לפני חג מתן תורה נפטר הצדיק רבי אורי זוהר זצ"ל. האיש שחידש מושגים חדשים ומרוממים באורה של תשובה.
כשחז"ל (ע"ז יז, א) מתארים את פרשת חזרתו בתשובה של רבי אלעזר בן דורדיא, שנחשב לאחד מגדולי בעלי התשובה וחכמי המוסר והמחשבה למדו ממנו כמה וכמה יסודות בתורת התשובה, הרי מובא בגמרא שר"א בן דורדיא נפטר לבית עולמו מיד לאחר ששב בתשובה ורבי בכה ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת". בעוד שרבי אורי זצ"ל לא רק שב בתשובה, אלא גם המשיך לחיות חיים שלמים של תשובה ומעשים טובים, במשך עשרות שנים, מנותק כליל מכל העולם שהותיר אחריו.
רבי אורי זצ"ל היה אדם מפורסם מאד בתחום עיסוקו בעולם הבליינות החילוני וגם השבוע, 40 שנה לאחר שלא היה לו שום שיח ושיג עם העולם הזה, עדיין כל כלי התקשורת והבוהמה החילונית, קשרו לו כתרי תהילה ולא הצליחו להתנחם מפטירתו.
והיה כאן פער אדיר, עצום, שמים וארץ.
בעוד שכל אחד מאיתנו הבין, גם הרגיש, שהדבר הטוב ביותר שר' אורי זוהר עשה לעצמו, לאישיותו, לנשמתו – הוא הניתוק המוחלט מכל עולם המדיה והבידור החילוני, הרי שהם, אלו שעדיין לא טעמו את טעם התורה והמצוה, פשוט לא הבינו איך אפשר להתנתק לגמרי. במרוצת השנים הם שאלוהו עשרות, אולי מאות, פעמים, מדוע חיי תורה ומצוות מחייבים להתנתק לחלוטין מכל העבר שלו. הרי יש חוזר בתשובה אלמוני וחוזר בתשובה פלוני, שגם שומרים תורה ומצוות וגם לא התנתקו.
רבי אורי ניסה להסביר להם, ניסה לתת להם להרגיש, ולרבים מהם, בכשרונו הרטורי, החדות שלו, הכשרון להסביר דברים במילים פשוטות, הוא הצליח להסביר ולהעביר את מטעני תחושותיו ולגרור רבים מהם אל תוך עולם התשובה. אך עדין ישנם רבים שממשיכים ושואלים "למה לעזוב את הכל" ? ואילו אנחנו, שלמדנו 5-6 שעות רצופות בליל שבועות, שהתקדשנו בחיינו בקדושת התורה והמצוות, כה פשוט אצלנו שאין מה להשוות בכלל את שתי העולמות. לא, אלו לא סתם סיסמאות. זאת באמת ההרגשה הפשוטה שלנו. איך אפשר להחליף שעה של לימוד גמרא בבימוי סרטי הבלים?
הטיב להגדיר זאת הרה"ג רבי יעקב לנדאו שליט"א, בספרו "נעשה אדם"; "העולם כולו מחפש להרגיש. לשם כך נולדו הסרטים. טובי המוחות בעולם ובתעשיית ענק המגלגלת מליארדי דולרים, עמלים קשה כדי ליצור, לביים, לשחק ולהסריט סרט. ניתן להיכנס, בלחיצת כפתור, לתוך עולם עשיר של רגש סוחף, כשבתוך סרט אחד אפשר להרגיש ולחוות מכלול שלם של רגשות, כמו שמחה ועצב, מתח, קנאה, תקווה, ייאוש, כעס, תסכול, מתח עצור, פחד ואימה. צופי הסרט צופים בסרט ולחץ הדם שלהם עולה ברגע בו מוצג קטע מפחיד. הם מתרגשים עד דמעות, בוכים ממש, כשעל המסך מופיע קטע עצוב או מרגש. סרט טוב הוא כזה שמצליח להביא את הצופים בו להזדהות מושלמת עם החוויות והתחושות של דמויות הסרט ולתת להם את ההרגשה שהם חווים ומרגישים בעצמם את מה שמוסרט".
"מה מביא אנשים חכמים ופקחים לשים את עצמם במצב כזה ולצפות בסרט, כשהם יודעים שמה שנגלה לעיניהם במסך, אינו קשור כלל לחייהם ? הם יודעים שהתסריט לא היה ולא נברא והכל הוא פרי מוחו הקודח של כותב התסריט. הם גם יודעים שכל השחקנים שבסרט לא קשורים כלל וכלל לעלילה והם השתכרו סכומים עצומים כדי להציג בו. רוב השחקנים המופיעים בכל הסרטים, הינם כאלו שכבר הופיעו אצל הצופים על המסכים, בכל פעם תחת דמות אחרת. ה'איש הטוב' של סרט א' הוא האיש הרע' של סרט ב'. יום אחד צופים מליונים בעולם באדם שמשחק מלך מתקופת הקיסרים, ולמחרת, הם צופים באותו האדם, שמשחק כעת דמות של גנב משנות האלפיים…"
"אם כך, היכן הוא ההגיון ? מה גורם למליוני אנשים לצחוק ולבכות, להצטער או לשמוח, להתעצב או להתרגש".
"התשובה היא פשוטה ומפחידה כאחת".
"אנשי העולם איבדו את האפשרות להרגיש וליצור רגשות בתוך חייהם הפרטיים. הם חיים את חייהם ביובש ולא יודעים כיצד להפעיל לבד את הלב. הם לא יודעים ששייך לעצור ולהתבונן בתוך החיים עצמם ולהתרגש מהחיים הפשוטים והאישיים שלהם, לכן הם מחפשים שמשהו מבחוץ יתפוס להם את הלב ויפעיל אותו בעבורם. זהו הפתרון הפשוט והקל שסרט מציע. תשב רגוע על הכסא בבית, ותיכנס לעולמם של אחרים. יוצרי הסרט יכניסו אותך לעולם שלם של דמיון, גדוש בפרטים ויזואליים, ויבנו לך עלילה סוחפת, עם מטען עז של רגשות. כך תרגיש חי, מתרגש, פועם".
"האם יש דבר יותר עלוב מזה לחוות בצורה דמיונית רגשות של אחרים? האם ליבך כה אטום ומנוכר, עד ששומה עליך ליצור לעצמך עולם רגשי, דרך משקפי צפייה בחייהם של אחרים, בפרט כשגם אתה עצמך יודע שעולם זה לא היה ולא נברא, הכל דמיונות וכזבי תעתועים ?"
"אם גם בעבר פנה האדם לחפש רגשות של אחרים, דרך קריאת ספרים, למשל. הרי בימינו הבעיה מתעצמת שבעתיים, בגלל שהעולם הדמיוני מונגש בהמחשה חיה, עזה, מדברת, הולכת וכמעט נושמת. אם בעבר ניתן היה לחוות רגשות של אחרים דרך קריאת ספרים וכתבי עת וכדומה, אך עדיין הוצרך הקורא להפעיל את דמיונו ולעורר במוחו ובלבו את הדמויות המתוארות בספר, הרי כיום רגשות האחרים מועברים במוחשיות רבה, כמו בחיים עצמם. כך שהיוצרים מחדירים לצופה את הרגשות בצורה שהוא עצמו אינו זקוק לעשות כלום. אפילו הוא אינו צריך לדמיין בעיני רוחו מה מתרחש לפניו בעלילה. הכל חד, ברור וחי כל כך".
"תיאור למצב זה, שאנו חיים בתוכו היום, תיאר מרן הגר"י סלנטר זצוק"ל לפני שנים רבות, בתור 'טמטום הלב'. מצב שהלב אטום ביחס לחיי האדם עצמו, ואינו מרגיש במצב העגום שבו הוא נמצא. האדישות היא אם כל חטאת, כיון שהאדיש אינו ער לרוע בו הוא שרוי ושקוע בתוכו. אדם שאין לו לב חם, פועם ומרגיש, אינו אדם. שהרי נמנעת ממנו כל אפשרות להעלות ולתקן את פגמיו וחסרונותיו. ממילא יישאר הוא באותו מצב רוחני כל חייו, מבלי להשתפר, להעלות ולהתקדם".
"מה המשמעות בעיניך לארבעים שנותיך הראשונות ?", נשאל רבי אורי זוהר והוא השיב: "ילד משחק בארגז חול. הוא ילד. הוא נהנה מהחול. אך האם במהלך חייו הבוגרים הוא מרגיש שיש משמעות למשחקי ארגז החול ?"…
גם אם ניתן להעביר מסרים ולחדד אמירות באמצעות מדיה, כתיבה ותקשורת. אך שום דבר לא ישווה להתעסקות בנצח עצמו, בלימוד התורה, במצוות, בחסד.
מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל אמר בשם הסבא מקלם: "היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם כולו כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד ברוך הוא וברוך שמו'. אלף פעמים 'ברוך הוא וברוך שמו' אינו מגיע לגודל החשיבות של עניית אמן' פעם אחת בלבד. אלף פעמים 'אמן' לא מגיע לגודל החשיבות של אמן יהא שמיה רבא' פעם אחת בלבד. ואלף פעמים 'אמן יהא שמיה רבא' לא מגיע לזכות של מילה אחת מלימוד התורה, שהרי 'תלמוד תורה כנגד כולם'".
אנחנו לא מנותקים מהמציאות. אנחנו אוכלים, שותים ושמחים. חיי העולם הזה לא זרים לנו ואנחנו מכירים אותם. אבל אנחנו, באמת באמת, מבינים את ההבדל בין עולם חולף לעולם עומד לעד ולנצח נצחים.
(יתד נאמן)