוצים, "אני צריך להתחתן, אם לא תהיה לי ויזה לא אצליח להגיע בזמן לחתונה". צחוק פרוע הדהד מעבר לדלת, "עוד יותר טוב". הדלת לא נפתחה.
מיכל הבין כי חבל על כל רגע שהוא מבזבז במאמץ לעורר את רחמיו של פרא-אדם זה. אפילו אם יפתח את השער, ספק רב אם הוד מעלתו הקונסול נמצא, קרוב לוודאי מבלה הוא בכנסיה בשעה זו, בתיפלת יום ראשון, ואם תאמר לא הלך לכנסיה והרי הוא סרוח ונוחר על משכבו, בוודאי יכעס שהעירו אותו משנת הגוי שלו, ולשם מה, כדי לצייד חתן יהודי בוויזה, וכי מה אכפת לו אם יהודון עלוב נפש לא יבוא לחתונתו בזמן? שמא תאמר, תתבטל החתונה? הרי אנטישמים אלו היו שמחים אילו כל החתונות היהודיות היו מתבטלות…
רק מוצא אחד נשאר לו: הרבי!
כל עוד רוחו בו שעט מיכל ברחובות העיר. רגליו נשאוהו אך בקושי, עולמו חשך בעדו. את הדרך מן הקונסוליה לבית הרבי עשה במין רפלקס. מוחו המאובן מבהלת פתאום לא הצליח לפקוד פקודה קלה על אבר מאיברי גופו. כשהגיע לחדר הרבי לא הביט ימין ושמאל, לבקש רשות כניסה מהגבאים. אף לא טרח לבדוק ולברר אם כשרה השעה להיכנס. המחשבה ניטלה ממוחו הקפוא. הוא ניגש אל הדלת, בלא להקיש, פתח אותה ונכנס אל החדר.
"מיכל, מה היה לך?" הרבי הציץ בפניו של החתן. לחייו האדמוניות דרך כלל, כל סומקן אזל מהן עתה ופינה מקומו לצבע חיוריין-ירקרק. "מדוע אתה כה מבולבל ונרעש?"
"אני בא מהקונסוליה הפולנית", קולו של מיכל היה כבוי וחסר חיים כמו עיניו המושפלות מטה. בקול נשבר סיפר לרבו על ההתפתחויות בשעה האחרונה. "נקל לתאר את הביזיונות שיהיו באולם השמחות בשטרסבורג", סיים בפנים שטופות דמע, "מה יאמרו המחותנים, מה ילחשו הולכי רכיל בין הקהל, מה תחשוב עלי הכלה"…
אולי השתעשע מיכל במחשבות הבל כי הרבי יקום על רגליו, ויזעזע ארץ ומלואה. ירעיש שמים וארץ. יפעיל למענו את כל קשריו. את הקונסול ישלוף כבר עתה מבית תיפלתם ויכריח אותו להנפיק לו אשרת כניסה בעצם יום מנוחתם.
אפס, חיוך של השלמה עטף כהילה זוהרת את קלסתרו של הטשרנוביצאי. "אינני מבין, הרי אסור להיות כפוי טובה. אתה שומע מיכל?" חזר שנית הרבי, "הרי אסור להיות כפוי טובה".
מיכל ווגנר חסיד לבית רוז'ין היה. כעמיתיו החסידים ידע גם הוא כי דברי רבותיו, מגזע סבא- קדישא מרוז'ין, עמוק עמוק הם. לעולם לא נאמרו כאן דברי מוסר מפורשים. אימרות כנף מצלצלות ופולחות כליות היו נחלתן של שושלות אחרות. כאן דיברו בשקט, ברמיזה דקה מן הדקה… האמת נחבאה בשפריר חביון, מעולפת ומעוטפת בשבעים ושבעה צעיפים של הסתרה, אך היא חלחלה עד לשיתין שבנפש!
אף על פי כן, היה מיכל מתייגע שעות רבות לרדת לעומקם של דברי הרבי, אל מה ירמזון מיליו. "אסור להיות כפוי טובה".
"יגעת ומצאת — תאמין". כמכת ברק הכתה ההכרה בקדקדו של מיכל: וכי לא כך לימדונו רבותינו? "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". קודשא-בריך-הוא שלח לך נסיון של דחיית חתונה, ודאי לטובה כוונתו. מדוע אתה כה נרעש, מדוע אתה מקונן ונכאב? עליך להכיר טובה לבוראך על הטובה הזאת! "הרי אסור להיות כפוי טובה!" וכי לחינם אומר בעל ה'אור החיים' הקדוש, כי אין לך מידה מגונה יותר מכפיות הטובה?
עתה הבין מיכל אל-נכון פשרו של חיוך ההשלמה. הרבי חי תמיד בהרגשה נעלית של הכרת הטובה. ריבונו-של-עולם רוצה שיהיה כך? יהי כן!
מכוחה של אותה אכילת מן רוחנית, נסע מיכל בשלווה גדולה את הדרך הארוכה והמייגעת מטשרנוביץ לשטרסבורג. מילותיו הספורות של הרבי היו כמקלחת של צוננין על ראשו הלוהט, קורטוב של שלוות הנפש ומנוחת הדעת בתוככי החרדה והפאניקה. מכאן ואילך לא נטרדה שלוותו אף לרגע אחד, אימת הבזיונות לא עשתה עליו שום רושם.
באחת התחנות ירד ושלח מברק לשטרסבורג בזה הלשון: "מאחֵר ביום בגלל צרות עם הוויזה. לא לדאוג. כל עכבה לטובה. החתן מיכל ווגנר".
החתונה נדחתה ביום.
*
"החתן מגיע עכשיו לתחנת הרכבת" עבר רחש-לחש בלתי פוסק. הקהל הגדול נהר בהמוניו לעבר התחנה וערך לחתן ההמום קבלת פנים בלתי שגרתית.
החתן ירד מכבש המדרגות ולשאלת ההמון הפריח משפטים ספורים לחלל האוויר. דברי הרבי הקדוש כבשו מיד את הלבבות ונסכו בכולם שלוה ורוגע. דבר המעשה שנתפרסם, רומם את הכל מעל למוסכמות היום-יום.
החתונה שנערכה מכורח הנסיבות ביום שלמחרת, שימשה ליהודי שטרסבורג הזדמנות-פז ללמוד תוקפה של אמונת אמת עד היכן היא מגעת.
(גיליון אוהל מועד – לעלוב)