מאת: ח. יודלביץ
זה לי שנים רבות שזכיתי לשמוע מפי קדשו של כ"ק האדמו"ר הגה"ק מצאנז קלויזנבורג זי"ע, ביאור נפלא על מאמר חז"ל השגור ומקובל בפי העולם "אין לך דבר העומד בפני הרצון", דלכאורה יפלא הלא עינינו הרואות בכל יום, כיצד יש לאנשים רבים רצון וחפץ אדיר להשיג איזה דבר מסוים, ואעפ"כ אינם מצליחים בכך, ומשאלת לבבם איננה מתמלאת כרצונם, וגם מצינו להדיא בדברי חז"ל (ברכות ו.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה וכו', ואיך יתכן שתגיעהו האונס, הלא אין לך דבר העומד בפני הרצון.
אלא הסיבה היא, כי אי אפשר שיהיה לאדם כמה מיני רצונות, ובעל כורחו אין לו אלא רצון אחד ויחידי בלבד, אשר בו הוא חפץ באמת ואליו הוא מקושר ודבוק בכל נימי נפשו, ואכן אין שום דבר בעולם שיוכל לעמוד ולעכב מלהשיג את הרצון הזה, ובלי ספק יצליח לבצע את רצונו האמיתי ולהשיגו בלי שום עיכוב ומניעה כלל. ואילו שאר הדברים אשר הוא טוען שחפץ בהם ואינו משיגם, הטעם לכך כי לאמיתו של דבר אין לו רצון אמיתי בהם בתוככי לבו פנימה, ורק פרי דמיונו מטעהו לחשוב שמשתוקק להם, אך לו יתבונן היטב, יווכח בעצמו שאין לו אלא דבר אחד בלבד שבו הוא חפץ באמת, ואל השאר אין לו רצון אמיתי, ולכן אינו מצליח להשיגם.
וזה אשר נתכוין רבי יוסי בן קיסמא 'איני דר אלא במקום תורה', כלומר, אין לי אלא רצון אחד ויחידי, והוא לדור במקום תורה, כי זהו רצוני ומשאלת לבבי מאז ומקדם, זו ואין בלתה, ורק על ידי זה יש תקוה שאצליח במשימתי ואזכה לגדול בתורה, ואיך תבקשני שארצה לדור במקומך, הלא הרצון החדש הזה ידחה ויבטל ממני את רצוני ושאיפת חיי מאז לדור במקום תורה ולעשות בה חיל. ברם, האמת חייבת להיאמר, שלא די ברצון חזק ואמיתי רק בתחילת הדרך, כי ההצלחה תלויה ועומדת ברצון תקיף וממושך מתחילה ועד סוף, ולא יתכן להשיג תוצאות מבורכות אלא אם בנוסף לשאיפה איתנה להתעלות בתורה, ישנה גם החלטה ברורה שזאת היא המטרה, וממנה אין נסוגים ויהי מה.
הנה כששהיתי בלאס-אנג'לס, אמרתי שם רעיון זה בשיחה בישיבה דשם, ולאחמ"כ הוסיף לי הראש ישיבה דשם סיפור יפה ונפלא, היה זה לפני שבנו בכורו נכנס לעול תורה ומצות, ונסע עם בנו לארץ ישראל לקבל ברכות מגדולי הדור. וכאשר הגיע לגדול אחד זצ"ל, שאז כבר הוערך גילו ליותר מתשעים ושתיים שנה, ובדיוק אז נעמדו שם להתפלל תפילת מנחה, ובנו בחור הבר-מצוה עמד על יד הרב, והתבונן בו איך הוא מתפלל שמונה עשרה. ולאחר התפילה סיפר לאביו, שהבחין כי בכל תפילת השמו"ע לא זז הרב אף כמלוא נימה, ואף לא שמע ממנו מאומה, אלא שכאשר הגיע למילים 'פתח ליבי בתורתך' שבסוף התפילה, בטרם פסע לאחוריו, רק אז נתלהב לפתע באמרו מילים אלו המדברים מלימוד התורה…
אז הבנתי מה זה נקרא רצון אמיתי, כי הרי יהודי גדול זה שזכה לדעת את כל הש"ס כולו ישר והפוך יחד עם כל ד' חלקי שו"ע, כולל כל ספרי הראשונים והאחרונים, ובקי נפלא בכל התורה כולה, עדיין עומד ומתחנן לה' שיפתח לבו בתורתו. הלא דבר הוא! ואכן כשרוצים באמת, אז בוודאי התפילות פועלות את חלקן.
גדול כוח הרצון המתיר את כל הספיקות
וזה עתה עולה בזכרוני, מה שארע לא מכבר עם איזה אברך שביקש להיכנס ללמוד בכולל ערב אצלנו, אך העלה בפניי את ספיקתו, שמא עליו להמתין עוד חודש ימים, כיון שיש לו בחודש זה כמה חתונות של חברים, ויהא מנוע מלבוא לסדרי הכולל לעת ערב, ושאלתי אותו למה תבטל 30 שעות בשביל ארבעה ימים שיש לך בהם חתונות? וגם זה עצמו ספק הוא בידי, אם אתה צריך לילך אצל כולם, ומה גם שאפשר לך לילך שם גם לאחר הלימוד בכולל. ובסופו של דבר לא ציית לי ונשאר בספיקותיו, ובינתיים תפס אברך אחר את מקומו, וכך לא היה לו כולל ערב בכל זמן החורף, וכל זה, כי כנראה היה חסר לו הרצון הפנימי, כי עם קצת רצון, היה פושט באחת ובקלות את כל הספיקות כולן.
והערב נא
וכאשר האדם יודע דבר זה שהתורה היא עיקר שבעיקרים, אז אינו מתבלבל רק פותח פיו לבקש מה' הטוב שתהא התורה עריבה ומתוקה בפיו, ובה יעסוק כל היום בעיקר, ורק את מה שיצטרך לו כדבר טפל, יעשה בהכרח, אמנם מיד יחזור לתלמודו, כי זה העיקר. וכאותו מלמד ששאל את תלמידו שהיה צריך לשנן את פסוקי החומש בשבת קודש, והלה טען לו שלא מצא חומש בארון הספרים, מדוע לא ארע פעם שנאבדו לך האופניים? רק ההבדל הוא, שהתורה אינו מתוקה בעבורו אלא היא מרה לו, וכל זה למה? כי אמו אינה שופכת דמעות כמים בברכת 'והערב נא' בכוונה.
וכך מספרים על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהיה דר בבית חותנו אחרי נישואיו, כי באותה תקופה לא היו לו האמצעים לרכוש דירה בעבורו, ולאחר שעלה לכהן פאר כראש ישיבת 'קול תורה' ביקשו הנהלת הישיבה לתת לו דירה בסמיכות לישיבה, אך חותנו סירב שיעזוב את ביתו, באמרו: 'ספר תורה אין מזיזים ממקום למקום'… ואכן המשיך לדור שם כל ימיו, על אף המרחק הגדול שבין שכונת 'שערי חסד' לשכונת 'בית וגן' – מקום משכנה של הישיבה, ולא עוד, אלא שבכל אותם השנים שחותנו היה עוד בחיים, מעולם לא ישב בראש השולחן אלא בצידו, וזאת גם כאשר היו לו כבר נכדים רבים, וכך נהג שנים רבות עד לפטירת חותנו.
זאת אומרת, שלא היה לו שום רצונות מלבד לימוד התורה בלבד, ועל כן זכה להגיע לאן שהגיע, והן אמנם שלא ישב בראש השולחן של עצמו – שלא היה לו שום עצמיות, אבל ישב בראש השולחן של כל העולם… כי על האדם לדעת שכל מה שיעשה האדם בחפצי העולם הזה, כל זה אינו שווה למילה אחת של לימוד התורה, כמו שכתוב: 'וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' [משלי ג, טו] ואין זה כמליצת דברים בעלמא, שהרי אליבא דאמת כל אלו ההנאות מן העולם הזה הם כאין וכאפס, והחכם עיניו בראשו.
ואנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים, מבינים אנחנו שאותם האנשים המקדשים ומטהרים פרטי חושיהם אל הבורא, כוחם היה יפה לראות אותו הקול שאינו פוסק מיום שעמדו רגלי אבותינו על הר סיני, וכמו שאבותינו זכו לראות את הנשמע, כך בניהם הצדיקים זכו כמו כן בדברים כאלו שהם למעלה מן הטבע, כיון שהתעלו במעלות גבוהות בדרכי העבודה דרגא בתר דרגא. באופן שהנהגת עבודתם את בוראם היתה גם כן מעל דרך הטבע – לשבור את הרצון הטבעי, על כן זכו למציאות שמאור קדושת מחשבתם היה להפליא. ובחינה זו רואים אנו שהחוקרים מגלים היום אחר שנים ממושכות של חקירות ומחקרים, שאפילו דיבורו של בן אנוש רגיל נשאר בחלל העולם ולא נעלם כלל, הצדיקים האלו הקדימום, כי כבר בימיהם הקדמונים כבר יכלו לראות את זאת מגודל קדושתם הפלאית והעל טבעית.
וכעין זה כתוב בתשובות הרשב"א בטעמו של דבר של הלאו הכתוב 'לא תקלל חרש', כי הענין של קללה נשאר באוויר העולם עד… ובכן עושים פעמים התרת קללות וכדו'.
ובענין זה עובדא הוי עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שבשעה שנלקח למאסר בסיביר שברוסיה ב'עוון' הפצת היהדות, איים עליו החוקר במילים קשות ביותר, אבל רבי יחזקאל לא התפעל ממנו כלל, ואז הגביר החוקר את קולו בצורה מפחידה ביותר. אולם רבי יחזקאל עדיין לא נע ולא זע ממנו כמלוא נימה, וכאן כעס החוקר ושאג עליו – האם שמעת פעם קול כל כך חזק מדבר? השיב רבי יחזקאל – אכן שמעתי קול הרבה יותר חזק, במעמד הר סיני…! וכל זה ללמדנו בא עד כמה אפשר לו להאדם להתעלות בכוח הרוחניות שבתורה לאלו העמלים בה ומכינים את עצמם להשיג מדרגות הצדיקים היושבים ונהנים מזיו השכינה.
כיצד מקבלין את התורה במתנה מהקב"ה
הנה ידועים דברי המדרש, שהשי"ת למד עם משה רבינו ארבעים יום ולא הבין את התורה, עד שהקב"ה נתן לו אותה במתנה, ומקשים העולם על זה, הרי אם היה רוצה ליתנה לו במתנה, למה היה צריך להמתין בשביל כך ארבעים יום, רק הכוונה היא, שמתנות לא מחלקים בחינם, וכי אם רוצים להצליח, צריך קודם להתייגע בהתמדה וברציפות עד כדי מסירות נפש, ורק אח"כ נותנים לו במתנה. וכידוע הוא שהיצר נקרא חינם כדאיתא בזוה"ק, כלומר הוא מציע לעשות דברים מבלי שנצטרך לשלם על זה דבר, אבל היצר טוב עולה לנו בעמל ויגיעה רבה, ורק על ידי זה זוכים לתענוגי אמת, להיות מתענג על ה'.
מה עושה קנאת ספרים
הרבי משתף את הנוכחים בעובדא של 'בדידי הוי עובדא' וממשיך לדרוש, ועולה לי כעת בזיכרוני, ממה שארע לפני כשלושים שנה ויותר בעת שלמדנו בכולל, ב"ה למדנו בהתמדה גדולה וסיימנו את עשרת הסימנים הראשונים של הלכות פסח, וידענו כבר היטב פרטי המחלוקת בדין קמח שנתערב בקמח, אי מקרי 'לח בלח', וגם למדנו את הסוגיא של עכבר נכנס וכיכר בפיו, וכן הדין של תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל [סי' תלט סעי' א] וכדומה. ונפשי היתה מלאה בסיפוק ושמחה מרוב הידיעות שרכשתי במשעולי הסוגיות הללו, וכבר אמר דוד המלך: 'פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב'.
או אז באחד הימים ראיתי מודעה על איזה בעל דרשן חשוב שמגיע לדרוש בהלכה ואגדה, ומאחר שרציתי לשמוע קצת דברי חיזוק להתעלות בתורה וביראה פניתי והלכתי לשם, [ה"ה המאור הגדול ידידי היקר רבי יהושע כהן שליט"א מח"ס כרם יהושע, אז עדיין לא זכיתי להכירו כמו עכשיו, רק זכרתי שכאשר למדתי בישיבה הוא הגיע פעם לדרוש שם, ומורי ורבי הגה"ק רבי רפאל בלום מקאשוי זצוק"ל קם לכבודו מלא קומתו]. והנה הדרשן הזה דיבר בקדשו והראה בקיאות וגאונות בכל מסכתות הש"ס, דהיינו שהזכיר בכל מהלך דרשתו הרבה מימרות חז"ל, ועל כל מימרא ומימרא ציין בדיוק נמרץ כמה פעמים נזכר מימרא זו בש"ס, וגם ידע להצביע בדיוק באיזה עמוד ובאיזה קטע למעלה או למטה בשורה ב' או ג' נמצאת המימרא, וגם ידע לפרט את כל סוגי הגירסאות שיש לגבי מימרא זו וזו מן הבבלי ומן הירושלמי, כיד ה' הטובה עליו.
באותה שעה ראיתי את עצמי עומד אצל גדול הדור ממש, שיודע את כל הש"ס בעל פה, וגם יודע כמה פעמים מוזכר רבי יוחנן וריש לקיש בכל מסכתא ומסכתא, ועד"ז בכל הש"ס כולו, ואם יש גירסא שאין גורסים ריש לקיש רק אמורא אחר – גם את זה ידע לומר, ולפי זה למנות גם כמה פעמים נזכר כן בש"ס! ועד"ז גם בתלמוד הירושלמי. ולאחר הדרשה חלשה דעתי והגעתי לשברון לב גדול, כי הרגשתי בעצמי לעם הארץ גדול שאין כדוגמתו, ונתעורר בי קנאת סופרים עצומה, עד כדי כך שעברו עלי כמה ימים עד ששבה אלי רוחי, ואז התחלתי באמת ללמוד עם רצון חזק במידה כפולה מכפי שהיה לי עד אז – מגודל הקנאת סופרים שבערה בקרבי. ואכן לזכותו ייאמר, שבתוך זמן אחד למדתי את 'כל' הלכות פסח עם הפרמ"ג, ואף חזרתי עליהם כמה וכמה פעמים. אתה הראת לדעת, כי מקנאת סופרים אכן תתרבה החכמה.
יעד ומטרה
כמו כן, בשנות נעוריי בעת לומדי בישיבה, ששם היה הסדר, שבכל 'סוף שנה' היו עושים סיום מסכת, והרבה בחורים נבחנו על כל המסכת מרישא ועד גמירא, ובמסכתות היותר ארוכות נתארכו הלימודים במשך מעט יותר זמן כמו שנה וחצי. והקנאת סופרים דאז היה גדול כל כך, שכל אותם הבחורים שהתכוננו להיבחן על המסכת, כמעט לא היה שייך לדבר עמם בתקופה זו בעניינים של מה בכך, וביניהם אף היו קבוצה של בחורים שבנוסף על שקידתם בכל שעות סדרי הישיבה ביום, התאמצו וקמו בעוד חשכת ליל בליל שישי, ולמדו במשך חמש שעות רצופות, וכל זה מכוח שסימנו לעצמם יעד ברור ומטרה מוגדרת, ולא הניחום לרגע עד אשר עלה מבוקשם בידם, וכך היא דרכה של תורה. ועל האדם להתעורר להתמיד בתורה, ולהשתדל למסור גופו ונפשו להוציא דיבור לפני אלוקים בתורת ה', ואז יזכה להתפשטות הדעת להבין ולהשכיל את דברי התורה.
גם זכור לי מאז, שהיו עמי כמה בחורים שלמדו שו"ע יור"ד ח"א, וכאשר היינו ערים בליל שישי'ס שלמדנו חמש שעות רצופות, היה לנו סייעתא דשמיא מופלגת למעלה מן המשוער, שתורתנו היתה מתברכת, דהיינו שמה שלוקח בדרך כלל עשרה שעות ויותר הצלחנו ביותר מחצי שעות פחות, וכמו שכולם העידו על זה שגם אצלם היה כך.
ולכל בשרו מרפא
תורתו וזמנו מתברכים
הסייעתא דשמיא שיש לזה הלומד תורה הוא בלי קץ וגבול, שמכניס הברכה בזמן, דהיינו דבר כזה שלוקח בדרך כלל הרבה זמן נעשה ברבע הזמן. וכמו ששמענו ממה שסיפר אברך אחד שזכה לישב באוהלה של תורה, שאמר על עצמו שראה דבר מעניין, שבאמצע הזמן כשהיה הולך לסדר דברים כגון לשלם חשבונות או לילך לבנק היה לוקח לו כמה דקות ולא יותר, בו בזמן שבבין הזמנים היה לוקח לו סידורים כאלו לפעמים שעות רבות של המתנה וכדו', והוסיף בדברים לומר שכמובן שחשב מקודם מתי הוא הזמן שיותר כדאי ללכת, ויתירה מזו אמר שכמה פעמים חשב לסדר כל מיני דברים בהמשך הבין הזמנים, וכל פעם מחדש נפל עליו עצלות גדולה מלילך פה ושם, זאת אומרת שהתורה מביאה רוח חדשה על האדם להצליח בהרבה עניינים בדברים הנצרכים לו בקל. שכן גם בתורה עצמה צריכים לסייעתא דשמיא.
להתעורר מקדושת החג – לעשות מעשים
ובכן, צריכים אנו ללמוד איך לאהוב את הלימוד, להתרכז אל העיקר. עלינו להתיישב בדעתנו ברוב דעת ותבונה בענין זה, לעשות חפץ מהתעוררות החג לעלי' בקודש בעבודתנו, שאם לא כן לא יצא מהם מאומה ומפטירין כדאשתקד.
וכההוא עובדא שארע בעת שהגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת חכמי לובלין נסע באחד ממסעותיו למדינת אמריקא בה גייס כספים לטובת קיום הישיבה הק', ויהי בשעה שעמד ודרש כדרכו באחד מבתי הכנסיות, הבחין באמצע דרשתו בזקן אחד היושב ובוכה ללא הפוגות כשמעיניו זולגות דמעות כמים. ומשסיים לשאת את דבריו ניגש אל אותו זקן ושאלו לפשר בכיו, לאמור, יאמר נא לי כבודו בשל מה הסער הזה? איזה חלק בדרשתי ריגש אתכם כל כך? נענה הזקן ואמר: לא הדרשה היא אשר הביאה אותי להתרגשות זו, אלא כשהבחנתי במגפיים אשר כבוד הרב נועל על רגליו התרגשתי עד עמקי לבבי, יען כי דומים הם עד למאוד למגפיים של אבי ע"ה שהיה נושא על רגליו…
וכל המתבונן בסיפור זה, יתעורר בעצמו שלא לנהוג כאותו זקן כסיל ובער, ולא לשית אל ליבו רק לחיצוניות החג, אלא לחשוב ולהתבונן מה עשה היו"ט לגופו ונפשו פנימה, להפיק ממנו את התועלת הראויה, כי חובה קדושה היא להתחדש בהזדמנות המיוחדת הזאת, ולהיות משכיל ליקח מהארת החג ולהכניס בעצמו דביקות בה' להיות מקושר באילנא דחיי לעץ החיים לתורת חיים, "מיט א נייעקייט אין א פרישקייט".
(מתוך שיחה מיוחדת)