"עקב היתה רוח אחרת עמו" (יד, כד)
מרן הגראי"ל שטיינמן, חינך דור שלם של נותני צדקה היה לו כוח מגנטי אדיר, להוציא כסף. לא בכוח. אלא לגרום לאנשים שיבינו שכדאי להם העושר – כדי לתת כסף לכוללים ולישיבות.
לא ידוע אם היה בדורותינו יהודי עם כזה כוח של חינוך עשירים ושועי עולם – להחזקת תורה.
יהודים שנתנו 200,000 דולר בשנה לצדקה, למדו לתת 1,000,000 מיליון דולר.
(על פי שיחה עם רבי שלום בער סורוצקין ורבי אלחנן ויסבורד).
יהודי יקר פלוני, לפני שהייתה לו היכרות עם ראש הישיבה חילק מידי יום אלפי דולרים לצדקה, בש'קים של אלף, חמש מאות מידי יום, מאז ההיכרות עם רבּ אהרן-ליבּ, חלפו מאז יותר מעשר שנים, וכבר הספיק לחלק עשרות מיליונים לכוללים ולישיבות.
כפי שנודע, רב אהרן-ליב ביקש מחתנו רבי זאב ברלין (ראש ישיבת גאון יעקב) כי הוא רוצה זכות ב'תמיכת בני תורה' לתרום את הלחם שהבחורים אוכלים בישיבה. העסקה ביניהם בוצעה והייתה קיימת במשך שנים רבות. החותן תרם את ה'לחם' ל'גאון יעקב', איש לא ידע על כך, מלבד חתנו, גם החלות והעוגות של שבת שולמו על ידו, כיון שרצה שהבחורים יאכלו את הלחם שלו ממש, מפתו ומלחמו, לא הקנה את הלחם לישיבה, אלא הותירו ברשותו ומאכילם מפיתו, ולכן, הבחור האחראי לעשר, היה אומר בנוסח ההפרשה, כי הוא מזכה את הלחם, לאיש הבלתי נודע שהלחם שייך לו, וששמו רשום בדף שנמצא בידו של ראש הישיבה רבי זאב ברלין, ובעל הלחם נותן לו רשות לעשר, כך נמשך הדבר עד סוף ימיו של רב אהרן-ליב. לאחר פטירתו, פרעו הבנים את חוב הלחם של החודשים האחרונים לחייו…
במשך שנים רבות, נתן את היין להבדלה ל'ישיבה קטנה' פוניבז', וזכה בכך בברכה שמברכים בשבת לפני מוסף "ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה".
הוא אמר לגבירים לתת עוד ועוד. להחזקת תורה וכששאלו 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' אמר להם במתיקות "בשמים, תטילו את העבירה עלי, שאני אמרתי לכם לתת"… לא הסכים להגדיר את 'החזקת תורה' כ'צדקה' שיש עליה דין חומש אלא אפשר וצריך לתת יותר, כפי שהכריע החפץ חיים (אהבת חסד חלק ב' פרק כ' אות ד' וכן בשולחן ערוך הגר"ז).
הוא היה סבור שמבחינת עסקים, לתת להחזקת תורה, זו עסקה לכל דבר וענין. ללא סיכונים. בכל השקעה אחרת של 10 מיליון יש סיכונים, כאן אין.
"יש לי שותף טוב ובטוח" הציע להם.
"איזה שותף יש לראש הישיבה להציע?"
"שותף מאד טוב".
"כמה הוא שווה, על מי מדובר?"
"מישהו מאד מאד טוב. הקב"ה.
תעשו איתו עסקה – תכניסו אותו כשותף ממש בעסקים, תתנו חמישים אחוז לצדקה". נקודה. "חמישים חמישים. ואז הוא יעמוד אתכם יחד בעסק ולא תפסיקו להרוויח!".
בדרך כלל היה מייעץ לחלק את חמישים האחוזים לשני חצי חלקים, להחזקת תורה ממש והחצי האחר להכנסת כלה, ליתומים ל"ע ועוד (כל פעם הכריע לפי הענין).
זה היה דבר קשה עד מאד, ניסיון אמיתי, לתת 50% להקב״ה לצדקה, ללא התחכמויות והתחמקויות, ומי שעמד בניסיון, ויש כמה כאלה, עד היום הם לא מפסיקים לצמוח! במקביל לכך שהם נותנים עד היום חצי לצדקה.
בשנים האחרונות לחייו, הפסיק, משום מה, לעשות את העסקה של חמישים אחוז… אבל אלו שהספיקו לעשות אתו את העסקה מול השותף הקב"ה, העשירו פי כמה וכמה. אחד מהם מתגורר בארץ ישראל, והעשיר בממדים אדירים, עד היום.
הכוח לעמול למען הכוללים והישיבות
לא היה אצלו ספק שכיום בדור הזה, ספינת היהדות חייבת את הכוללים כמו את הישיבות, ועם ישראל יעבור את הים הגדול הסוער, דווקא על ידי הכוללים שצצים ופורחים בכל פינה. ולמרות שיש צורך בתקציב אסטרונומי הקב"ה יגמור בעדנו.
הוא היה בטוח בכך, כאילו קיבל נבואה משמים כי נצח ישראל לא ישקר. על ידי כוח אמונתו זו פעל והפעיל מתוך רוגע ושלווה, יחד עם מסירות כל כוחותיו ושארית רוח אפו – לשכלל, להאדיר, להעצים ולהפריח את הכוללים בארץ הקודש.
הוא הצהיר, כי מי שיפעל לשם שמים, לו תהיה הזכות להתלהט בתוך ההבטחה ש"לא תישכח מפי זרעו" ומי שיקבל על עצמו את עול הישיבות במסירות נפש, ה' יתברך לא יעזבנו.
וכך באופן טבעי, בעצמו נעמד בעוז לימין הישיבות, והיה המצביא הכספי שלהם בכל יכולתו. מעשיו הגדולים היו מסכת גבורה מאין כמותה. גבורתן של ראשונים כמלאכים.
רב אהרן ליב השתתף בתקציב הכוללים כגדול המאמינים בדורות קדומים.
כמנהיג דגול שירד במיוחד, מדורות הראשונים לדורנו.
לא נורא שאינו נוטל לעצמו!
בעת שבאו להתלונן על שניים מראשי רשתות הכוללים, שלא נוטלים אחוזים מהכסף שאוספים וקבלו בפניו שהם חיים בדוחק מסוים, ועתידים ח"ו לקרוס, אמר למתלוננים כי באמת מותר לקחת, אבל אני לא יורה להם לעשות כך, כיון שלהצליח במשימה של החזקת התורה יש צורך בסיעתא דשמיא כבירה, וככל שהפעילות נקיה יותר, כך הסיעתא דשמיא משתחלת פנימה לתוך העשייה הקדושה, לכן לא נורא שאינם נוטלים לעצמם.
במקביל, רֶבּ אהרן-לֵיבּ בחכמתו, גייס מי שישלח להם תקציב חודשי לביתם דרך בני המשפחה וכדומה, שלא יידעו כי תומכים בהם מבחוץ (סיוע בתקציב החודשי של החזקת הבית) לאחר כמה שנים נודע להם שידו של מרן הייתה בדבר.
כמה פעמים אמר לרב ויסבורד ולרב סורוצקין כי אין להם מה לחשוב שזה קל להחזיק תורה, "לעולם לא יהיה לך קל!" יש מעכבים רבים המנסים להתייצב בדרך להפריע. אבל במקביל אמר עוד בהחלטיות כי "הכסף יגיע בסוף אם לא דרכך אז דרך אחרים, אתה יכול לעזוב ולהתייאש מהנסיעות המפרכות. הכסף לעמלי תורה מוכן להם, המן יירד להם משמים" הסוכריות יזרקו, רק צריך מי שיטרח מאד לאסוף אותם בשביל האברכים.
סודות מעולמו של הרב שטינמן – וראשי הכוללים
לפעמים בעת שראשי כוללים, היו משוועים לברכה ועזרה באוזני מרן היה מורה להם לשבת ולומר תהילים.
כשהיו אומרים לו "אלחנן בוכה בטלפון" היה אומר "או, אה, עכשיו תגיע הישועה".
מעיד רבי אלחנן "פעם אחת ראיתי את רבי שלום בער שליט"א מתעטף באחד מבתי הכנסיות בפאתי ארה"ב ומוריד כים דמעה לקל אמונה".
כי אלו הסודות שמרן הגראי"ל היה מלמד אותם.
"יש מאות סגולות, אבל הטוב ביותר והמועיל ביותר, זו הסגולה הבסיסית שהכל תלוי בה: תתפלל ותתפלל" – אמר לראש הכוללים. תפסיק להאמין בתמונות, ובהסרטות, ולא בנסיעות. אלא להשתדל, להתפלל ולשאת עיניים לשמים בלבד.
הרב ויסבורד: "מרן היה שולח אותי. לך תתפלל, תיכנס לתוך חדר תבכה. מותר לך לבכות הרבה והרבה תהילים בכוונה.
מוצאי שבת אחד שאלתי, היכן להתפלל?
השיב: "לא נפק"מ היכן".
אולי למירון? – שאלתי.
"סע למירון" – הסכים.
בלי חכמות נסעתי כל מוצאי השבת גמרתי את התהילים. בבוקר הגיעו מאות אלפי דולרים"
ניסיונות באמונה..
שלוש עובדות, יגלו מעט, כיצד מרן השתדל להגביה את שלוחי עולם התורה למושגים איכותיים, שיידעו ויכירו שאם הם מעוניינים להחזיק את הכוללים שחלילה לא יתלו את הצלחתם בעצמם, ולא את תקוותם בבשר ודם זה או אחר. אלא יתלו עיניהם לשמיס לנותן התורה – נותן לחמנו ומימנו.
פעמים היה מעמיד אותם בניסיונות של ממש.
מעיד נכדו, הרב אשר שטינמן שליט"א:
א. רבי אלחנן הגיע למרן ואמר שעוד מעט ׳ראש חדש' ואין לו ממה לשלם ואינו יכול לנסוע לחו"ל מסיבות אישיות אלא ליום אחד, בו יוכל לפגוש 2 עסקנים שעוזרים לו תמיד ולבכות להם שיעזרו לו, אמר לו סבא: מה יהיה חודש אחרי זה, עדיף לא להשתמש עם כזה סוג נשק רק במצב חרום.
שאל רב אלחנן מה לעשות.
סבא התעניין: התפללת כבר?
אני תמיד מתפלל.
תתפלל עוד. ומי אומר שההשתדלות צריכה להיות בנסיעה לאמריקה, אפשר שהתקציב יגיע לארץ.
נסעו למירון רב אלחנן וחברו, ואמרו את כל התהילים במשך כל הלילה, בבוקר התקשר אליו עשיר אחד ונתן 270 אלף דולר, והצליח לשלם. לא חלפו יומיים וגביר נוסף נחת בישראל (והתקשר אליו משדה התעופה) וסיפר לו שהגיע כדי לתרום אגף בבית החולים רמב"ם בחיפה ובדרך-בטיסה שמע את שמו של ויסבורד מחבר שלו, שנתן לו את הטלפון שלו כאחד שמקבל צדקה…
הרב אלחנן הזמין את הגביר לביתו של סבא, וסבא אמר לו שאם לאדם יש מחלה הוא הרי ינסה לרפאות את עצמו בכל אפשרות שרק יוכל, כמה כסף שיצטרך העיקר שיתרפא, כך גם בשביל להינצל מגיהינום – צריך לתת כסף, הדברים חדרו לליבו, וכתב צ'ק על 300,000 דולר. ולמחרת הגיע לכולל בברכפלד (בעזרתו האדיבה של הרב סורוצקין בשלטים, ושאר עניני הפרסום) והגביר לקח על עצמו את אחזקת הכולל בברכפלד 36,000 דולר בחדש.
ממשיך הנכד רבי אשר שליט"א ומספר, שבוע אח"כ הגיע הרב ויסבורד ואמר לסבא שהחודש עשה הכי פחות השתדלות, והגיע הכי הרבה כסף, אמר סבא:
זה לפום צערא אגרא.
שעה אחת בלבד
לפני כמה שנים חזר רב אלחנן לא"י קודם יום הכיפורים והיו חסרים לו סך 250,000 דולר לחלק לאברכים לקראת חג הסוכות, זה היה אחרי כל ההשתדלויות. הוא נכנס למרן לתנות את דאגתו.
אמר לו מרן תיסע לארה"ב לאיסוף של יום אחד בלבד, ובעזה"י תשוב עם כל הסכום! (ניסיון של אמונה וביטחון בה').
לפני שיצא לשדה התעופה, קנה אתרוגים מהודרים ויקרים, להציע אותם לגבירים בעד הכסף הנצרך.
בנו יורק נפגש עם אחד הגבירים שהכירו, והציע לו אתרוג במחיר רב, הלה שאלו "וכי קונים אתרוג בכזה סכום אגדי…?" השיב לו ר' אלחנן: אינני סוחר אתרוגים, אני צריך להחזקת האברכים, וזה הסכום הנדרש לי.
הגביר הרהר והתרצה לתת את כל הסכום, אבל אמר לו שרוצה להתעכב מלסכם על הענין עד מחר, ושישוב מחר ויסכמו. הרב אלחנן המתין ושב למחרת, והנה הגביר התחרט ומוכן לתת רק מחציתו – דהיינו 125,000 דולר.
הרב אלחנן שב לא"י בעשי"ת.
למחרת יום הכיפורים בהשכמה נכנס למרן, ושאלו, הנה ראש הישיבה אמר לי לנסוע ליום אחד ולחזור עם התמיכה לאברכים במלואה, ולא זכיתי לכך…
מרן ביקש, שיספר כיצד התגלגלו הדברים. הוא סיפר את כל הפרטים דלעיל.
נזף בו מרן: מדוע נשארת למחר (יותר מיום אחד) וכי חשבת שהקב"ה זקוק לעזרה שלך?
הרב אלחנן השיב: מכל מקום, הנה כעת כבר עבר יום כיפורים, ועשיתי תשובה על כך, ומה יהיה. עכשיו…?
שאלו מרן: האם הנך מתכוון באמת, שעשית תשובה על כך? והשיב הן.
אמר מרן: אם כן, תיסע עכשיו ל'שעה אחת'. לא יותר. ותשוב עם הכסף.
הרב אלחנן הסביר כי אין אפשרות להשיג כרטיס הלוך ושוב לשעה. א"ל מרן: לא אכפת לי שתישאר שם הרבה, אבל המאמצים להשיג תרומות – רק שעה אחת!
קם רבי אלחנן ויצא לטלטול דרך מפרך נוסף. נסע שוב.
בבוקר השכם הגיע לאמריקה ולצידו הנהג מוכן לכל נסיעה, אבל הרב ויסבורד השיבו, לא בוער לי אינני ממהר, אתפלל בנחת וכו', תבוא בשתיים עשרה בצהרים.
בשעה היעודה הנהג הופיע ושאל: לאן? אמר הרב ויסבורד לעצמו "וכי שייך לתכנן פעילות של שעה אחת, תתחיל בנסיעה ונראה מה יצא".
החלו לנסוע, הם עברו ליד בית של גביר פלוני, וחשבו לעלות, אבל הרב ויסבורד אמר הרי רק כעת באלול הייתי אצלו, אין טעם שלאחר שבועיים אבוא שוב. אבל במחשבה שניה נמלך ואמר לעצמו: הרי כעת אני בכלל לא בתוך השתדלות טבעית, אז נעלה.
הגביר קיבל פניו בהשתאות ובצחוק גדול, מה זה ביקור שני תכוף, הר' ויסבורד סיפר לו דברים כהווייתם ושיש לו אפשרות איסוף רק לשעה, וממילא כל הדיבורים אח"כ, ועכשיו רוצה רק לשמוע ממנו תכלית – האם יאות לקנות אתרוג ב-150,000 דולר לפחות, הלה התחיל לחשוב ולהתווכח וכו'. בסוף ניגש לטלפון, צלצל לרב שלו בארה"ב, הרב התעניין בפרטי העסקה המוצעת – מכירת אתרוג מרהיב בסכום אגדי למען הכוללים. לא ידוע מה דיברו ביניהם. בסיום השיחה התעניין הגביר: תאמר לי בדיוק כמה חסר לך בשביל האברכים: התשובה הייתה: 125,000. הוא התרצה ונתן לו את כל הסכום. וראש הכולל שב ארצה לחג הסוכות.
כמה שפחות לדבר
"מעשה מעניין שהייתי עד לו" סיפר הנכד שליט"א, אחר מראשי הכוללים התקשר מחו"ל שהוא רוצה ברכה שישיג מיליון דולר ביום אחד. סבא ברכו.
תוך כדי הטלפון אחד מבאי הבית (היחיד שהיה בחדר) אמר לראש הכולל: "מחר נבוא לשדה התעופה לסחוב (לאסוף) את הכסף", כאבו פניו של סבא ואמר לו:
"חבל, עכשיו קילקלת. כי כאלו דברים צריכים להיות ולהיעשות בשקט, שכמה פחות אנשים שידעו וכמה שפחות לדבר".
"לפעמים היה מונע מאנשים לקחת על עצמם את העול הכספי של הישיבות. ולפעמים עודד והמריץ לפי החלטותיו, ולפי ראות עיניו. אולי לפי עוצמת דרגתם באמונה".
(מתוך הספר חכימא דיהודאי)