"בהעלותך את הנרות"
עוד יזכור בעת החשכה את הנאמר בפרשתנו, 'בהעלותך את הנרות', וברש"י "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
ביאר הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע, מאחר שכה כלתה נפשך לקחת חלק בחנוכת המזבח עד שחיי נפשך תלויים בזה, כיסופים וגעגועים אלו גדולה משלהם, היינו יותר ממעשיהם וקרבנותיהם, כי העיקר הוא ההשתוקקות והרצון לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו.
וכן כתב הגה"ק החפץ חיים זי"ע, כי אין הקב"ה בודק את האדם אלא לפי התשוקה והרצון כמו שכתוב 'ישמח לב מבקשי ה'' ולא 'עושי רצון ה'', כי העיקר להיות ממבקשי ה'.
וכבר אמרו חכמי הנפשות כי ברצות האיש איזה דבר, גם הדבר הקשה ייראה בעיניו כנקל, וממילא יוכל עמוד אף בניסיונות ומצבים קשים מנשוא, על כן יבעיר כל איש בקרבו רצון ותשוקה לתורה ועבודה, לקדושה וטהרה, אז ישכיל ויצליח לבוא לידי תכלית הטוב.
ואגב, כך נזכיר מעשה נפלא שהביא הגה"ק ה'בן איש חי' זי"ע ('נפלאים מעשיך' – קכד) ידוע היה 'טוביה השופט' כמי שעל פיו ישק כל דבר, וכל משפטי המדינה נחתכים על פיו, אין צריך לומר שמטבע הדברים היו הכל מכבדים אותו ביותרת הכבד וחרדים למוצא פיו ולדעותיו, כי גדול השופט ומהולל מאד.
גם שונאים ומקנאים לא היו חסרים לו, והיו הללו משתדלים בכל כוחם להפילו מגדולתו ולסלקו מעל כס המשפט… ואכן, באחת הפעמים הצליחו אלו בעבודתם, המלך האמין לעלילתם אשר בדו מלבם על השופט – מעשה שלא היה ולא נברא, ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, עד שהחליט להעבירו מתפקידו ולהענישו על אותם העבירות החמורות שעבר לפי דברי המלשינים.
טוביה שחכם ופיקח היה הרגיש בדבר, והבין מה עומד לבוא עליו, על כן, גמר אומר לברוח לארץ מרחקים, להימלט על נפשו בטרם יהא סיפק בידי המלך להזיז אצבע קטנה כנגדו…
בלילה ההוא החליף שמלותיו, ויצא את פני העיר בלבושי ה'פשוטים' עד שאיש לא העלה בדעתו כי לפניו עומד אותו שופט שכל הארץ רעשה ורעדה מפניו, עד יום האתמול.
בדרכו חצה את המדבר הגדול והנורא עד שהגיע אל הנהר כשהוא נצרך לעבור אותו לעברו השני, אך דא עקא שלא מצא בה כל אוניה וספינה, מעבורת וכדו' – כיצד יעבור את הנהר… מה גם שגבר פחדו פן אדהכי והכי יוודע למלך כי בורח הוא, וישלח אחריו לתפסו להביאו לפניו ולהעמידו למשפט נורא ל"ע.
ויחמול הבורא עליו, והזמין לשם בן כפר מהכפר הסמוך, שהכיר בו כי הוא הוא טוביה השופט – אשר כל המשפט נגמר על פיו ובידו לעשות טובה או רעה כפי מה שירצה, הנה נקרתה בפני הזדמנות פז לרקום 'קשרים' עם השופט הגדול, אשר בידו מפתחות כל המדינה וענייניה… ומי יודע אולי ביום מן הימים אעמוד לפניו למשפט, ויחנני בזכות טובתי אשר אגמול עמו.
בן הכפר ניגש אל טוביה השופט הגדול והציע את עצמו – אדוני השופט, אנכי הקטן אשא את הוד מעלתו על כתפי ואשיטו בנהר הגדול הזה עד שנגיע יחדיו לעבר השני, וישמח טוביה על דבריו, ויעש לו כן, והיה נושא אותו על כתפו ושט בנהר – אע"פ שהיה טוביה כבד הרבה מחמת גודל גופו שהיה עב וארוך ושמן הרבה בכל זאת נשאו על כתפו ושט בנהר שהיה רחב הרבה בהשקט ובבטחה. אחר שעברו שלשת רבעי רוחב הנהר נענה טוביה לבן הכפר ואמר לו – אם ייטיב לי האלוקים, ואחזור על משמרתי אגמול אתך טובה הרבה. תמה בן הכפר ויאמר, וכי עתה אתה אינך 'שופט כל הארץ', שמא העבירוך מממשלתך?
ויאמר טוביה, אכן, כמה בני אדם ארורים הלשינו עלי אצל המלך, ולכך אני בורח…
מיד כששמע בן הכפר את דבריו אלו – כשטוביה הכבד על כתפיו ועוד נשאר להם לעבור רבע מרוחבו של הנהר עדי הגיעם ליבשת בשפתו השניה של הנהר, השליך הלה את טוביה למים, ויאמר לו כשתחזור לממשלתך אוציאך מן הנהר, ואשא אותך על כתפי…
וחזר לאחוריו לשוט אל עבר הראשון שמשם מוצאו.
כל הקהל העומדים באותו העבר הראשון חשבו שלדאבון לב נחלש בן הכפר ותם כוחו, ולכן נפל טוביה מעל כתפיו באונס, ויגערו בו, אם כוחך כה גדול שעלה בידך לשאת את הכובד הזה עד עברך ג' רבעי הנהר, כיצד לא היה בידך לנשאו עוד משך שיעור קטן עדי הגיעו ליבשה.
ויאמר להם בן הכפר, טעות בידכם, לא מיניה ולא מקצתיה – אין כוחי במתני אפילו במקצת מהנצרך לשאת משא כבד כזה, אלא שמתחילה חשבתי שעדיין הוא שר המשפט שהכל מסורין בידיו, על כן תקפני מרץ נעורים וכח כביר להשקיע בשופט המהולל, וזה נתן בי כח לשאת אותו ולהחזיק כובד רב משקל על כתפי ולשוט בנהר מבלי להרגיש כלל בכובדו ונחשב לי כל העסק הלז כקל ביותר – בדמותי בדמיוני כמה טובות והנאות אקבל ממנו תמורת שירות זה – כשיהיה לי עסק בבית המשפט שלו, וחשבתי שיהיה לי זה קרן קיים לאכול מפירותיו במשך השנים.
כל זה היה עד שהגענו לעומק ג' רבעי הנהר, אמנם, מרגע שגילה את לבו כי הוא בורח מהמלך והודח מתפקידו, הבנתי מיד כי לא תצמח לי מזה כל טובה, באותו הרגע פג ונתבטל כל הרצון והשמחה שהיה בלבי על ה'זכיה' הגדולה להיטיב עם שופט רם ונישא, וממילא הרגשתי בכובד שלו, ופרח לו כל הכח שנמסך בי לסבול אותו, ובע"כ נפל מעלי מחמת כובדו,
ואנו נלמד מכך, כמה כח הרצון מסייע לאדם לעמוד בעבודות ותפקידים קשים ביותר, על כן, בגשתו לעסוק בתורה ועבודה ידע כלל גדול ככל שירבה בקרבו חפץ ורצון – שמחה וחשק לעבודה יקל עליו הדבר פי כמה וכמה עשרות מונים.
('באר הפרשה' להג"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, פר' בהעלותך תשע"ז)