היה זה באחד הימים לפני פטירתו של הרה"צ רבי נח ויינברג זצ"ל, אביו של הרבי ה'ברכת אברהם' מסלונים זצ"ל.
רבי נח שכב אז על ערש דווי בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים, כאשר בנו רבי אברהם סועדו במסירות.
"אברהמ'ל", פנה רבי נח אל בנו, "בשער הכניסה מסתבר שממתין אחד מידידי – רבי לייב הערש בוימל, או לחלופין, בנו רבי מרדכי. רד נא והורה לשומר להכניסם".
"מנין לך זאת, אבא?", התפלא רבי אברהם.
"מדוע אינך מבין?", השיבו רבי נח. "מתקיימת בירושלים שמחת נשואיו של זאב, בנו של רבי לייב הערש. וכי הנך סבור שידיד טוב כרבי לייב הערש ישהה כאן ולא יבוא לבקרני? ואף אם בטרדת השמחה יבצר ממנו הדבר, לא ייתכן שבנו מרדכי לא יגיע. הרי כיון שאני אוהבו גם הוא אוהבני, לבטח אורב הוא מאחורי השער הסגור, ואין השומר מכניסו בטענה שאין זו שעת ביקור. רד נא למטה ועשה השתדלות להכניס אותו הנה".
מיהר רבי אברהם לעשות כמצות אביו, ומה רבה היתה תדהמתו כשהגיע לשער והנה הנער מרדכי ניצב שם ומתחנן לשומר שיאפשר לו להיכנס אל בית החולים!…
כשהיה מספר זאת הברכת אברהם', היה מוסיף ומציין, כי באותה עת היה מרדכי בוימל נער צעיר בן חמש עשרה, וכל כך היה כוחו של אביו בדיבוק ואהבת חברים, עד שהרגיש בלבו שללא ספק ידידו הצעיר בא לבקרו אלא שהשומר מונע בעדו…
(בנתיבות אבות)