כתב הגה"ק רבי חיים פלאג'י זי"ע רב בספרו "תוכחת חיים":
מעשה נורא שנתגלה לי בחזיון לילה באחד מעשירי עירנו שהיה תם וישר ונפטר, ולאחר חודש ימים ראיתי אותו בחלום שהיה לבוש בגדים נאים, שש ושמח. ושאלתי אותו על מה ולמה זכה לכל הכבוד הזה? ואמר לי שזכה לחיי העולם הבא על אשר לא השתעבד במשרתיו באכזריות ובקושי, כי אם ברחמנות, שלא היה מכביד עּולם עליהם, ויהי חלום.
ושוב חקרתי בדבר וידעתי נאמנה שכך היתה מדתו הטובה, שלא לצער למשרתים שלו בשום שירות כבד, ולרחם עליהם בכל מה שאפשר, אשריו ואשרי חלקו. ע"כ.
והנה הרב עצמו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעיד עליו בנו הגאון רבי אברהם פלאג'י זצ"ל בספרו "צוואה מחיים" (אות נה): "מתוק לפיות עם כל אדם, ולמשרתות בשעת אכילתן, מי הוא מבני הבית שיוכל לבקש אפילו כלי מים לשתות או קערה או מזלג מהמשרתת כשהיא יושבת לאכול? גם לא היה מניח לנו לעורר למשרתות בבוקר אפילו שהאיר היום, כי הן עייפות ויגעות, ושם ינוחו יגיעי כח עוד מעט".
עוד כתב: הנהגתו עם בני ביתו וטיב מידותיו עמהם, אין כמוהו בעולם. לא הקפיד כלל על שום ענין מצרכי הבית, ואדרבה היה מפייס לכל אחד מבני ביתו כפי מידתו. ואפילו לקטני קטנים לתת לכל אחד מחסורו ולמלאות משאלותם. ולפעמים היה נותן בחשאי שלא תהיה קנאה ביניהם, ושם לבו שלא תהיה קטטה ביניהם. מעולם לא הקפיד מקול ורעש שמקימים הילדים.
היה קורא את ילדיו מידי בוקר שיאמרו לפניו ברכות השחר והתפילות בקול רם. ובסבלנות קיים בכל יום מצות 'והודעתם לבניך ולבני בניך', והיה מדריכם ביראת השם ומזהירם לעבודת הבורא. אזהרותיו נסובו בענייני שמים בלבד: שלא יתלוצצו על שום אדם, שלא יפסיקו מלימודם, שלא יצאו לשוק ויתבטלו. ופעם קרה ואחד מבני ביתו ציער לאחרים, ולא נח ולא שקט עד שפייסו וביקש את סליחתו. וכמה פעמים הוציא מעות מכיסו כדי לפייס את הנעלב. וכשהיה שומע קטן בוכה, יהיה מי שיהיה, הצטער הרבה על זה, וביקש להרגיעו ולתת מבוקשו. גם היה מרשה שבניו יפתחו את המכתבים שנשלחו אליו, אך הוא היה מקפיד שלא לפתוח את מכתביהם.
על אף טרחותיו הרבות בענייני העיר, ובכתיבת והדפסת כרכים מ-72 ספריו, התגבר על זמנו המצומצם, והיה סובלני גם לאלו שהטרידו אותו והאריכו בדברים. וגם אם פעמים היו באים אליו בשעת סעודתו, היה מפסיק ומקבלם. ומעשה שהיה באשה זקנה שבאה אליו פעם בשעת אכילתו, ואמרו לה בני הבית שתלך ותשוב עוד זמן מה. כשנודע הדבר לרב, סיים את האכילה, ומיד לקח את שמשו והלכו לבית הזקנה שהתגוררה במקום רחוק מביתו, ופייסה בהתנצלו כי לא מידיעתו שלחוה.
בהקשר לכך היה מזכיר את דברי המכילתא (פרשת משפטים פרק יח) המסמרים שערות אנוש, על הפסוק "אם ענה תענה אותו", וז"ל: "וכבר היה רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל יוצאים ליהרג, מעשרה הרוגי מלכות. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי! ליבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל: שמא מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו, עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך, ואמרה תורה: 'אם ענה תענה אתו', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו: ניחמתני רבי!" ע"כ. מפחיד ומבהיל עד מאוד!!! וכך היה נוהג הרב, שפעמים רבות שכבר הגישו לפניו לאכול, ובדיוק נקשו בדלת לשאלו דבר הלכה או עצה ותושיה, מיד עזב את שולחנו, וקיבלם בסבר פנים יפות לייעצם ולהדריכם.
(הרה"ג רבי דוד שלום נקי שליט"א, גיליון 'ותתענג בדשן')