ר"ח סיון תשע"ו. מרן דיבר בצער כי בקרוב יהיה חג שבועות וקבלת התורה, ובשמים רוצים שאדע כל התורה כולה, ומה אומר בשמים שיראו שאינני יודע, ואמרתי לו, שהרי הוא זוכר הכל, כי כתב חידושי תורה על רוב מסכתות הש"ס. ואמר, כי הם מונחים בארון אבל לא בראש

"חזו חזו בני חביבי"

ר"ח סיון תשע"ו. מרן דיבר בצער כי בקרוב יהיה חג שבועות וקבלת התורה, ובשמים רוצים שאדע כל התורה כולה, ומה אומר בשמים שיראו שאינני יודע, ואמרתי לו, שהרי הוא זוכר הכל, כי כתב חידושי תורה על רוב מסכתות הש"ס. ואמר, כי הם מונחים בארון אבל לא בראש.

אחרי מעריב, מרן התיישב חלש, ואמר: יש לעיין האם לפני מתן תורה, כל אחד מבני ישראל אמר 'אעשה ואשמע', אלא שלאחר שכולם אמרו כך זה נחשב שאמרו 'נעשה נשמע', או שכל אחד אמר 'נעשה ונשמע'?

ולצד השני, הרי יש לעיין, לגבי מי שמקבל על עצמו דבר בלשון רבים, האם חל נדר לקיים דבריו? ואז המשיך: מעירים במה שאומרים בתפילת ערבית "על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך" שלכאורה באמירה זו מקבל על עצמו בנדר, אך אם נאמר שכשאומרים בלשון רבים לא חל נדר, משום כך אין בזה נדר…

אנחנו – עם היצר הרע

אחד ממקורביו דיבר עמו בלימוד.

במהלך השיח, רֶבּ אהרן-לֵיבּ ציטט מדברי תוספות במסכת כריתות (ששינו את המבט בנידון), האברך התפעל, ואף אמר: ״ראש הישיבה זוכר כל תוס' וזוכר גם תוספות כזה שלא ידוע כל כך, אבל אנחנו לא זוכרים, ובאמת אני שואל את עצמי כיצד ראש הישיבה זוכר את הכל?"..

התגובה של רבינו, הייתה בחריפות: כשאתה אומר 'אנחנו' למי אתה קורא 'אנחנו', לך וליצר הרע שלך?!

בעל עגלה

"תקופה ארוכה בצעירותי שירתי כטייס בחיל האוויר, בפעם הראשונה שפגשתי את הרב שטיינמן אחרי שכבר חזרתי בתשובה, נכנסתי אליו, לבקש שיהיה סנדק לבני. הוא התעניין במה אני עוסק, עניתי לו כי אני טייס בחיל האוויר. תוך כדי דיבור הפטיר באידיש (שפה שאני מבין היטב) ״נאך א בעל עגלה" עגלון שֶׁמְּשַׁנַּעַ אנשים מהכא להתם ומהתם להכא".

"נכון שהופתעתי מהתשובה, אבל הזדהיתי איתה מיד, כי מי כמוני ידע את ערכי האמיתי, אמנם טייס, אבל יש בכך אוסף כישרונות ותו לא. התגובה שלו הייתה בניגוד לכל אדם אחר שפגשתי שהגיב ותמיד בהתפעלות ממקצועי בצבא, עקב ההילה שנקשרה לטייסים. הבנתי שאני עומד מול איש אמת שלא מתפעל מעניינים שאינם שייכים לעולם של איכות באמת".

אסון הפרסום

סיפורים קטנים שיונצחו לדורות, יאירו את הדרך, כמו העובדה הבאה, שהיא יותר מתמרור דרך.

בישיבת פוניבז' לצעירים אחד הבחורים הרציניים ניגש לראש הישיבה רֶבּ אהרן ליב וסיפר לו דבר רע על קבוצה של כ5 בחורים. ראש הישיבה שמע והתעניין היטב בקצרה בפרטים, בחן ובדק את המידע בזהירות.

פניו היו עצובות. ואז לפתע הרצין מאד, והפנים קיבלו גוון נוסף, של תקיפות הביט על הבחור ואמר לו:

יוסף היקר, אני ור' מיכל יהודה, נעשה את מה שצריך, את המוטל עלינו לעשות בענין, אך אני מתריע בך – כבחור ירא שמים, שאיש נוסף לא יידע ממה שסיפרת לי. כי הפרסום, גרוע הרבה יותר מהעבירה עצמה! עשית את שלך ואמרת לי, ותו לא, מעתה ועד עולם.

הבחור שהזדעזע מעוצמת ההגדרה "הפרסום גרוע הרבה יותר מהעבירה עצמה" קלט היטב את ההתרעה, שמר על עצמו, ומאז ועד היום לא רמז, ולא דיבר כלום.

הבחור, כיום מחשובי הרבנים הוסיף לספר:

הפגישה המיוחדת עם ראש הישיבה, הייתה בתחילת זמן חורף, ו…עד חג הפסח באותה שנה, חמשת הבחורים כבר לא היו בישיבה. הם עזבו, כל אחד בסיטואציה אחרת, ואיש לא הבחין כי קיימת איזו שהיא סיבה לעזיבה, או איזה שהוא צירוף בין חמשת הבחורים הללו. ע"כ.

הישיבה לא ניזוקה, הבחורים עצמם לא ניזוקו – יתר על מה שמגיע להם. הם גם יוכלו לחזור בתשובה שלימה מתוך רוגע, כיון שהמספר לא נכשל ב'פרסום' שהיא עבירה מאין כמוה. ע"כ.

אחרי מקרים כאובים, אנשים טועים לחשוב ולהחליט: ”למען ישמעו ויראו, נפרסם! נודיע לציבור! נעניש לעיני כל, כדי שהמקרה הנורא לא יחזור על עצמו" כך הם סבורים. אבל רב אהרן-ליבּ גדול הדור, הציל רבים מהטעות הזו (שרמוזה בארבעה מילים בתורה: "כי קללת אלוקים תלוי").

היזהרו והישמרו!

רשימה. משגיח באחת הישיבות הגיע לשאול את רבנו מה לעשות בקבוצת בחורים שביום שישי אחד, לקראת סוף הזמן, יצאו לטיול ללא רשות, ונתקעו שם. 'עלתה הצעה לסלק אותם מהישיבה עד סוף הזמן הנוכחי'.

'לא תפיקו מכך תועלת', אמר לו רֶבּ אהרן-לֵיבּ 'הדבר רק יגרום לסיפור להתפרסם יותר מכפי שהוא מפורסם עתה, ויכניס את הרעיון בלבם של בחורים נוספים. בדומה למשל הידוע (המובא במדרש) על אותו יהודי מכור לטיפה המרה שכשראה שיכור אחר מתגולל בקיאו הלום יין פנה אליו בהתפעלות ושאלו מנין השיג יין משובח כל כך…'.

במקרה אחר באו לשאול בנוגע לבחור שהורחק מן הישיבה לשבוע ימים. האם מותר לפרסם את סיבת הדבר 'למען ישמעו ויראו', או שמא עוברים בכר על לשון הרע והלבנת פנים? "בין כה וכה לא תצמח מכך תועלת אלא להיפך. בחורים אחרים עלולים ללמוד ממנו" – אמר.

ההפגנות, השנאה והמקטרגים

לאחר הכנות ותכנונים ביצועיים במשך כמה חודשים נכנס לבית רב אהרן-ליב יהודי יקר ירא שמים, עו"ד במקצועו, שחזר בתשובה עשרים שנה קודם לכן. הוא סיפר את כאבו על השנאה והקיטוב שיש בין חילוניים לדתיים (בשנת תשס"ג), ואז הציג את התוכנית שלו, להקים 'מרכז הסברה' איכותי, בו יראו לאחינו הטועים את היהדות באור יפה, הרבה הסרטות והפקות שיעמידו ברום המעלה ובאור יקרות את החיים של החרדים בסגנון מיוחד, על ידי חוזרים בתשובה עצמם, כפי שהם מביטים על העולם, גם על ארגוני החסד של הדתיים וכו'

רב אהרן-לֵיבּ הקשיב לתוכנית. וזו הייתה תגובתו (בנוסח שיגרום ליהודי העומד בפניו להבין היטב) וכה אמר לו:

כל זה, וכיוצא בזה, לא יועיל, ואפילו יהודי אחד לא יחזור בתשובה, ואני מוכן אפילו לשים כסף שאני צודק, כיוון שהבעיה אינה הסברה אלא קטרוג מלמעלה. וכמו שרבי אלחנן וסרמן זצ"ל אמר שכשהמלחמה היא עם שרי מעלה – מה יועילו הפגנות למטה?! וכך גם כאן – החילוניות והחילוניים הם גרועים יותר מהגויים, וכדי לקרבם צריך להסיר את הקטרוג, וזה נעשה על ידי הגברת תורה, מקומות תורה, תיקון המידות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואם תרצה בכל זאת להקים את המרכז, נו, נו, זה יועיל על כל פנים לך עצמך, שתיווכח ותבין שאין בדרך זו כל תועלת…

לא נוגע ברמקול

תלמידים מה'ישיבה לצעירים' פוניבז' העידו, כי מעולם לא נגע ברמקול שהניחו לפניו, לא להתאים את כיוון המיקרופון ולא לסייע בידי מי שהיה מכוון, איך שהניחו לפניו כך התחיל והמשיך לדבר.

בתחילה לא הבינו מדוע לא מכוון בעצמו, אך כאשר הבחינו בבירור שוב ושוב כמה שמתאמץ ומצדד את גופו לכיוון הרמקול, ובמכשיר עצמו אינו נוגע, הבינו כי ידיו לא נוגעות בחפץ שאינו שלו, והידיים מתרחקות משבעים מכשירים של היתר, כדי לא לנגוע במכשיר אחד של איסור.

בנו שליט”א הגאון רבי שרגא העיד: "אבא מעולם לא נגע בדבר שאינו שלו, לא מחמת שיש בכך בעיה הלכתית או משהו כזה, כל הנהגותיו, כל האורח חיים שלו היה גבוה, גבוה!"

מדהים היה לעמוד מקרוב ולראות גם בסוף ימיו, כשראייתו נחלשה, כשהיה מבחין כי הניחו משהו על השולחן, היה מקריב את ידו ואת עיניו לבחון: "מה הניחו על השולחן?" (לא וויתר על ערנות מרבית לעקוב, האם מקליטים ומתי וכאשר התקרבו אצבעותיו ל'מכשיר הקלטה' קטן, שהניח מאן דהוא, היה מחזיר את היד אחורה בבת אחת כמי שפוחד לנגוע במוקצה. לא לגעת בחפץ שאינו שלו!)

כלכלה של פעם לעומת היום – האושר של פעם יותר מהיום?!

בענוותנותו ובסבלנותו של גדול הדור, יכלו להתייעץ אתו לא רק בענייני רפואה ובעסקים, אלא גם על מקרר, משקפים ועל קופת חולים.

ואז לפעמים זכית וגילית כי יש בעולם, מבטים חדים ועמוקים שלא חשבת עליהם. אחד מאלף, זו השיחה דלהלן.

רקע: הרמב״ם, חכם היהודים – חקק בראש ה'יד החזקה' דבר פלא לכאורה, שיסוד כל החכמה היא אמונה: ״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי נמצא וממציא". בשיח הבא עם רֶבּ אהרן-לֵיבּ אפשר להבין מעט, עד כמה האמונה היא בסיס להבנת החיים כפשוטם.

אחד מהנכנסים התאונן בטרוניה על כך שהמוצרים של היום מיוצרים מחומרים מאוד זולים ולכן הם נשברים מהר ומתכלים במהרה, וממילא אנשים נאלצים לבזבז ולהוציא שוב ושוב כסף על קניית אותם המוצרים.

רֶבּ אהרן-לֵיבּ הקשיב למרירותו ואמר לו:

אתה זועם, אבל אפשר גם לחשוב שהכל מכוון לטובה. הנה בילדותי הייתה עניות קשה, לרוב רובם של אנשים לא היה לחם לפי הטף, ממש כפשוטו, ומדוע היום יש יותר כסף לאנשים? אחת התשובות היא שפעם היו מוצרים שמחזיקים לאורך עשרות שנים, הכלים היו יציבים ונשמרים זמן רב, הבגדים עברו ב'ירושה' לילדים, ממילא התוצרת של המפעלים הייתה מועטה יחסית, כי לא היה ביקוש רב, הדבר הזה עצמו גרם לכך שלא היה צורך בהרבה פועלים, וממילא לא הייתה לאנשים פרנסה. אך היום הכל להיפך, הכלים נשברים ולא יציבים, והמפעלים צריכים לעבוד הרבה יותר זמן מסביב לשעון כדי להספיק לייצר את הביקוש הרב, שהרי הכל נשבר מהר, וממילא הדבר גורם שיש צורך בהרבה פועלים.

כיון שהייתה שעת הכושר, מרן הרב שטינמן אמר לו יסוד נוסף לחיים:

מאז ומתמיד, וגם בזמננו, העולם מתנהל, לפי הנתונים, והאפשרויות של התקופה הנוכחית, ולא לפי מה שהיה אתמול שלשום.

לדוגמא: בימים ההם, שעדיין לא הוקמו מוסדות לרפואה (כמו קופות חולים ובתי הרפואה שבימינו), היו זקנים שמימיהם לא יצאו מעיירתם לרופא, אבל כיום כאשר יש בתי רפואה לרוב, ואפשרויות הרפואה זמינים ומהירים, המגמה התהפכה עד שכמעט ואי אפשר בלי רופאים ובתי חולים ובפרט לילדים ומבוגרים. וכן ניתוחים מסוגים שונים, רבים מאד בזמננו, כיון שכיום יש יותר אפשרויות לכך.

׳זה לעומת זה עשה האלוקים', הקב"ה מנהל את העולם לפי הנתונים של אותו דור. אם הזקנים צריכים לחיות ואין בתי חולים, הם לא נזקקו לבתי חולים, ואם יש בתי חולים ממילא, גם אם הם יחלו, לא 'סוף העולם', כי יש דרך להתאשפז ולהתרפא, וכן התינוקות היו חייבים 'חלב אם' כל עוד שלא היו תחליפים, אבל כאשר יש 'מטרנה' אין צורך דווקא שכח ההנקה יהיה כמו בימים עברו, כ"ד חודש כמבואר בש"ס. והקב"ה מנהל כך את העולם.

כיום כל כך הרבה אנשים זקוקים למשקפים, כל עוד המשקפים היו תוצר לא זמין, לא נזקקו להם, אבל ברגע שאפשר להשיג אותם כמו כל בגד אחר, לא קרה אסון אם הראיה תיחלש. הבסיס להכל הוא רצון ה', ובסופו של דבר רק דבר אחד מתקיים: רצון השם. הנה עוד, לאחר שהתחדשה מכונה שמכבסת בגדים, ירדה חולשה לעולם וקשה לאשה לכבס בידיים, ואחרי שייצרו מכוניות הגומעות מרחקים גדולים, כבר קשה לאדם ללכת למרחקים.

נמצינו. כי השתדלות של בני אדם לשכלל את העולם, בסופו של דבר, אינה הופכת את העולם ומשנה אותו לחלוטין, כי במקביל לשינויים שנעשים, מיד משתנים דברים אחרים, ורצון ה' לא חוזר ריקם, לפי המכשירים החדשים הקב"ה משנה את טבעו של עולם, יש רווח מכאן והפסד משם או הפסד מכאן ורווח משם. וכאמור, כיום שהתרבו לובשי משקפיים, לא מוכרח שזו גזירה מיוחדת על הדור שלנו שלא יראו טוב, אלא אפשר שכיון שיש את הרעיון של המשקפים והן זמינים ונוחים להשגה, יש גם שפע רב של חובשי משקפיים, ויתכן שאם לא היו משקפיים בהישג יד, גם לא הייתה כזו חולשת ראיה.

יסוד הדבר למדתי – אמר רב אהרן-לֵיבּ – מדברי הר"ן (בדרשות הר"ן) שמבאר שלכך לדורות הראשונים לפני נח, ניתנה אריכות ימים מיוחדת, כי לפי המציאות של אז באלף הראשון, היה עליהם לטרוח על כל דבר זמן רב, כי לא הייתה עדיין מחרשה בעולם (גם לא היו חיתוכי אצבעות עד לידתו של נח) ועוד כלים שהיו חסרים, ובדרך כלל בני אדם טרחו – כל איש לבדו לכל צרכיו, ואם כן, לא יישאר להם זמן לעבודת ה', לכן אריכות השנים הייתה נזקקת, אבל אחר כך קוצרו השנים, כי לא היה צורך בשנים הללו, בני העולם התחלקו במלאכתם שהאחד תפר בגדים והאחר גידל תבואה ואחרים יצרו כלים, כי כבר היו להם גם את כל המכשירים למלאכתם, לכן קוצרו השנים. אלו דברי הר"ן. (כי הגזירה אמת וכל החריצות שקר והבל רוח, אנשים של היום לא מאושרים יותר מהאנשים של דורות קדומים ולא הם יותר מאתנו).

 

(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'חכימא דיהודאי)