"למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" (טו, מ)
בצעירותי התגוררתי בסמיכות לגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, מגדולי הדור הקודם, בעל 'חזון יחזקאל'. פעם שמעתי ממנו דבר מעניין אודותיו. הרב סיפר שלמד שש שנים בישיבת טעלז. בכל אותן שנים לא יצא לאירועים, פרט לשנים. האחד, כאשר אחותו התחתנה. והשני, בחתונתה של אשתו…
אילו השגות בלתי נתפסות! היום, אם רק גונב לאוזנינו שיש איזו ברית של קרוב משפחה, איזו חתונה של בן דוד, אין לנו ספק שעלינו להשתתף. הרי אותו קרוב משפחה ודאי מצפה לבואי, ודאי יתאכזב אם לא אופיע. בכך שאשתתף אני עושה עמו חסד גדול ועצום. לו יהי כדברינו, הדבר ברור ללא ספק, מי שיעסוק כל העת בחסדים מעין אלו, לא יהפוך לגדול בתורה.
זה היה סודו של הרב אברמסקי. שש שנים של התמדה רצופה. בלי שום הפסק, ולו גם לאירועים משפחתיים 'הכרחיים'. היו לו לרב אברמסקי בני משפחה, היו לו גם ידידים ומכרים, אבל הוא הבין וידע שכדי לגדל בתורה צריך להימנע מכל הפסקה, גם אם הדבר יהיה כרוך באי נעימות.
יום הולדת לנכדי
לפני כמה שנים נחגג יום הולדת לאחד מנכדי, ילד קטן. בקשתי מכל אחד מהילדים הנוכחים שיברך את חתן השמחה, אמר אחד הנכדים, ילד מפולפל: "אני מברך את חתן יום ההולדת שיזכה לקיים את דברי המשנה [אבות ו ד] "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו'". איחל את איחוליו ברצינות גמורה, הלא זו משנה מפורשת…
אליבא דאמת יש קצת צדק בדבריו, אבל רק קצת. המשנה אינה מתכוונת לומר שזו הדרך הראויה ולכך על האדם ליחל, אלא, גם אם אלו התנאים, בכל זאת צריך לעמול בתורה. לכל אחד צריכה להיות נכונות להקריב תנאים גשמיים לצורך לימוד תורה. למען עמל התורה, שזה לימוד התורה המעולה ביותר, צריך לוותר גם על דברים שנראים חשובים.
ראה קבוצת בחורים שאיחרה לסדר
פעם הגיע הגרש"ז אויערבך, ראש ישיבת קול תורה', לישיבה. בבואו ראה קבוצת בחורים שאיחרה לסדר. שאלם מדוע הם מאחרים. התנצלו ואמרו, "אמש התקיימה חתונה של אחד הבחורים. והלא יש מצוה גדולה לשמח חתן וכלה…" הם רקדו, שמחו ושימחו, עד כלות הכוחות. חזרו לישיבה מאוחר בלילה, לפיכך לא הצליחו לקום בזמן לתפלה, וזו גם הסבה שאיחרו לסדר.
אמר להם הגרש"ז, אני מבין את הצורך ללכת לשמח, אבל גם אני הייתי שם. באתי, אמרתי מזל טוב, רקדתי חצי דקה – וחזרתי לתלמודי. קראו הבחורים רבינו, מה ההשוואה? כשהרב מגיע לחתונה, עצם הגעתו מביאה שמחה, אבל אנחנו. הבחורים, אם לא נרקוד ונשיר, אם לא נוציא את הנשמה ונחזור בבגדים ספוגי זיעה מה תועלת יש לחתן בעצם בואנו?
אגב, מסופר, פעם יצא מרן הגרי"ש אלישיב לחתנה. שאלו המשב"ק, "כמה זמן אנו עומדים לשהות בארוע?" אמר הגרי"ש, "כדי תמונה…"
התכון לומר, הלא זו בעצם התועלת שאני מביא בבואי לחתונה, שידעו כולם שהרב השתתף בשמחה. אם כן, די בכך שיצלמוני תמונה אחת עם החתן.
אמר להם הגרש"ז, "אתם צודקים. אבל לו הייתי נוהג כמוכם בימי בחרותי לא הייתי יכול היום לשמח חתן וכלה בעצם הופעתי. אז, בצעירותי, לא חיפשתי מצוות שכאלו, העדפתי להתמיד בלימוד התורה ובעמלה, כך הגעתי לאן שהגעתי".
תמיד עלינו לערוך חשבון נפשנו, מה חשוב יותר ומה פחות, אתמול באו וכבדוני בסנדקאות. אמרתי, אשמח, אבל רק אם הדבר לא יהיה על חשבון שיעור. התפלאו בעלי השמחה. הסברתי להם, "ודאי שענין הסנדקאות הוא חשוב ונכבד. אבל שיעור תורה, אפילו אם משתתף בו רק אדם אחד, חשוב בהרבה".
לפני כשש עשרה שנה נולדה לבתי שלישיה, היות והתינוקות נולדו במשקל חסר וכדומה, הבריתות נערכו בנפרד, כל ברית ביום אחר. אני לא השתתפתי אלא בברית אחת, שהתקיימה בי"ז בתמוז. לשתים האחרות לא נסעתי. שאלני חתני, האם אנחנו מסוכסכים חלילה. אמרתי, לא מיניה ולא מקצתיה. אלא, לא רציתי לבטל שיעור מחמת השמחה. הברית שהתקיימה בי"ז בתמוז לא באה על חשבון שיעור, ולכן יכולתי להשתתף בה.
המצוה שבהשתתפות בשמחות הנה לעתים רק תרוץ
עוד מסופר, פעם, בישיבתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, איחרה קבוצת בחורים להגיע לסדר. שאלם ראש הישיבה לפשר הענין. אמרו לו: "בבית הכנסת הקרוב התקיים פדיון הבן, הלכנו לשמוע את הברכות החשובות ולענות אמן". אמר להם הרב, "תמהני עליכם, כאן ברחוב הסמוך ישנו בית מטבחיים, כל יום נאמרות ברכות נדירות על השחיטה, מדוע אינכם הולכים לשם? אלא, לא הברכות הן שמעניינות אתכם, הכיבוד העשיר הוא שהביא אתכם לשם…"
אגב, מרן הרב שך, כאשר טען לו בחור שהלך לפדיון הבן, והרי כתוב שהאוכל דיון כאלו צם פ”ד תעניות! הגיב בחריפותו ואמר, גם 'דף' בגימטריה פ"ד…
ישנם המון תרוצים. ליצר הרע יש דרכי שכנוע מגונות. עלינו לחשוב מה באמת יותר חשוב, האם לנסוע לארוע פלוני או לעסוק בתורה באותו זמן. משפחה זה דבר חשוב, כמובן. אך הכל צריך להיות בשקול דעת. כבוד אב ואם – אחת המצוות החשובות ביותר, אדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. אבל, בדוק את עצמך, האם אתה נוסע כדי לקים את המצוה, או שזהו רק תרוץ, ובעצם המטרה הניה אנוכית ואישית. מה יותר חשוב מאשר להרוות נחת לסבתו. לפגוש אותה ולשמחה? הכל נכון. אבל שוב, בכל אלו צריך לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר מצוה כנגד הפסדה.
המטוס והקורקינט
באחד הימים קבלתי שיחת טלפון מידיד, ד"ר שעסק ברפואת הנפש.
משקרב ד"ר זה ליציאה לגמלאות גמלה בלבו החלטה ללמד כתיבת סת"ם ולכתוב מזוזות נביאים וכדו'. את תכניותיו הוא הגשים להפליא. וכיום אצבעותיו מרצדות על גוילים, והוא מעלה את האותיות עלי גליון.
ובכן באותה שיחת טלפון, הוא שיתף אותי באחד היתרונות והמעלות שהוא זכה להם בגין כתיבת פרשיות.
"בעבר", שח האיש, כאשר הייתי קורא פרשה בנביא הייתי מתבונן מבחוץ, ו'בגדול' מנסה ללמוד מה קרה שם ומה אני יכול ללמד מפרשה זו, אולם, כיום כשאני צריך לכתוב כל אות ואות בנפרד. ומאותיות נוצרות מלים ומהמלים נוצרים משפטים, נוכחתי לדעת שמעבר למסר הכללי של הפרשה והענין, בדרך אל המטרה המרכזית, נתן לקצור עוד עשרות ואפילו מאות תובנות מהמשפטים, מהמלים ואפילו מן האותיות. יצאתי אפוא, נשכר שבעתים ממלאכתי החדשה", חתם הסופר את דבריו.
שיחת טלפון זו החזירה אותי באחת, לתובנה ששמעתי מטייס שחזר בתשובה, וכיום הנו רב נכבד. שמעתי אותו בשיחה לפני כארבעים שנה, וכך שח אותו טייס רב:
כאשר טסים בגובה רב, אזי רואים מראה מדהים, את כל המרחב הפרוס לרגליך. אולם, מגובה זה קשה לזהות מה גדל בשדות המוריקים, ואלו פרחים מלבלבים בחצרות הבתים. אם ברצונו של הטייס להתבשם ולהנות מן הערוגות הקטנות, ומציורי הקיר שעל כתלי החצרות – עליו להנמיך טוס. לא ניתן בו זמנית, להנות גם מהמרחב וגם מן האינדיבידואל.
או.. או…
לא כן בעבודת ה' יתברך ובמיוחד בלימוד התורה. נתן להתרשם מהמרחב, מהרעיון הכללי, ובו זמנית גם להתבשם מהפרטים, ולו הזוטרים ביותר. עיון מעמיק בתורתנו הקדושה, חושף מטמונים יקרי – ערך של תובנות והנחיות לחיים טובים ומשפרים.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד וגו'". [אבות ו', ג'].
אפילו אות אחת-התבוננות בה, יכולה לפתח לאדם צוהר לעולמות עלומים.
הבעל שם טוב אמר לזקני רבי מאיר מרגליות זצ"ל אב"ד לבוב ואוסטרא: "את דרגתי בעבודת ה' קניתי בזכות ההתבוננות באותיות התורה, ומכח האור המאיר בתוכן, נתן להגיע לדרגות נפלאות".
ויש להתבונן מדוע המשנה הולכת כרוכל: הלומד פרק אחד, הלכה אחת, פסוק אחד, דיבור אחד, ולבסוף אות אחת, הלא התנא שאמון על התמצות והקיצור יכול היה לפתח בפרק אחד, ומשם לומר לנו שאפילו על אות אחת, ואנו נדע שקל וחומר מילה, פסוק והלכה שחיב אדם לכבד את אשר למדו דברים אלו.
ואולי על כך בא התנא ללמדנו. כאשר לומדים צריכים לתת את הדעת על כל שלבי הבינים שבין האות הבודדת עד לפרק המושלם. בכל תחנה ותחנה יש לנו לשאול את עצמנו מה נוכל ללמד ממנה על המכלול כולו, ואיזו תובנה, או משכל רעיוני, או הלכתי כזה ואחר נוכל לדלות מסוגיה זו, ואולי נוכל להשתמש בה במקומות אחרים או בנושאים אחרים…
לימוד נכון, משלב את שני המרכיבים הללו ביחד מחד גיסא הבנה של כל הפניה, ומאידך גיסא, צורך תמידי לדלות גם מאבני הבנין כללים, הליכות ותובנות.
שתי עיניים לאדם, בעין אחת הוא יתבונן מבעד לחלון הטיס על המרחבים העצומים, על היופי ועל כל מה שטמון בו. בעין השניה הוא יפקח על רגלו שדוחפת את הקורקינט, שגומע כל שניה מרחק כל שהוא, וכך יוכל הלומד למצות את המירב מלימודו.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' שבועות)