שח הגר"י זילברשטין שליט"א: נספר כאן כיצד הצליחה רעייתי ע"ה, להשכין שלום-בית בין שכנים: באחד הבתים הישנים בבני ברק לא הייתה חניה מסודרת, ואחד הדיירים שרכש מכונית, וחשש מגניבות, היה מניח את הרכב בחצר. הדבר הפריע לשכנים, ובעיקר לשכנות. הם באו לביתנו לדין תורה, ורעייתי אמרה להם שאני נמצא עדיין בכולל בחולון. לרגע התעשתה, ואמרה: "הרי בכל זאת גדלתי בבית שלומדים שם תורה, אולי תספרו לי את המקרה"… והם סיפרו.
היא שומעת את דברי הצדדים הניצים, ואומרת כך: "בעלי (שאבדל לחיים), אומר תמיד, שכיום אי אפשר לחיות בשבת בבניין שאין לאחד מדייריו מכונית צמודה. כי יש מקרים שצריכים לנסוע בדחיפות עם יולדת". הסיפור התרחש, כמובן, לפני שנים רבות, מיד עם בואנו להתגורר ברמת אלחנן, כש'מעייני הישועה' עדיין לא הוקם, וגם לא 'עזר מציון' עם ה'גוי-של-שבת' שלו…
עכשיו פנתה רעייתי אל בעל הרכב ושאלה אותו: "אמור נא לי, אם תהיה בביתכם יולדת שיצטרכו להסיעה בשבת, האם תסיענה?" והוא עונה: "בוודאי!". "ואם תתקֵל במקרה של ילד שזקוק בשבת לפעולה רפואית דחופה, האם גם אותו תהיה מוכן לקחת?". -"בוודאי!" – השיב בעל הרכב.
ואז פנתה רעייתי אל כל השכנות ואמרה להן: "בעצם, הרכב הזה שייך לכל הבניין… שהרי כשיצטרכו להסיע יולדת או חולה בשבת, אין כאן אדם אחר עם רכב שיעשה זאת, ואם כן כולכן צריכות להסכים עם החניה הזו"…
כששמעו הנשים את ההיגיון שבדבריה, הסכימו כולן פה אחד לאפשר לו את החניה… איזו דעת תורה! איזו תבונה לנצל כל רגש קטן בתורתנו הקדושה, כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. (מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן).
המלחמה על חבלי הכביסה
ח. הוא יהודי נבון בדרך כלל, מנהל מלחמה עיקשת עם ב., על סכום של 6,000 שקל. שכר הטרחה ששילם לכל הנוגעים בדבר, הגיע כבר ל-11,000 שקל, אך הדבר לא מונע ממנו להמשיך ולדון עם חבירו על 6000 ש"ח.
"בשבילי זה עקרון", הוא מסביר לכל מי שתמה מה לו ולשטות זו….
גברת י. נמצאת בסכסוך על חבלי כביסה כבר שנתיים עם שכנתה ממול גברת ק. בכל מהלך השנתיים, שתי המשפחות לא תולים כביסה ב'חבלי המריבה'. שתי המשפחות מפסידות, אך זה לא מונע מהם להמשיך ולטעון ערימת של טענות צודקות ומפולפלות…
ומה עם הכביסה? – "אנחנו מסתדרים. אבל האמת חשובה מכל"…, הם אומרים.
דורשי רשומות המליצו על הפסוק "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ", ש'בני קרח' לא מתו, הם לא פסו מהעולם. המחלוקות מצויות בכל זמן ועת, ואם לא נשכיל ונבין שלא בכל מצב כדאי להיות צודקים, אלא חכמים, המריבות ימשיכו, ימשיכו וימשיכו…
וכך כתב רבינו בעל איילת השחר זיע"א במכתב: "ידוע שמחלוקת זה אש גדולה המכלה שני הצדדים, בפרט מחלוקת בין בני תורה זה גם חילול השם, וככה צריך לראות שאם יש חילוקי דעות צריך כל א' להתבטל לגמרי, העיקר שלא יהיה ריב. וה' ישפות שלו' לכל עמו ובזכות זה יזכו לכל הברכות והצלחות וששם שמים יתרבה בעולם. הכו"ח למען שיתרבה כבוד שמים".
ורבנו זיע"א כותב במכתב נוסף, מתאריך י"ב אלול תשס"ח: "לכ' בני ישראל היקרים. אתם מאד אהובים בעיני הקב"ה, אבל יחד עם זה צער גדול כביכול אם מדברים לא טוב איש על רעהו. ומאד עושים נחת רוח אם עושים גדרים לא לדבר דברים לא טובים אחד על השני, וזכות של זה כל כך גדול וכל כך חביב לפניו ית"ש, תזכו לזה לאהבה מהשי"ת בזה ובבא".
רגישות יתר ראו השואלים על פני מרן ראש הישיבה זצוק"ל, כשהיה מדובר בהרחבת דיור. יהודי נכנס לרבינו וסיפר ששכניו רוצים להוסיף תוספת בניה ונראה לו שהבניה תכער את הבנין ולכן ברצונו להתנגד להרחבת דירתם.
השיב לו רבינו זצ"ל בחכמתו: "וכי יש דין של 'זה קלי ואנוהו' על בית?"….
בהזדמנות אחרת, מספר הרב זלמן רזניק שליט"א, כשהגיע למסור שיחה בבית המדרש 'חניכי הישיבות' מעלות דפנה בירושלים, הביע את צערו ברבים על ענין זה ואמר: "יש אדם שמשפחתו גדלה וצר לו בביתו, ומן הצורך להרחיב את ביתו ולהוסיף עוד חדר, בכדי שיהיה לו מקום נוסף להשכיב את ילדיו, ותמיד נמצא איזה אדם שמתנגד להרחבה. למה? מה אכפת לו? הלא הוא נמצא במערב, והשני נמצא בצפון או במזרח, ואינו רואה אותו כלל, ואין לו שום סיבה להתנגד, אבל בכל זה הוא אינו מסכים, ומה איכפת לו אם יהיה לשכן שלו עוד ארבע אמות להשכיב את הילדים?"…
"אני לא יודע מדוע, הרי כולם יהודים טובים, ולכן צריך בזה חיזוק מאד, ושמעתי מדיין באחד מבתי הדין שרוב המקרים של אנשים שמגיעים לדין תורה בעניינים אלו התובע אינו צודק, ורק שהחל מריבה ביניהם ובסופו של דבר מגיעים לדין תורה, למה הוא באמת מתנגד? ולמה אינו יכול לתת את הטובה הזו?".
סיים רבינו זיע"א את דבריו ואמר שהיסוד צריך להיות לראות שיהיה לשני רק טוב ובזכות זה כל אחד יזכה שלא יאונה לו כל רע.
בשבת שובה היה מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל נושא דרשה בהיכל בית המדרש הגדול של שכונת מטרסדורף, והשתתפו בה מסלתה ושמנה של תושבי השכונה החשובים, גדולי ישראל, ראשי ישיבות ויושבי על מדין לצד בעלי בתים ואנשי מעשה. הוא היה מעורר על ביטול תורה – על כך "הרעיש" בכל ימות השנה, אך לצד זה היה מרבה גם לתבוע על ענייני בין אדם לחברו.
רבי חיים פנחס עורר להיות רחמן וסלחן עם השכנים, ולמרות, שכמובן, צריך לנהוג על פי שו"ע ואסור לזוז מדבריו ואפילו כמלא נימא – אך לצד זה יש להיזהר לא לעמוד על קוצו של יו"ד, ולדעת ללכת "לפני משורת הדין".
הגרח"פ סיפר שבאים אליו לדין תורה, לפעמים, ותובעים על דברים קטנוניים: למשל, שלא ירחיבו דירות, מסיבות רחוקות שזה מעט מחשיך, אך כשמביטים רואים שלא מיניה ולא מקצתיה… וכדו'
"מדוע אין לב לבעלי משפחות גדולות שזה עבורם צורך חיוני?", שאל בכאב. בסיום דבריו היה מבקש סליחה מכל התושבים, אולי לא התייחס יפה מספיק. הוא ביקש זאת בכנות ושברון לב כזה, שעשה רושם עצום על כולם.
שני צדדים למטבע
ואם ויכוחים וחילוקי דעות בין שכנים הם ענין מצוי, הרי שבעת הרחבת ושיפוץ דירה, הוויכוחים מתרבים. בדרך כלל, כולם צודקים, פחות או יותר. גם מרחיבי הדירה וגם השכנים. אך אם נקודת הפתיחה המחשבתית שלנו היא להבין, באמת ובתמים, את טענות הצד-שכנגד, ושהוא יהודי בדיוק כמותך, הרי שמטבע הדברים יוכלו הצדדים להגיע יחד לעמק השווה, עם כמה שפחות אי נעימות.
בנייה כוללת הרבה לכלוך, רעש והסתובבות של אנשים, חלקם יהודים וחלקם ישמעאלים, הלוך וחזור. פסולת בנייה, קרשים, טינופת, מנופים ורעש. מכשיר הקונגו הולם בחוזקה, כתופי מלחמה רועמים, וגורם לכולנו סבל רב. לעיתים ישנם נזקים, גדולים או קטנים, לבנין ולדירות וחצרות השכנים. בבנייה על הגג נדרש לפרק את דודי החשמל ואת המערכת הסולארית של דודי השמש ולשכנים ישנו מיד נזק ישיר או עקיף. אין ספק שמדובר בכאב ראש גדול לכל דיירי הבניין וגם לדיירי הבניינים הסמוכים. זאת ועוד, שהשכנים סובלים בחודש ניסן מבנייתו של ראובן, בחודש תשרי מבנייתו של השכן שמעון וכעבור חצי שנה, מהרחבת דירתו של לוי. כך שהסיוט מתמשך ומתמשך, בכל פעם מכיוון אחר.
מנגד, כשמשפחה החליטה להרחיב את דירתה, להוסיף חדר או יחידה, לבנות על הגג או להוסיף מרפסת, היא חשבה על כך במלוא כובד הראש, אירגנה ממון רב, לפעמים לקחה משכנתא גדולה ומאיימת ו… החלה לשקוע בכאב ראש מתמשך ובלתי פוסק. חז"ל קבעו ש"שכל העוסק בבנין מתמסכן" (יבמות סג, א), וכל אלו שבונים ומרחיבים יאששו משפט זה מנסיונם האישי. להוציא אישור מהעירייה שקול כמעט להוצאת מים מן הסלע. בנקים, שמאים, פקידים, כספים על גבי כספים, טירטורים, התרוצצויות, פגישות עם קבלנים ומריבות עם פועלים, לכלוך אין סופי בתוך הבית, חוסר פרטיות משווע, שינויים בתוכניות, אי עמידה בלוח-זמנים, רעש ולחצים. ועם כל עגמת הנפש האדירה הזאת, חייבים לדאוג שהשכנים לא ינזקו ולא יופרעו. אך דא עקא שהכל תלוי בכל כך הרבה גורמים ואנשים אחרים. לא תמיד בעל הדירה אשם בכל תלאות השכנים. לעיתים הקבלן או עובדיו עסוקים בסדר עבודה ותכנון שונה, ולפעמים לא ניתן תמיד לרצות את כולם, בכל עת ושעה.
דרושה סבלנות ואורך רוח, אך דרושה גם מודעות גדולה לכך שהשכנים הנחמדים שלך, הם אלו שיגורו לידך גם בשנים הבאות, ועלינו לדאוג שהם לא יופרעו ולא ינזקו. וכן, גם עליהם מוטל לסייע, לפרגן, לחייך ולנסות להתחשב ככל האפשר. כי בדרך כלל לא מתכוונים סתם כך להרע להם. ו"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו". לא כדאי לשום שכן להתחלף בטרדות וכאבי הראש של הדיירים שבונים ומרחיבים…
בעבר כתבנו על נושא רעש הבנייה בשעות מנוחת הצהרים והבאנו את דעות הפוסקים בעניין. מלבד הנושא ההלכתי, בו עסקנו כבר בעבר, הסביר לי ידידי הרב הגאון רבי ישי שנדרופי שליט"א את העניין כך:
"נתאר לעצמנו אדם שמרעיש ברעש גדול, כיון שההלכה מאפשרת לו להרעיש. השכנים זועמים, אך הוא מגלגל עיניים השמימה ואומר: "מותר לי כעת להרעיש". והנה ילדיו רוצים לישון, ומיד הוא מפסיק להרעיש. ואם ילדיו התעוררו, הוא שב להרעיש… מה אדם זה מגלה על עצמו? שכשהוא ומשפחתו רוצים שקט, הוא חדל להרעיש, למרות שהוא זקוק לבנות ולהרעיש. אך אם השכנים רוצים שקט, הוא מרעיש, ומגלה שהוא אוהב את עצמו, אך לא את האחרים".
הגדרה נפלאה זו מאירה לנו באור נכון על כל ההתייחסות שלנו לנושא. אם האדם משוכנע שאין לו ברירה אלא להפריע לשכניו כעת, ולמרות שההפרעה מפריעה גם לו עצמו ולבני משפחתו, אזי הלכות "חושן משפט" קובעים לו מה עליו לעשות, שהרי אין לו ברירה אחרת. אך אם יש לו ברירה להימנע מלהפריע לאחרים, אך כשאשתו תבקש ממנו להפסיק להפריע את אותה הפרעה – הוא יפסיק מיד, אם כן הוא אינו יכול להיתלות בהלכות "חושן משפט" ותו לא. כי יהודי מחויב גם במצוות שבין אדם לחבירו, להתחשב בזולת, להרגיש אותם ולסייע להם לחיות היטב.
נכון, השכנים אינם יכולים לתבוע ממנו הפרעות מסוימות. אך עליו עצמו לנסות בכל כוחו למנוע הפרעות מאחרים!…