שניהם ישבו ליד קערת הארבע'ס, גדושה בגרגרי חומוס רכים בזוקים היטב בפלפל שחור. "אח! שמחה יפה!" הפטיר ר' ברוך. "עוד מעט יברכו כולם 'כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים', לא מאמינים כמה החופה קרובה".
"ככה?" ענה לעומתו ר' טוביה, "אצלך חתן ה'שלום זכר' כבר מתקרב לחופה?"
"כן כן" הנהן ר' ברוך, ספק מחייך ספק נאנח. הוא התבונן בבן שיחו, ירושלמי, שניסיון חייו שזור היטב בזקנו המלבין. "תגיד לי, איך מסתדרים עם הסוגיה הזאת של חיתון הילדים?"
"אני מחתן את הילדים שלי בעזרת ברכתם של גדולי הדור", ענה ר' טוביה. גרגר חומוס קפץ אל השולחן, מישהו תפס בו, ולמראה עיניו השואלות של ר' ברוך, קפץ ר' טוביה על ההזדמנות והחל לגולל את מסכת הברכות שקיבל בשרשרת.
"אני עובד לפרנסתי בעסק מצליח ברחוב מאה שערים, ומתפרנס כשכיר. הקשר שלי עם המנהל, בעל הבית, הוא ידידותי מאוד. העבודה המשותפת יצרה בינינו קשר מיוחד, והגבולות של עובד – מעביד היטשטשו עם השנים. נכנסתי עמוק לכל הסודות הקטנים, הכרתי את הספקים, ולמדתי איך מתנהלים עם כל אחד. גם בעבודה מול הלקוחות השתכללתי עם הזמן, והרגשתי שאני מסוגל לפתוח עסק עצמאי ולהרוויח היטב.
"תבין, שכיר, עם המשכורת היפה ביותר אינו משתכר כמו בעל העסק עצמו. הבן שלי התקרב אז לגיל שידוכים, ובשביל לחתן צריך המון כסף. מוכרחים דירות, ומשכורת של שכיר הופכת לחוכא ואטלולא מול ההתחייבויות האדירות שעתידות ליפול עלי בבוא היום, בשעה טובה ומוצלחת. הרעיון לעבור לעסק עצמאי היה הגיוני לגמרי, ואני התחלתי לתכנן את הפרידה. מה לומר, ואיך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר שאפשר. רק שפתאום אני שומע שהמנהל קיבל התקף לב. ברור שבמצב כזה אי אפשר לדבר על דברים כאלה. העסק נזקק לי, ואני תפקדתי בו באופן יוצא מהכלל, תוך כדי תפילות מעומק הלב לרפואתו השלמה של ידידי, אלא שהתכנית כבר הבשילה בקרבי, ואני הרגשתי נפסד מהעניין. מה יהיה? מתי אעשה גם אנוכי לביתי?
"בצר לי הלכתי אל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, וביקשתי שיורה לי את המעשה אשר אעשה. הרב עיין היטב בשאלה, וענה כי אלה דיני נפשות. 'לך אל מחותני, הרב אלישיב, והוא יענה לך'. טרם הלכתי לדרכי ברכני הגרש"ז שאזכה לחתן את ילדי בקלות, ללא קשיים, למעלה מדרך הטבע.
"פניתי אל הרב אלישיב זצ"ל, והוא אמר שזאת אכן שאלה קשה. הרב הוא שכן של המנהל ומכיר אותו מקרוב. הודעה על עזיבתי את העסק אכן תזיק לבריאותו, אמר, ועליו לעיין היטב בשאלה. הרב ביקש שאחזור בעוד שלושה ימים. חזרתי, וקיבלתי תשובה, שבשביל לדון בשאלה כזאת יש צורך בבית דין. "לך לבית דינו של בעל ה'מנחת יצחק', הרב וייס", הורה לי הרב אלישיב זצ"ל, "ומה שיורו לך תעשה". טרם פניתי לדרכי ברכני כי אזכה לחתן את ילדי בקלות, ללא קשיים, למעלה מדרך הטבע".
"זאת הברכה השניה", העיר ר' ברוך.
"טוב שאתה שם לב" חייך ר' טוביה. מאזינים נוספים הצטרפו להקשבה לסיפורו. קערת הארבע'ס הלכה והתרוקנה, קערה אחרת הובאה תחתיה, והיושבים הפליגו אל ברכותיהם של גדולי ישראל, ואל רגישותו של יהודי יקר, שאינו זז ללא הוראה ברורה של דעת תורה.
"הלכתי לרב וייס זצ"ל, והרב וייס אמר שבשביל עניין כזה צריך מושב בית דין בהרכב של שלושה דיינים. הרב סיפר את פרטי השאלה לדיינים, ואחר כך אמר, 'אני מבקש מכם שתכריעו כי על ר' טוביה להישאר במקומו כעובד בעסק, ואנחנו נברכו שיצליח בחיתון ילדיו'. כך זכיתי שכל שלושת הדיינים ברכוני שאזכה לחתן את ילדי בקלות, ללא קשיים, למעלה מדרך הטבע".
ר' טוביה נעצר לרגע. "נו ו…" דחק בו ר' ברוך.
"מה אתה חושב שקרה? בשידוך הראשון סגרנו על דירה באזור החרדי של ירושלים דאז. אני, לא היה לי מושג איפה משיגים דבר כזה. יום אחד, בתקופת האירוסין, אני הולך לדרכי ברחוב רלב"ח, והנה אישה זקנה מאותתת לי, ובפיה הצעה מוזרה. 'אולי אתה רוצה את הדירה שלי?' אני עומד המום מול השאלה. מאיפה היא צצה פתאום, וממתי אנשים יורדים לרחוב כדי למצוא קונה לדירה שלהם? היא סיפרה כי קנתה את הדירה בדמי מפתח, ורוצה להותיר ליורשים ערך כספי.
"אני עולה לדירה. איזה יופי של דירה, שלושה כיווני אוויר, במקום הטוב ביותר שיכול להיות, והיא רוצה בעבורה רק שישים אלף דולר, לעומת דירה אחרת באזור, עם שני כיווני אוויר, שהוצעה לנו בשמונים אלף דולר. בו ביום חתמתי חוזה.
"יום חתימת החוזה היה יום חמישי. במוצאי שבת הרעידו הרמקולים את ירושלים בהודעה על פטירתה של המוכרת. אתה מבין? שלושה ימים לפני פטירתה היא התעוררה למכור את הדירה, ומצאה אותי ברחוב.
"בעסקה הזאת גמרתי את חסכונותיי ורק סכום קטן נותר לי. בשידוך השני סגרנו על דירה בבית שמש, ובהשגחה פרטית התחיל אז פרויקט חדש, שבו לא נדרשו כמעט מזומנים. קיבלנו מענקים, וכך הצלחנו די בקלות לקנות את הדירה השניה.
ב"שידוך השלישי המצב היה הפוך. לא היה היצע של דירות, המענקים תמו, המחירים עלו, והנה אני מקבל טלפון בהול ממישהו שחייב לעזוב את הארץ, והוא מוכר את דירתו במזומנים בלבד, בשישים אחוז ממחירה הרגיל! עניינתי את המחותן בהצעה, אבל הוא לא התלהב. מאיפה ישיג הרבה כל כך בזמן קצר כל כך? החלטתי שאני הולך על זה. יומיים לא אכלתי ולא ישנתי, אך בסופם הדירה היתה שלי. המחותן, שלא לקח חלק במאמצים הכבירים, לא היה שותף בדירה הזאת. כאשר החלטתי להעניק דירה זו לזוג הצעיר, בקשתי מהמחותן שיתן את החצי שהבטיח, לפי דירה מוזלת בפרויקט, והוא אכן עמד בהתחייבותו. סכום זה כיסה כמעט את כל הסכום שהוצאתי על הדירה".
ר' טוביה התרומם. "זהו להיום. את הסיפור על הדירה הבאה תשמע בפעם אחרת".
שבתות רבות חלפו מאז, המוני ארבע'ס התגלגלו על השולחנות, ודירות החליפו ידיים. גם כמה מילדיו של ר' ברוך נכנסו לחופה בחסדי שמים, והנה בחתונה אחת, מזהה אותו ר' טוביה. "זוכר אותי מה'שלום זכר'?"
"וודאי" שמח ר' ברוך, "ומה עם הדירה הרביעית?"
"את הדירה הרביעית קניתי ממישהו שזכה בדירה בירושה ומיהר למכור אותה לפני שאחרים יערערו על הקביעה. הוא נזקק בדחיפות לכסף, כדי לקנות דירה באזור אחר, וככה קיבלתי דירה בירושלים לזוג הצעירים".
התזמורת מנגנת "כי בך… כי בך בטחנו", ור' טוביה ור' ברוך מצטרפים למעגל בצעדים של בעלי ניסיון. "אז אתה מבין?" מבקש ר' טוביה לגבור על המוזיקה הרועשת ולומר משפט אחד נוסף, "הכל בהשגחה, כי זכיתי לקיים את פסק הדין. הכל בזכות ברכתם של הגדולים". (השגחה פרטית).
(אור הפרשה)