שמו של הגאון העצום רבי שלמה פישר זצוק"ל ראש ישיבת איתרי שנפטר בתחילת החורף דהשתא, היה מפורסם בפי כל. גאונותו העצומה ושליטתו הבלתי נתפסת בכל מכמני התורה היו לשם דבר, אך לא רבים כל כך זכו להכיר אישית את האדם המופלא הזה ואת הליכותיו בקודש.
רבים דיברו על גאונותו וידיעותיו שהיו לשם דבר, ייחסו את זה לכישרון עצום בו הוא ניחן כאשר הוא זוכר כל פרט ופרט ולא נשכח ממנו מאומה, אף דברים 'נידחים' במרחבים העצומים של השותי"ם וספרים עלומים שכמעט אין איש שבקי בהם, כשהוא משתמש בידיעותיו הרבות ללמוד וללמד ולפסוק הלכה בכל מקצועות התורה.
שיעוריו אף הם היו לשם דבר, כשעד שנותיו האחרונות בהם נחלש היו יכולים לארוך שעות ארוכות בהם הוא דילג בקלילות בין כל חלקי התורה ובלל הלכה עם קבלה סברות וידיעות בגאונות נפלאה.
אבל לא בהספד עסקינן. יש סוד שמסתתר מאחורי הדברים. ובתיאורים עליו, שנגענו רק בקצותם, יש לימוד גדול הנוגע אל כל עמל וצורב.
לא רבים שמו לב לפצצה שהטיל בנו שליט"א בעת אשכבתיה דרבי, הוא הזכיר את מה שאביו הגאון זצוק"ל אמר לו לא פעם: "בניגוד למה שהציבור חושב, לא היה לי זיכרון חזק בכלל, אולי אפילו ניתן להגדיר אותי כבעל זיכרון חלש, אבל מחמת העבודה הקשה בעמל התורה הגעתי למה שיש לי היום, התורה הייתה החוויה שלי, וחוויות כל אחד זוכר". זהו משפט שטילטל אותי.
את הראייה לכך אפשר להביא מכך שאפילו את הכתובת שלו הוא לא זכר, וכשמשפחתו עברה לגור בדירה חדשה בשכונת הר נוף בשנותיה הראשונות, הוא ביקש מתלמיד שיברר איך מגיעים הביתה כי הוא לא זוכר להיכן אמרה לו הרבנית להגיע ואיך מגיעים לשם. נכדים היו צריכים להזכיר לו את השם שלהם, הוא פשוט לא זכר, אלא אם כן הם שאלו אותו פעם איזה שאלה חזקה בלימוד, למדו איתו פעם משהו שהיה משמעותי בשבילו…
את מספר הטלפון בביתו הוא אף פעם לא חייג מהזיכרון, הוא תמיד, עד סוף ימיו היה צריך להוציא את פנקס הטלפונים האישי שלו בשביל לחייג הביתה. זה פשוט לא נכנס לו לראש, לא נרשם בזיכרון.
אז איך תורה הוא כן זכר כל כך? איך היה יכול לעמוד שעות על גבי שעות ולמסור שיעורים מנושא לנושא בע"פ בעמקות כזו ובצירוף ציטוטים מדוייקים מכל מכמני התורה? איך היה יכול להשיב תוך דקות ספורות על עשרות שאלות בכל מקום ברחבי כל התורה?
התשובה היא מה שהוא עצמו תמיד אמר וציטט ממרנא החתם סופר בעניין זה: מהתורה פשוט היה לו אכפת, זה בער לו לדעת, עניין אותו לזכור כמו שלנו חשוב לזכור את מספר הפלאפון האישי שלנו. כששאלת אותו משהו מאיזה נושא עלום שכמעט אף אחד לא נגע בו והוא ענה לך על המקום תשובה מפורטת כולל כל המקורות, הבנת שכמו שלך חשוב לדעת ולאחסן במוח את פרטי חשבון הבנק שלך היה חשוב לו לדעת את כל הפרטים על עיבור החודש וסדר המזלות וגרמי השמים, לא כי הוא היה צריך להשתמש בזה אלא כי הוא הרגיש שזה שלו, זו הייתה החוויה שלו, מזה הוא חי.
והייתה גם מסירות נפש, בעוני בשנים המוקדמות, מתוך צער, לפעמים גם רדפו אותו כל מיני אנשים שכל מיני דברים שהוא עשה או אמר לא התאימו להשקפת עולמם. בזמנים האלו הוא פרח. בשנים של העוני בירושלים של שנות הצנע, כשבשביל מטבע שיהיה מה לאכול בבית הוא הלך לומר חבורה לר' לייזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר – אז הוא הוציא מעצמו את המיטב, את כל מה שהיה יכול, ועם אחיו הגדול ראב"ד העדה החרדית ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל הוא עלה ונתעלה והשקיע את עצמו בעמל התורה וביגיעתה.
גם הרבנית עזרתו בקודש הייתה שותפה. הוא היה מספר פעמים רבות על כך שבשנות העוני והמחסור הרבנית קיבלה מסבה תשע לירות לפני החורף הירושלמי הקר בשביל לקנות נעליים לילדים, הרבנית שמרה על הלירות הללו מכל משמר, לא דבר של מה בכך בימים ההם. יום אחד חזר בעלה הגאון הביתה בעניים בורקות וסיפר בהתרגשות ששמועה טובה תדשן עצם, הנה פורסם שיצא לאור הכרך הראשון של ספר החזון איש על או"ח. עד אז תורתו של החזון איש התפרסמה כקונטרסים קטנים ולא בספר מכורך, ר' שלמה התענג מהמחשבה על האפשרות להגות בספריו של החזון איש, שתורתו הייתה חביבה עליו מאד, מתוך ספר מסודר ובלי לחפש את הקונטרס הבא בכל פעם מחדש.
הרבנית שהייתה רגישה מאד לתורתו של בעלה וידעה לייקר את העניין, יצאה עוד באותו היום בהחלטה של רגע לחנות הספרים היחידה שהייתה אז במאה שערים, היא הרגישה שאם לא עכשיו היא לא תהיה מסוגלת לעשות את זה. גם כשהגיעה לחנות וראתה את בעל החנות נועל את הדלת בסוף יום העבודה עמדה והפצירה בו שיפתח שוב רק לעוד כמה רגעים את החנות כדי שתוכל לרכוש את הספר לבעלה הגדול. היא ידעה שאם לא עכשיו אימתי, וקנתה את הספר.
ר' שלמה היה ממליץ עליה כל ימיו את הפסוק "מה יפו פעמייך בנעלים – בת נדיב", והיה מדגיש את מסירותה ובעיקר את ההבנה שלה לליבו. התורה אצלו היתה חוויה, זה העסיק אותו ברמה הקיומית ביותר, ועל כן הוא זכה למה שהרבה אחרים לא זכו, בכח היגיעה, בהרגשה שזה הדבר המעניין ביותר עלי אדמות, וכך הוא גדל וגידל את תלמידיו.