צוות 'הפותח'
כמידי שבוע משתדל צוות 'הפותח' להביא בפני הקוראים הנכבדים, טעימה ראשוני מעלוני השבת, כבר ביום רביעי, בו אנו מסיימים את ה'שיר של יום' בפסוקי 'לכו נרננה', לאות ולסימן כי שבת המלכה באה ומתקרבת.
בעלון 'אפיריון שלמה', מצאנו סיפור נפלא המתאר את דרכי החשיבה של גדולי התורה והמוסר, כדלהלן: "השעה כבר היתה מאוד מאוחרת בלילה. במיר של לפני המלחמה, אין מנורות רחוב ואין פנסים. עלטה כבדה שוררת בלילות ואין אפשרות לראות מאומה. קבוצת בחורים, בני הישיבה, צועדים בחבורה בדרכם מבית המדרש אל חדר האכסניה. ביניהם רבי שלמה שמעון קרליץ, אשר התלווה אליהם לחדרם (הבחורים התחלקו לאכסניות שונות בעיירה הקטנה והוא ישן באכסניה אחרת מזו של חבריו).
לפתע נשמעו קריאות מאחור. מישהו קורא להם, מישהו רץ אחריהם. הם ניסו להביט לאחור, לבדוק את זהותו של הרודף. אך בשל החשכה לא יכלו להבחין במאומה. בהלה גדולה אחזה בהם והם החלו לרוץ כל עוד נפשם בם לכיוון האכסניה. אך ככל שהגבירו את מרוצתם, שמעו גם את קולותיהם של אותם אנשים נושפים בעקבותיהם.
סוף סוף הגיעו לחדרם. הם נכנסו פנימה במהירות ונעלו אחריהם את הדלת על מנעול ובריח, מקווים שאותם אלמונים לא ינקשו בדלתם. עברו דקות ספורות ונקישות עזות נשמעו היטב בדממה ששררה בחדר.
הבחורים פחדו, אך שום ברירה לא הייתה להם והם נאלצו לפתוח את הדלת.
בפתח עמדו מספר שוטרים מן המשטרה המקומית של העיירה. "כמעט וירינו בכם", זעמו השוטרים לעברם, "קראנו לכם ולא עניתם. במקום לענות- ברחתם. כמעט וירינו בכם כדי לעצור אתכם. מדוע לא עניתם? אנחנו רוצים לראות את תעודות הזהות שלכם!".
באנחת רווחה כבושה הוציאו הבחורים את התעודות והראו אותם לשוטרים. כולם, חוץ מר' שלמה שמעון קרליץ. "התעודה שלי אינה כאן", הסביר לשוטרים. "אינני מתגורר פה, חדרי נמצא במרחק מספר רחובות והתעודה נמצאת שם".
השוטרים לא הסתפקו בהתנצלותו של ר' שלמה, אלא התעקשו ללכת לאכסנייתו ולבדוק את התעודה. "בוא איתנו עכשיו לשם והצג את תעודתך", פקדו השוטרים, "אבל עכשיו ומיד!".
ר' שלמה נפרד מחבריו והלך לאכסנייתו בלוויית השוטרים, הציג לפניהם את התעודה ונפטר מהם לשלום.
למחרת בבוקר נודע הסיפור למשגיח של הישיבה, הגאון הצדיק רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל והדבר הסעירו עד מאוד. עוד באותו יום ניצב המשגיח ליד ארון הקודש בבית המדרש ואמר לפני הבחורים שיחת מוסר נוקבת. "אומר את האמת", פתח רבי ירוחם את דבריו, "עקב המקרה החמור שאירע אתמול, חשבתי שצריך אולי לסגור את הישיבה, וכבר שוחחתי על כך עם רבני הישיבה".
הבחורים הוכו בתדהמה והביטו זה בזה. "מה אירע? איזה מקרה חמור? מה הדבר הנורא שאירע וגרם למשגיח לחשוב לסגור את מקום התורה הגדול הזה – ישיבת מיר המעטירה?".
איש לא הבין את כוונת המשגיח עד שפירט את סיפור המעשה, שאירע אתמול לבחורים מהישיבה עם השוטרים. וכשסיים המשגיח את סיפור המעשה, פנה אל הבחורים בתביעה, "כיצד ייתכן שהבחורים מן הישיבה שלנו יתנו לחבר ללכת לבדו, בשעת לילה מאוחרת, בלוויית שוטרים גויים, ולא יצטרפו ללוותו? הרי יש סכנה בדבר! ומעבר לכך, כיצד לא הרגישו הבחורים את הפחד והבהלה שהרגיש חברם במצב שכזה, ולא נחלצו לעזרתו? איך הם נשארו באכסניה שקטים ושלווים? איך ייתכן שדבר שכזה קרה בישיבתנו? ואם כבר קרה, ואין מידות טובות, אז אולי צריך לסגור את הישיבה?".
שבת בישיבה!
את המעשה הבא מצאנו בעלון הנפלא 'וקראת לשבת עונג': סיפר רבי מרדכי יזדי שליט"א (מרבני ארגנטינה ומתלמידיו של רבי עזרא עטייה זצ"ל), שלאחר חורבן ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בשנת תש"ח, עברה הישיבה לבית הכנסת "צופיוף" בשכונת הבוכרים, עד שעברה למשכנה החדש בשכונת גאולה.
לאחר שחזר רבנו ממצרים, היה יושב ולומד בבית הכנסת "צופיוף", שם היתה ספריה עשירה בספרים עתיקים ונדירים בהם הגה שעות רבות. פעמים – מספר רבי מרדכי – מרוב עניות וחוסר יכולת, היה רבנו לוקח מחברות ודפים שעש אכלם ובהם כתב את חידושיו.
פעמים שמצא את מבוקשו ורצה להעלות על הכתב את הדברים, ומריבוי התלמידים לא היה מקום בשולחנות, מרוב אהבתו לתורה ושמחתו בה, לא חש ל'מה יאמרו' והיה יושב על ה'ריצפה' ומעמיד את הספרים עם מחברתו על כסא כלשהו וכותב, העיקר שיוכל לכתוב את הפנינה, את החידוש, את הישוב שמצא…".
ועוד מסופר בעלון 'וקראת לשבת עונג': היה זה כאשר רבנו (מרן הגר"ע יוסף זצ"ל) כיהן כרב ראשי לת"א יפו, ובנו הראש"ל הג"ר יצחק שליט"א, היה לומד בירושלים.
לאחר כחודשיים שהבן לא היה בבית, הגיע לשבת חופשה. ביום שישי בצהריים, סעדו כל המשפחה בצוותא, ובתוך הסעודה נשתעשע רבנו עם בנו מהנלמד בישיבה.
לאחר הסעודה קרא רבנו לנהגו ובקשו לקחת את הבן לתחנה המרכזית כדי שיחזור לישיבה.
הרבנית ע"ה הפצירה ברבנו, שהבן ישאר לשבת, סוף סוף חודשיים לא היה בבית, והגיע הזמן שנראה אותו.
אך רבנו עמד על כך ואמר: "אני רואה שהבן ב"ה שקוע בתורה בישיבה, וחושש אני שאם יישאר לשבת בבית, אף אם ילמד, זה לא יהיה שקיעות בתורה כמו בהיותו בישיבה".
ואכן חזר הבן ביום שישי בצהריים לישיבה בירושלים, כדי להמשיך ולהתמיד בלימודו.
בעלון המרתק והמחכים 'ישא ברכה' מובא המעשה הבא:
רבים הסיפורים המסופרים מדור לדור, אבל היקרים ביותר הם אלו שהרבנים הקדושים עצמם סיפרו, בבחינת: "בדידי הווא עובדא".
כזה הוא סיפורו של הגאון רבי יצחק אלפייה זצ"ל בספרו "יאיר נתיב", דף ז: "בליל שלישי אור לכ"ה שבט התרצ"ו, בהיותנו לומדים יחד בישיבת הרב "שדה חמד" זצ"ל, פתאום באמצע הלימוד נתלקחה אש חזקה במנורת הלוקס התלויה באמצע הישיבה, ולשון אש גדולה נתפשטה מכל צדדיה מעלה ומטה, וקול פצצה חזקה מאוד נשמע ממנה למרחקים, ונפט בוער ניתז ממנה לכל צד.
הכל חשו לברוח מסכנת השריפה, ולא נשארתי כי אם אנכי לבדי עומד בבהלה עצומה מרוב פחד ואימה על ספרי הקודש וספרי התורה אשר שם. ורציתי לשפוך מים על האש, אולם גם מים לא היו בנמצא.
רצתי אל דלת הישיבה וקראתי בקול רם להמציא לי מים. זעקתי: "מים, מים, מהרו לי פחי מים, למען השם!", ועיני מביטות לראות בהתגברות השלהבת שהתחילה ללחך באחורי התיבה אשר באמצע בית הכנסת ולחרוך אותה, וגם מעט מהכסתות אשר שם התחילו להישרף, ושום אדם אין לעומתי.
ואז נשאתי עיני למרום ואמרתי: "ריבונו של עולם, אתה ידעת כי תורה לשמה אנחנו לומדים!". ותיכף ומיד ראיתי בעין שכלי כבמחזה, איך מסמוך להיכל מלמעלה באה הושטת יד באוויר מול הלוקס הבוער, ומאז התחילה האש להתמעט והלכה ושקעה עד שנכבית לגמרי בס"ד – שזה לנו שבע ועשרים שנה לומדים שם ורק לשם שמים"! (מעיין המועד).
