"ויקח קרח" (טז, א)
מה לקח קורח?
רש"י מפרש: "לקח את עצמו לצד אחד", ועדיין עלינו להבין, למה נקטה התורה דוקא בלשון לקיחה?
רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל ביאר, שבדרך כלל כאשר ממנים פרנס על הציבור, מבקשים ומתחננים אליו שיסכים לקבל על עצמו את המינוי, אבל קרח לא המתין שיפנו אליו ויאמרו לו: 'בוא בכבוד', אלא לקח את עצמו, דהיינו: לקח את התפקיד לעצמו בלי שאף אחד מינה אותו, ובלי שאף אחד ביקש ממנו לעשות זאת.
לפני למעלה ממאה שנה כיהן בבבל רבי עבדאללה סומך זצ"ל, בעל ה"זבחי צדק", כראש רבני בבל וראש הקהילה, משפחתו היתה משפחה מפורסמת, תורה וגדלה התאחדו על שולחנם, והוא השתמש בכספו הרב כדי לקנות בנין במרכז העיר ולפתוח את בית המדרש הגדול הנקרא "בית זילכא", בו למדו כל גדולי בבל – רבנו יוסף חיים, אביו, ועוד רבנים גדולים.
לא חלפו שנים רבות ותלמוד התורה שלו מנה כחמשת אלפים ילדים! עד אז היה נהוג בבבל, שמשפחה שהיה לה כסף החזיקה מלמד שילמד את הילדים את יסודות התורה – א"ב, חומש, משנה וגמרא בעיון, ואחר כך כל אחד היה מוצא את דרכו; אם חפץ להשקיע עוד בתורה היה יוצא תלמיד חכם, ואם לא – נעשה סוחר או בעל בית. מאידך – לבני עניים כלל לא ניתנה הזדמנות לבדוק את כשוריהם. כשנפתח בית זילכא", שבו הציעו למודים חינם – אין כסף, נפתחה הזדמנות גדולה לכל אחד.
רבי עבדאללה לא הסתפק בבחירת מלמדים יראי שמים ותלמידי חכמים, אלא נהג לעקוב אחר הלימודים בפועל, ולפקח שכל דבר היוצא מפיהם של המלמדים יהיה ראוי ומנופה.
לא בכדי יצאו משם תלמידי חכמים מופלגים. כשישים תלמידים גדולי עולם שהיו כולם פוסקים הלכות היו לרבי עבדאללה!
באחד הימים נפטר אחד מן הדיינים בבית הדין, והיה צורך למנות דיין במקומו. נכנס הרב לבית המדרש כדי לבחור אחד מבין תלמידיו למינוי החשוב, בבית המדרש נפלו חיל ורעדה, כל אחד חשש וירא בן תיפול ההכרעה עליו, הם פחדו פחד איום ונורא מפני האחריות הגדולה שתוטל על צואריהם.
רבי עבדאללה עבר בין השורות, ונקב במבטו כל אחד ואחד, והנה עצר ליד הרב אלישע דנגור, בעל "גדולת אלישע", שהיה אז כבן שלושים, והורה לו לבוא אחריו לחדר. רבי אלישע החל ללכת אחריו כשהוא בוכה, הלוך ילך ובכה. נכנס לחדר רבו, שהתישב מולו, ואמר לו כי הוא נבחר לדיין, ומחר עליו להתייצב בבית הדין וללבוש את התלבושת המקובלת – גלימה ומצנפת.
החל רבי אלישע לבכות ולהתחנן על נפשו, אך רבי עבדאללה לא התחשב בכך, ואמר: "גוזרני עליך בגזרת התורה שתהיה דיין!"
כשהבין רבי אלישע שתחנוניו לא יועילו, ביקש שיתנו לו לכל הפחות שלשים יום, שבהם יוכל לחזור על הדינים, כדי שלא יטעה בהלכה.
לכך הסכים רבי עבדאללה, אבל חזר ואמר לו שבתום שלושים הימים עליו להתייצב מיד בבית הדין.
כל אותם שלושים יום ישב רבי אלישע בתענית, מפחד שמא חלילה וחס יבוא לידיו דין כלשהו, והוא יטעה בו! לנגד עיניו עמד מאמר חז"ל, שלעולם יראה דיין את עצמו כאלו חרב מונחת על צוארו, וגיהנום פתוחה מתחתיו.
בתום שלושים הימים, קרא בסתר לשלושה מחבריו, ומסר מודעה בו הלשון: "מוסרני בפניכם מודעה, שכל הדינים שאני עושה, אם אני טועה בהם, הריהם בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קימין, באונס אני יוצא לשמש כדיין, לא מרצוני הטוב, אלא בגזרת מורי ורבי".
כשנודע הדבר לרבי עבדאללה, קרא לו והורה שיעשה התרה על כל המודעות שמסר. "מניתיך כי יודע אני שאתה ראוי והגון!" – אמר לו, וחזר ומינה אותו לעיני כולם.
רבי אלישע זכה אחר כך להאריך ימים, ובכל שנות דיינותו עמד על המשמר בקהילה, ואף גדר כמה פרצות.
כך נוהג אדם שיראת שמים מפעמת בקרבו, בהכירו את גודל האחריות המונחת על כתפיו. אבל קורח, לא רק שלא פחד, הוא אפילו לא המתין שימנו אותו אלא מינה את עצמו.
על לקיחה זו אמרו רבותינו (סנהדרין קט ע"ב) "אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו". הוא סבר שיצליח לשכנע את הציבור להפיל את משה ואת אהרן, ולמנות אותו במקומם.
– אבל בכך לקח מקח רע לעצמו. כאשר עשה – כן יעשה לו. הוא יצר תקדים – לקרוא תגר על הנהגת ישראל, ולומר שאפשר להפיל מישהו, אך בסופו של דבר הוא עצמו ניזוק מכך, שכן הופל בעצמו.
אדם צריך לדעת, שכל דבר שהוא עושה – יחזור אליו כבומרנג, מקח רע לקח – לעצמו.
השבוע שבו נקראת פרשת קרח מסוגל למחלוקות, וראוי להיזהר בו ביותר. האדם הפיקח ישתוק אם ישמע שמדברים עליו רעה, ולא יענה, שהרי למריבה צריך, כידוע, שנים…
האדם העונה בעת מריבה דומה למי שיורק כלפי האויר מעליו. רוקו של אותו אדם חוזר, כמובן, ויורד עליו, אם אדם עונה בעת ויכוח או מחלקת, הגידופים והנאצות חוזרים אליו עשרת מונים. שתיקה, לעומת זאת, עשויה לכבות את הריב באיבו.
הרמ"ק כותב, שאם יעשה לך אדם רעה, תקבל על עצמך לא לענות לו מטוב ועד רע במשך שבעים ושתים שעות. אחרי שבעים ושתים השעות הללו תשב עם עצמך, ותשקול האם תצא מן הדיבור תועלת או לא, ומה יכול להתגלגל מדיבור זה.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר במשלי (יז, יד): "פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב, נטוש".
פרש רש"י: "פוטר מים ראשית מדון' – המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים, והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב, כן המדון הולך וגדל תמיד. 'ולפני התגלע' – קדם שתתגלע חרפתך, נטוש את הריב".
במקומות רבים בעולם בונים סכר, כדי שמי הים או האוקינוס לא יציפו את היבשה. כך, למשל, נבנה במצרים סכר אסואן הגבוה, הסוכר את הנילוס, שגבהו כמאה ואחד עשר מטרים, ונפחו ארבעים ושלשה מיליון מ"ק. בהולנד הוקמו סכרים רבים, המגנים על היבשה מפני שיטפונות.
המתחיל במחלוקת דומה למי שמנקב חור בסכר, בתחילה החור זעיר וכמעט בלתי נראה, קטרו אינו עולה על סנטימטר או שנים, אבל המים חודרים דרכו ומגדילים אותו, ותוך זמן מה הקוטר שלו כבר עשרים סנטימטר. לאחר מכן מטר, שני מטרים, וארבעה, עד שנהרס הסכר כליל, וערים וכפרים נשטפים ונשמדים על ידי מי הים השוצפים.
הרמב"ם כותב בצוואתו: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון. ראיתי שרים הורדו מגדולתם, עיירות גדולות נתערערו, אנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו והתבזו בסיבת המחלוקת".
במקום שיש שלום, ואנשים שרויים באהבה ובאחוה, אין השטן יכול להיכנס. במקום של מחלוקת ח"ו, יש לשטן רשות להיכנס ולהזיק.
דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואף על פי כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. לעומת זאת, בני דורו של דוד היו שומרים את המצוות, ואף על פי כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע.
מובא בספרי: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום: אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז) 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): 'חלק לבם עתה יאשמו'"
עכברא דשכיב אדינרי
ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש (טז, לב)
חז"ל דורשים את הפסוק במשלי (יח, כג): "ועשיר יענה עזות" על קורח, שבגלל עשרו הגדול, "הרשה לעצמו" לדבר בעזות, ולחלוק על משה רבנו, כך, בדרך כלל, טבעו של עשיר: לדבר בעזות. מי שאין לו כסף – בקשי מדבר… וגם את המעט שמדבר – הוא מדבר בהכנעה ובענוה, וכמו שאומר הפסוק (שם): "תחנונים ידבר רש".
קורח היה משבט לוי, ללוים לא היה חלק ונחלה כמו לכל יתר השבטים. מנין אפוא היה לקרח עושר גדול כל כך?
חז"ל (פסחים קיט ע"א) גילו לנו את הסוד: "שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא".
במדרש כתוב שמטמוניות אלו נמצאות עד עצם היום הזה בנמל יפו, ומלך המשיח עתיד להביאם, הים, מוסיף המדרש ואומר, מצווה עוד מששת ימי בראשית, לפלוט אותם!
ומי יקח אותם?
הבה ונשמע היטב מה שכותב רבי אברהם אזולאי בספרו "חסד לאברהם":
כשיבוא המשיח, כל יושבי ארץ ישראל יהפכו להיות רוחניים, כדוגמת אדם הראשון קודם החטא. הקב"ה יעשה לכל אחד מהם כנפים, איתם יוכל לשוט ברקיע ולראות את האבות הקדושים, את התנאים, את האמוראים ושאר צדיקי הדורות. אף אחד לא ישתוקק לגשמיות כשהוא יושב בישיבה של רבי שמעון בר יוחאי, או בישיבה של האבות הקדושים.
לעומתם, אנשי חוץ לארץ ישארו גשמיים. הם ימשיכו להתענין בבנקים ובהיי טק… אלא שהקנאה תבער בהם: 'מדוע יושבי ארץ ישראל זכו ונהפכו לרוחניים, זכו לכנפים ויכולים לשוט ברקיע, להכנס לפני ולפנים ולחזות בקדושה, ואלו אנחנו, שגם למדנו תורה, וקימנו מצוות, נשארנו גשמיים?'
אז, יקח אותם מלך המשיח ליפו, ויורה לים לפלט את כל האוצרות, ויאמר להם: טלו כאוות נפשכם! תושבי חו"ל, שאהבת הממון עדין תישאר בליבם, יטענו ויאמרו: אנחנו רוצים גם ממון, אך גם כנפים… גם להנות מהכסף, וגם לטוס לביקור בגן עדן'…
על זה ישיב להם מלך המשיח: אי אפשר לשני הדברים שיתקיימו ביחד! בודדים ממש זכו לתורה וגדלה במקום אחד". רובא דרובא לא זוכים לשני שלחנות!
תושבי ארץ ישראל ויתרו על הממון, על הנוחיות, על העולם הזה, כדי לגור בארץ ישראל. ירו עליהם קאסאמים, קטיושות, הם חוו פגועים, סבלו ממחבלים מתאבדים, והמשיכו לגור בארץ ישראל, בארץ אשר עיני ה' אלקים בה. ותרו על הגשמיות, על הנוחיות – לכבוד השם יתברך! להם אכן מגיע להתנתק מהגשמיות ולהפך לרוחניים.
אבל תושבי חו"ל, שבחרו בחיי נוחות, בחיי עולם הזה, שפחדו לגור בארץ ישראל "בלי תנאים גשמיים מספקים" – הם ישארו גשמיים, גם כשיבוא מלך המשיח.
ה"חתם סופר" זצ"ל מבאר את ענין המטמוניות:
יוסף הצדיק לא אסף את כל הכסף והזהב עבור עצמו. הוא אסף את הכל לטובת תושבי מצרים, הוא דאג לכלכל את עמו, ולא רק אותם אלא את העולם כלו. גם אנשים שאינם מתושבי מצרים, נהנו ממנו, זוהי המדרגה הגבוהה ביותר: מדרגת הצדיקים.
אנטונינוס היה במדרגת בינוני: הוא דאג לעצמו, דאג גם לבני מדינתו, אך לא לתושבים הגרים מחוץ למדינה שלו.
בדרגה הנמוכה ביותר, דרגת הרשעים, היה קרח. הוא לא נהנה מעושרו אפילו לעצמו! עשירותו היתה שמורה לרעתו, וגם בני ביתו לא נהנו ממנה! כל רכושו ירד ביחד אתו לשאול, מבלי שאף אחד יהנה ממנו.
חז"ל (פסחים קיט ע"א) אמרו: "משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח". קשה אפילו לדמיין כמה כספות וחדרי אוצרות היו לו, לקורח, אם צריך שלש מאות פרדות רק כדי לסחוב את המפתחות של הכספות האלו… וכל זה ירד שאולה, מבלי שאפילו קרח בעצמו נהנה ממנו.
חז"ל משתמשים בבטוי: "עכברא דשביב אדינרי" כלפי אדם עשיר שלא נהנה מכספו, יש להבין מדוע לקחו לדגמא דוקא את העכבר? כמו כן, מדוע דוקא דינרים?
אומר על כך ה"אבן עזרא" זצ"ל: העכברים תלויים במזל, הם צריכים "זכויות"… יש עכברים שזוכים, ויש כאלו שלא… יש שזוכים ונכנסים למחסנים שיש בהם שקי קמח, יש להם אוכל בשפע, וכשגמרו לאכול, והם עייפים, יש להם גם מקום נוח לישון עליו. שקי הקמח נעימים ונוחים לשינה.
יש עכברים שמזלם לא האיר להם כל כך פנים. אמנם הם הצליחו לחדור לתוך מחסנים שיש להם בהם אוכל בשפע: חיטים, דוחן או שעועית, אך בסיום האכילה, כשהם עייפים ורוצים לנוח – החיטים דוקרות להם בגב… העדשים מכאיבות להם בצדדים… אי אפשר לישון במנוחה…
ויש כאלו מסכנים, שהגיעו עד המחסנים התת קרקעיים של בנק ישראל. הם בטוחים כי שם יהיו להם התנאים הטובים ביותר בעולם… דא עקא כשהם מנסים לכרסם את מטילי הזהב – זה לא הולך… שקי הכסף והזהב לא אכילים… הם אומרים לעצמם: 'אם לא אכלנו כלום, לכל הפחות נלך לישון טוב'… אלא שכאן הם מגלים שגם לישון הם אינם יכולים! מטילי הזהב קרים ולא נעימים לשינה, ומטבעות הכסף דוקרות בבשרם החי…
"עכברא דשכיב אדינרי". הוא נמצא במקום היקר ביותר, אך למעשה – לא נהנה ממנו בכלום!
כמוהו העשיר שיש לו כסף לרוב. יש כאלו – הצדיקים שביניהם – שנהנים מממונם, וגם מהנים אחרים ממנו. יש כאלו שנהנים לעצמם, אך עינם צרה לתת לאחרים, שיתנו גם הם, ויש כאלו ש"מפחדים" להנות מממונם, אפילו בעצמם. הם אוספים ואוספים, אבל קשה להם לבזבז… ואם תאמר: אם לא לאכול, לכל הפחות, הם יכולים לישון בשקט! לא מיניה ולא מקצתיה… ביום הם אינם אוכלים, ובלילה אינם ישנים. הם שרויים בפחד תמידי מפני גנבים… למרות הסורגים, מערכות האזעקה והמצלמות, הם לא ישנים בשקט… הם חוששים מפני אלו שיודעים להתגבר על כל אמצעי המיגון האלו…
"עכברא דשביב אדינרי" – לא אוכלים ולא ישנים. כזה היה קרח שלא נהנה מממונו הרב כלל ועיקר.
(מתוך הספר 'דורש ציון')