יוחנן וסרמן
בימים האחרונים קיימנו שיחה עם כ"ק אדמו"ר מ'תולדות משה', שתתפרסם בעז"ה בעלון של פרשת 'קרח', ומאחר ומעיינו של הרבי נובע שפע של ווארטים סיפורים ועבדות יותר מכפי שיכול הגיליון להכיל בשיחה אחת בודדת ב'לקראת שבת', על כן אמרנו בל נמנע טוב מבעליו ואת 'נובלות החכמה' שנותרו ושלא נכנסו למאמר ההוא, נביא כאן ב'הפותח', לתועלת הציבור.
בתוך הדברים סיפר לנו האדמו"ר מעשה נפלא שהיה עד לו בימי נעוריו:
זכורני בימי חורפי, בישיבה בה למדתי אירע פעם שבהפסקת הצהרים לקח אחד הבחורים צלחת מרק עם אטריות וירקות, נכנס עמה לבית המדרש ואכל שם לבדו. אירע מה שאירע, והצלחת על תכולתה התהפכה על הרצפה ובמקום נקוותה שלולית של מי מרק עם ירקות שלוקים ואטריות רכות…
הסתיימה הפסקת 'בין הסדרים', בית המדרש התמלא מפה לפה, והשלולית עוד נמצאת שם, באמצע בית המדרש, ובחורים עוברים ושבים, וכמעט דורכים בפנים.
ראה אחד הבחורים שעוד מעט ידרכו בפנים וכל בית המדרש יתלכלך, החליט למחול על כבודו הלך להביא סמרטוט ומגב, ובעוד כל השאר מסתכלים ולא מזיזים את אצבעם כדי לסייע הוא ניקה את הלכלוך לכבוד התורה ולכבוד בית המדרש.
עמדו שם בחורים ואמרו לו שיימנע מכך: "זה לא כבוד התורה", אמר לו אחד מהם, "הרי אתה בחור ישיבה, ויש כאן גויים שזה תפקידם לנקות, צריך לקרוא להם ולצוות עליהם שינקו".
אבל הבחור ידע שעד שיבואו הגויים ייקח זמן ובינתיים בית המדרש יתמלא בלכלוך.
הבחורים ניסו להניא אותו, שאין זה לכבודו של בחור ישיבה ושמי ששפך הוא זה שצריך לנקות ועוד כהנה וכנה, אבל הוא לא שעה לדבריהם, סיים לנקות, והתיישב ללמוד.
עברו מאז לא מעט שנים. אני יכול להעיד שאותו בחור שניקה את בית המדרש, הוא היה אז בחור בינוני. לא היו לו כישרונות מיוחדים והוא גם לא היה המתמיד הכי גדול בישיבה. אבל היום הוא אחד מחשובי הרבנים בארה"ב. וכל כך למה? בגלל שהוא עשה מה שצריך לעשות, ולא שת לבו ללחצים חברתיים וכדו'.
שמעתי פעם וארט מיהודי מבוגר, שסיפר לי שהוא למד אחרי השואה אצל הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, ראש ישיבת קליבלנד. כשבא להיפרד ממנו בשנת תש"י, אמר לו רבי אליהו מאיר וארט מאוד חזק:
הקב"ה אומר לאברהם ע"ה, "ואברך מברכך ומקללך אאור". הפשט הפשוט הוא שהקב"ה יברך את מי שמברך את אברהם אבינו, ויקלל את מי שיקלל את אברהם אבינו.
אבל רבי אליהו מאיר אמר ביאור על דרך הדרוש: הקב"ה בירך את אברהם אבינו שיברכו אותו אלו שצריכים לברך אותו, ושאלו שצריכים לקלל אותו – שהם יקללו אותו.
למה הכוונה? יש אנשים שאנחנו יודעים שהם אינם הולכים בדרך הישר, ולפעמים אנחנו רוצים למצוא חן בעיניהם, שהם יברכו אותנו ולא יקללו אותנו. אבל האמת שזה צריך להיות הפוך, אם מי שאינו הולך בדרך הישר מתחיל לברך אותנו, זה סימן שמשהו אצלנו לא בסדר. אנחנו צריכים לבדוק איפה טעינו.
אם המעשים שלנו ישרו בעיני אנשים העקומים האלו, כנראה שגם המעשים שלנו לא כל כך ישרים. וכן להיפך, אם האנשים הישרים מקללים אותנו כביכול, כנראה שאנחנו טועים בדרך. אנחנו צריכים שיברכו המברכים ושיקללו המקללים, ואז אנחנו נדע שאנחנו נמצאים במקום הנכון.
הבחור הזה שעליו אני מדבר, הוא לא התייחס ל'מקללים'. הם צעקו עליו ואמרו לו שזה לא בסדר, אבל הוא התעלם. הוא רצה שהבחורים עם השכל הישר ועם המידות הטובות שהם יברכו אותו, ולא הבחורים שדואגים לכבוד התורה רק כדי לתרץ את העצלנות שלהם.