הגה"צ רבי אברהם ברוך רוזנברגר זצ"ל, רבו של מושב גמזו, נודע במסירות נפשו ובמאבקיו למען חינוך ילדי ישראל, בהקמת מוסדות חינוך ובשמירה על טהרתם ללא פשרות. עובדא מעניינת סיפר בנו יבלחט"א, הגה"צ רבי זלמן לייב רוזנברגר שליט"א אב"ד גמזו בורו-פארק, המעיד על הסייעתא דשמיא הגדולה שליוותה אותו במשך כל הזמנים לשמור על טהרת חינוכם של צעירי הצאן.
בשנים המאוחרות, כשמחמת סיבות כלכליות שונות עזב רוב הציבור את היישוב גמזו, היה רבינו מתאמץ מאוד למצוא מלמדים לתלמוד תורה, ובלית היה לוקח בחורים מבוגרים ללמד את התלמידים. רבינו זי"ע היה שולח הודעה לכמה ישיבות קדושות, שישלחו לו כמה בחורים מבוגרים הראויים לתפקיד המלמדות, וכשהיה מגיע הבחור לגמזו, היה רבינו אומר לו להיכנס לכיתה ללמד את התלמידים, ותוך כדי כך היה מתבונן כיצד הוא מלמד ומהי יראת השמים שלו, והאם הוא אכן ראוי לתפקיד זה. והיה אם מצא הבחור חן בעיניו, וראהו ראוי למלאכת הקודש, לקחו למלמד, ואם לא, העניק לו את הוצאות הדרך ושלחו לדרכו.
פעם אחת, באחד מימי חודש אדר, הגיע בין הבחורים שחפצו להתקבל כמלמדים, בחור אחד מבית טוב שעשה רושם של תלמיד חכם וירא שמים. רבינו הורה לו להיכנס לכיתה ולהתחיל ללמוד עם התלמידים. התחיל הבחור הלז ללמוד משניות עם התלמידים, והתחיל: "זאגט די 'הייליגע' משנה, א 'הייליגן' דין… והנה כששמע רבינו אותו משתמש פעמיים עם הביטוי 'הייליג', מיד קרא לו ואמר לו שאין מלאכה זו בעבורו להיות מלמד, ומיד נתן בידו דמי טרחה ודמי נסיעות ושילחו לדרכו.
לבנו של רבינו, רבי זלמן לייב שליט"א שראה את המעשה ועקב אחרי הדברים, היה הדבר לפלא גדול, והוא שאל את אביו, היתכן כדבר הזה שלא הסכים לקבל את הבחור בתור מלמד, רק בגלל שהשתמש כמה פעמים בביטוי "הייליגן"? וכי מה רע בכך, אדרבא, זה מורה על היראת השמים שבו?
אולם רבינו זי"ע ענה לו, שהוא הרגיש מיד, שאחד שאומר שוב ושוב את המילה "הייליג" גם כשמילה זו אינה במקום, והוא רוצה להיות מחמיר יותר גדול מהוריו מרבותיו, סימן שחפץ הוא לכסות על דבר מה שאינו טוב המונח בפנימיותו, שאינו כראוי.
מספר חודשים לאחר מכן, ביום ל"ג בעומר, נסע רבינו לאתרא קדישא מירון לכבוד ההילולא של התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי זי"ע, והנה בתוך כדי הנסיעה נבהל מאוד ר' זלמן לייב כשראה את אותו בחור כשחזותו ולבושו מעידים על התדרדרות רוחנית שחלה בו.
הוא מיד העיר את תשומת ליבו של רבינו, שהנה שם עומד אותו בחור שרבינו לא רצה לקבלו כמלמד, ועתה נתגלתה זהותו שאין תוכו כברו. אין זה אלא ממש רוח הקודש! אמר לאביו. אולם רבינו הפטיר בענוות קדשו: אין זה רוח הקודש, אלא כיון שאני משמש כרב במקום שיש מעט יהודים חרדים, ומוטלת עלי אחריות גדולה מאוד של חינוך הבנים, נותנים לי מן השמים סייעתא דשמיא שאוכל לבחור רק מלמדים יראי ה' באמת, ולא אכשל בבחירת מלמד שאינו ראוי.
(ספר 'ברכת אברהם' פרק יא)