"יש לי בערך שליש מערכה של דירה, אם במסגרת גיוס תרומות לכולל, תמצא נדיב שירצה לתת לי שתי שליש להשלמת קניית הדירה, זה בהחלט יכול לעזור לי, כדי שסוף סוף תהיה לי דירה משלי ולא אצטרך לעבור מדירה לדירה…"

"בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ… בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ… חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה…" (טו יח-כ)

הספורנו מבאר שעם ישראל נצטוו במצוות חלה בכניסתם לארץ ישראל, כי אחר חטא המרגלים היו צריכים להיות ראויים שתחול ברכה בביתם.

וכאן הבן שואל, מה יש במצוות הפרשת חלה יותר משאר המצוות התלויות בארץ? מדוע דווקא ע"י קיום מצוה זו, תחול עליהם ברכה אחר חטא המרגלים?

בספר החינוך (מצוה שפה) מבאר את שרשי מצוות הפרשת חלה: 'לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצווה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצווה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים, מבלי יגיעה כלל. שאלו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום'.

נוסיף על דברי החינוך: מצוות חלה, בשונה משאר מצוות התלויות בארץ, שייכת רק אחר עמל האדם, שהרי צריך הוא ללוש את הבצק, ואילו תרומות ומעשרות נאמרו בכל הגידולים, אף אלו שגדלו וצמחו מעצמם. לכן דווקא בעיסה, עלול האדם לחשוב כאילו כוחו ועוצם ידו עשו לו את הלחם הזה, והוא אשר קובע ואחראי לפרנסתו. וכאשר יפריש בעל העיסה חלק לכהנים משרתי ה', יחדד בליבו את ההכרה הברורה כי לא מכוחו באה לו הפרנסה, אלא הכל מאיתו ית' הזן ומפרנס לכל, מקרני ראמים עד ביצי כינים.

זו הברכה, עליה דיבר החינוך, ברכה בעיסה, מזון הגוף, הנקבעת ע"י הפרשת החלה, וממילא תהיה גם העיסה מזון לנפש.

בפרשת המרגלים חטאו ישראל בחיסרון ההכרה שהכל מונהג ומושגח על ידו ית'. הם חשבו שכיבוש הארץ יתאפשר רק בזכות כוחם ועוצם ידם, ועל כן הם באו לרגל את הארץ ולבדוק אם אכן יצליחו במשימתם. את זאת היה עליהם לתקן בכניסתם לארץ, ע"י הפרשת חלה ונתינתה לכהנים משרתי ה', מעיסה עליה עמלו בידם.

♦♦♦

לפנינו שני סיפורים על פלאות הבורא ית' בפרנסת אברכים יראים שעטו על שכמם עול התורה הקדושה ושוקדים על תלמודם יומם וליל.

ר' יוסף הוא אברך תלמיד חכם, אב למשפחה ברוכה, 14 ילדים בלע"ה. אין להם דירה בבעלותם, והם מתגוררים כבר שנים רבות בדירה שכורה.

בוקר אחד מתקשר בעל הדירה לר' יוסף ובפיו בשורה משמחת, אך לר' יוסף היא יצרה בעיה לא פשוטה…

"אני עומד להשיא את ביתי בעזהי"ת והיא מתעתדת לגור בדירה, עליך לעזוב את הדירה בר"ח חשוון". אין צורך להכביר במילים כדי לתאר את הקושי העצום במעבר מדירה שכורה אחת לשניה, עם משפחה כה גדולה. בחרדתו דמיין כבר ר' יוסף, כיצד הוא נאלץ לעבור כל תקופה קצרה מדירה לדירה, ובהלה אחזה אותו…

ר' יוסף, יהודי מאמין, ידע שהכל מאת ה', ועליו לחזור לשלוותו ולהשתדל למצוא דירה אחרת להשכין את משפחתו. במסגרת ההשתדלות נגש ר' יוסף אל ראש הכולל בו למד, ואחר שסיפר לו על שיחת הטלפון הלא נעימה, בלשון המעטה, שקיבל ממשכיר הדירה, ביקש ממנו: "יש לי בערך שליש מערכה של דירה, אם במסגרת גיוס תרומות לכולל, תמצא נדיב שירצה לתת לי שתי שליש להשלמת קניית הדירה, זה בהחלט יכול לעזור לי, כדי שסוף סוף תהיה לי דירה משלי ולא אצטרך לעבור מדירה לדירה…"

ראש הכולל חשב שר' יוסף מתלוצץ, אך ר' יוסף נשאר רציני ואמר: "אני בהחלט רציני… זו ההשתדלות שאני עושה, הקב"ה יעשה את שלו…" ראש הכולל הביט בו בעיניים תמהות, הוא לא ידע אם ר' יוסף העומד מולו, ומוכר לו כאברך מוכשר ומוצלח, מדבר כך מתוך הזיה ומצוקה, או שהוא באמת מתכוון ברצינות שימצא נדיב שביום בהיר יתן לו, סתם כך בלי סיבה, סכום כה גדול עבור דירתו הפרטית…

שעת צהריים, הטלפון של ראש הכולל מצלצל, על הקו נדיב קבוע שבא לארץ מידי שנה מארצות הברית ותורם לכולל סכום נאה, "שלום וברכה… אני בארץ… השיק מוכן… אתה רוצה לבוא אלי או שאני ישלח לך אותו עם שליח?"

"אני בא אליך" – השיב ראש הכולל – "זו הזדמנות עבורי לראות אותך ולהודות לך פנים בפנים…"

הם נפגשו בשעה המסוכמת, ובתום שיחה של שעתיים על דא ועל הא, שאל הנדיב את ראש הכולל: "לפני תקופה הייתי אצלך בכולל ופגשתי את ר' יוסף, אברך נפלא, מיוחד, מה מצבו? איך הוא מסתדר?"

ברגע הראשון, ראש הכולל התבלבל מעט, ולאחר התאוששות קלה אמר לנדיב: "האמת שאם אתה שואל, אענה לך… בדיוק הבוקר הוא סיפר לי שהוא אמור להתפנות מדירתו השכורה, ויש לו רק שליש עבור קניית דירה חדשה, והאמת, שלא הייתי אומר לך, אבל כנראה שמשמיים שלחו אותך לשאול, כי הוא ביקש ממני שאמצא נדיב שיעזור לו לקנות את הדירה…"

"יש לי כרגע כספי צדקה" – אמר הנדיב לראש הכולל, כשהוא עדיין נפעם מההשגחה המופלאה – "אם אתה אומר לי שהוא אכן אברך חשוב ששקוע בלימוד, אני אשתדל לעזור לו…"

"הוא אברך מצוין, כל כולו תורה, מתמיד עצום, מצווה רבה לעזור לו!" – פסק ראש הכולל בבטחה

"אם כן, אמור לו שאני אשלים לו את שתי השליש החסרים…"

ר' יוסף קיבל את הבשורה בשמחה רבה, וכעבור כמה שבועות הוא קנה דירה נאה וגדולה המספיקה עבור כל בני משפחתו בלע"ה.

♦♦♦

שמחתו של ראש הכולל לא ידעה גבולות, כשהתבשר שנקבעה לו פגישה עם נדיב גדול לשעה 8:00 בערב. כבר זמן רב הוא מחכה לפגישה הזו. כל ראש כולל מצפה לפגישה עם נדיב זה, הוא ידוע כתומך תורה גדול, שאמנם קשה מאוד לקשור איתו קשרים, אך המצליחים נהנים מתמיכה גדולה וקבועה…

אלא שלפתע הוא נזכר שבתפילת שחרית פגש יהודי בבית הכנסת, והוא קבע לו פגישה עם נדיב אחר בדיוק לאותה שעה. אמנם הנדיב ההוא נותן מתנות קבועות וקטנות, אך משום ההגינות והישרות החליט ראש הכולל כי עליו להיפגש עם מי שקבע איתו ראשון, ורק אח"כ יבוא לפגישה עם הנדיב הגדול המחוזר יותר.

אחר שסיפר לו הראש כולל על הכולל שלו ועל האברכים המצוינים השוקדים שם על התורה בהתמדה נפלאה, תוך ויתור על תענוגי העולם הזה, אמר לו הנדיב כי הוא רוצה להחזיק אברך בהסכם 'ישכר זבולון', "כמה תרצה לתת לאברך הזה?" – שאל ראש הכולל, בפליאה, הוא הרי ידע שהנדיב הזה רגיל לתת מתנות קטנות הרבה יותר, "אני אתן לאברך הזה 10,000 דולר לשנה". ראש הכולל שמח מאוד וההסכם 'ישכר זבולון' בין הנדיב ובין אברך מסוים, מתמיד ורציני, נחתם בשמחה…

ראש הכולל מיהר לנדיב השני, הגדול יותר, בתקווה שאולי עוד יספיק לפגוש אותו בביתו. כשהגיע, אמרה לו רעייתו כי לצערו הרב הוא לא יכול היה להישאר בבית בשעה המסוכמת, אך הוא השאיר עבורם שיק ע"ס 500 דולר. ראש הכולל הודה להם מקרב לב, וכבר נוכח שלא הפסיד כלום מישרותו, בהחלטתו להיפגש קודם עם הנדיב ההוא.

עברה שנה, ושוב פנה ראש הכולל לנדיב הראשון שנטל על עצמו להחזיק אברך, ושאל אותו האם ירצה גם השנה להמשיך את ההסכם 'ישכר זבולון'. "בוודאי" – ענה הנדיב – "ועוד אגדיל את תמיכתי ואתן לו 12,000 דולר"

"תרשה לי לשאול אותך שאלה" – פנה אליו ראש הכולל, אחרי שהודה לו ושיבח אותו על החלטתו להגדיל את תרומתו – "הרי ידוע שאתה נותן בדרך כלל מתנות צנועות יותר, מה קרה שבשנה שעברה נתת לנו מיד 10,000 דולר, מבלי שכלל הכרת אותנו קודם לכן?"

"אספר לך" – ענה לו הנדיב – "היתה איזו עיסקה שהתלבטתי רבות אם להשקיע בה, התייעצתי עם חבר, ודעתו נטתה שאשקיע בעיסקה, אך הוא הציע לי שאקח על עצמי להחזיק אברך שיושב ולומד תורה, ע"כ החלטתי שהראשון שיבוא ויציע לי החזקת אברך כזה, אתרום לו לזכות העיסקה, והנה אתם הייתם הראשונים שבאתם…"

הספור עוד לא נגמר, הקשרים בין הנדיב ובין האברך, בין ה'ישכר' ובין ה'זבולון', הלכו והתהדקו, וכיום הוא מחזיק אותו כל חודש בסכום עתק של כ-5000 דולר, ומלבד זה הוא נותן לו את כל הוצאותיו המיוחדות, כמו שמחות, הרחבת דירה ועוד. ואם לא די בזה, הוא כבר כתב בצוואתו, שיחיה עמ"ש, שהוא מצווה לבניו שלא יפסיקו מצווה זו וימשיכו לתמוך באברך זה, בדיוק באותם סכומים ובאותה צורה שהוא תמך בו בחייו…