הצעקות שבקעו מכיוון הרחוב שלפני בית רבה של העיר רחובות, הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, לא בישרו כי מדובר במשהו חיובי. ככל שהצעקות הלכו וגברו הבינו בני הבית כי מדובר בקהל לא קטן שהתקבץ מתחת לבית ומבקש למחות על דבר מה.
כאשר ניגשנו אל החלון – מספר בנו של הרב זצ"ל, הגאון רבי אריה קוק שליט״א מראשי ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות – נדהמנו לראות עשרות בני נוער ניצבים לצד הוריהם ומחזיקים שלטי מחאה בסגנון של ׳לא ניתן להפוך את רחובות למאה שערים׳, ׳די לקיצוניות׳, ׳תנו לנו לחיות׳ וכדומה. דברי מחאה אלו באו בעקבות פעולותיו בהעמדת הדת על תילה בעיר, ואותה פעילות בלתי פוסקת לא נשאה חן בעיני חלק מהתושבים, והם נאספו, באותו יום תחת חלון ביתו לקראת כניסת השבת, במטרה להפגין ולהביע את מורת רוחם מפעילותו.
כאשר ראיתי את ההפגנה ההמונית לא ידעתי מה עלינו לעשות. לא יכולנו להתעלם ממנה, שכן היה זה זמן קצר לפני כניסת השבת ואבי היה צריך לצאת לתפילת קבלת שבת בבית הכנסת. בישרתי לאבי על ההפגנה הנערכת מתחת הבית, אך היה נראה כי לא התפעל מכך במיוחד. הוא המשיך בהתארגנות לקראת השבת ולאחר כמה רגעים יצא מהבית בדרכו לבית הכנסת.
כאשר הגיע לקומת הכניסה החל להחיש את צעדיו ויצא החוצה כמעט בצעדי ריצה. "ברוכים הבאים, שלום עליכם", פתח וקרא בחיבה גלויה לקראת בני הנוער שאחזו בשלטים. ״כמה אני שמח לראות בני נוער שהגיעו לבקר אותי, הן כל ימי אני עוסק בחינוך, כמה אני שמח שבאתם אלי", אמר בלבביות ובמאור פנים מיוחד.
"אבל", המשיך ואמר, "מאחר ואני הולך כעת להתפלל בבית הכנסת, המתינו לי כאן במשך ארבעים דקות, ותיכף אשוב ואוכל להסב אתכם יחד את סעודת השבת. ואתם ההורים", המשיך ונשא את עיניו לעבר ציבור ההורים שעמד סביב וגיבה בשקט את המחאה, "אינכם צריכים להתעכב. אתם תשובו הביתה, ואני אדאג לארח את הבנים שלכם".
ההורים הבינו בדיוק למה כוונתו, הם חששו כי הוא ישפיע על ילדיהם, והחלו מיד לאסוף את הנערים והורו להם לשוב הביתה. ברם, הרב לא היה מוכן לקבל את הדבר. הוא אמר להם: "הרי הגעתם לכאן כי כאב לכם משהו, בואו תספרו לי מה קרה. אני לא מוכן שככה תצעקו ואני לא אוכל לשוחח ולדבר אתכם. באם אתם דואגים שאקח את הילדים, אל דאגה! הרי הם כבר ילדים גדולים והם יכולים להחליט בעצמם מה נכון ומה לא".
בסופו של דבר הוסכם, כי ייערך סימפוזיון בו ייטלו חלק בני הנוער, ובמהלכו יציג מועמד אותו יבחרו אנשי העיר והוא ישאל את הרב שאלות שונות. הסימפוזיון נערך באחד האולמות הגדולים בעיר, כאשר כאמור, מי שנטלו בו חלק היו כל בני הנוער בעיר, והרב נוטל בו חלק כמחותן ראשי. כדי לייצג את תושבי העיר ולשאול את השאלות, הוזמן מרצה חילוני מהאוניברסיטה העברית, שהוכר בדעותיו האנטי דתיות.
בשלב כל שהוא החל המרצה החילוני לתקוף במילים קשות את ראש העיר, שגם השתתף במפגש. הוא עלב בו במילים קשות, כי מלבד ד' אמותיו בבית הכנסת בו הוא מתפלל, אינו מכיר בכלל את העיר וצרכיה, ומילא הוא אינו מייצג אף אחד מלבד את הציבור הדתי, ואינו ראוי לשמש כראש העיר.
בני הנוער לא שתקו על הפגיעה בראש העיר, והחלו לקרוא בוז נגד אותו מרצה. חמתו בערה בו והוא צווח בחרון ובזעם אין אונים: "אני איני מוכן לשבת באולם אחד עם אנשים כמותכם". תוך כדי דבריו, קם ונטש את האולם, כשקריאות הבוז ממשיכות ללוות אותו בדרכו החוצה. ברגע אחד התהפכה האווירה באולם. היה מי שהתחיל לשיר את שירי השבת, וכך במשך זמן ארוך ישבו כולם יחד ושוררו את מיטב שירי השבת, כאשר הדבר מביא לקידוש השם עצום.
בעיצומו של מעמד ותוך כדי השירה, נעמד אחד מזקני רחובות שהיה בעברו תלמיד ישיבה, וביקש את רשות הדיבור. הוא התריס בשאלה, כי ידוע נאמר "אין אדם נוקף את אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", וביקש להסיק מתוך מאמר זה, כי כל מעשה ומעשה שהאדם עושה, נעשה באופן שמכריזים וקובעים משמים כי כך הוא עתיד לעשות. "אם כן" הוסיף והקשה בכסילותו, "הרי גם כאשר אני קם בבוקר יום השבת ומתיישב באוטו שלי, או כאשר אני פותח את החנות בשבת, גם זה נעשה בהכרזה משמים, אז איך יתכן שאתם אפוא מפריעים לעשות מה שהוכרז משמים? הלא אתם פועלים בניגוד למה שקבעו בבית דין של מעלה?!"…
הרב בחכמתו הבין על אתר כי הוויכוח עם אותו זקן כסיל לא יניב מאומה. הוא נעמד על רגליו ואמר כשהוא מחויך כולו: "אשרייך עיר רחובות, אשרייך שזקנותך לא ביישה את ילדותך, וגם לעת זקנה עדיין יש בך יהודים יודעי ספר שמשנתם שגורה בפיהם ויודעים הם את דברי תלמודם אותם למדו בימי צעירותם". הרב הוסיף וברך אותו שיזכה לבריאות איתנה ואריכות ימים ושנים טובות מתוך אושר ונחת וכל טוב, והוסיף לשבח אותו על כך שהעיר כולה מתפארת בדמויות כמוהו, שזוכרים היטב את אשר למדו בצעירותם ומשנתם שגורה היטב בפיהם.
השואל כבר לא היה זקוק לתשובה, הוא כבר בא על סיפוקו, וככל הנראה כבר שכח מה שאל קודם לכן. הוא קרן כולו מאושר למשמע המחמאות ששפעו מפי הרב, והנהן בראשו כל העת לקהל הנאספים סביב, כאשר לא היה אדם מאושר ממנו באותם רגעים.
(קובץ גיליונות)