בעוד שכותבי העיתונים בימים שחלפו ואינם, יכלו בדרך כלל להכין את חדשות העיתון בניחותא, הרי שבימינו קורה פעמים רבות שהעיתון שנכתב בלילה, אינו ראוי אפילו לעטוף דגים בבוקר למחרת. לא רק מפני שכיום לא עוטפים דגים בעיתונים, אלא בעיקר משום שהחדשות מתחלפות בקצב מסחרר, מבהיל, לעיתים אימתני.
מדינת ישראל שרויה בבוקה ומבולקה. פועלי בנין ערביים שוחטים יהודים בגרזנים ברחובות קרייתנו, פורעים פלשתינאים מסתובבים חופשי בכל עיר ועיר מבלי מפריע, בחסות בתי המשפט הישראליים והממשלה מוחזקת בגרונה על ידי האחים המוסלמים ומועצת השורא. דם יהודי נחשב להפקר מוחלט, היוקר מאמיר ודירה בארץ ישראל נרכשת השנה בעלייה דראסטית של 16%. פחד פחדים להסתובב ברחובות ארץ קדשנו ותפארתנו ומשנאי ה' נשאו שורש פורה ראש ולענה. נערים משלו בנו בחוצפתם כי יסגי וכל דברי המשנה בסוף מסכת סוטה, מתקיימים כאן ועכשו לנגד עינינו.
וכפי שמסיימת אותה משנה, "ואין לנו על מי להישען- אלא על אבינו שבשמים".
בשעת כתיבת השורות, עת סגירת גליון, מתאספים אלפי יהודים מכל גווני שבטי ק-ה באתרא קדישא מירון. ברגע נתון זה, אלפים תקועים במחנות-חניוני הסגר, ללא מים וצרכים מינימליים בסיסיים. ולמרות שרבנו רבי חיים ויטל זיע"א כותב על ההילולא במירון ש'אוכלים ושמחים שם', הרי שחגיגת ההילולא שינתה השנה את פניה. הילולא שמחה ועולזת אינה מצויה כל כך במירון. הרבה פחות חוגגים, הרבה פחות שמחים, ובודאי שלא 'אוכלים שם'.
מצד שני, וכי אנו יודעים כיצד להוביל חצי מליון איש במשעולי ההר ופיתוליו, מבלי לסכן חיים? וכי ישנם מומחים משלנו היכולים להבטיח כיצד אסון מירון לא יכול לחזור על עצמו, חלילה, מבלי לעצור רבבות לעלות באותן השעות אל ההר?
נשוב מעט לאחור, אל תקופת הקורונה, שהפילה אלפי חללים. האם מישהו מאיתנו, חכם ככל שיהיה, יודע כיצד לנצח מגיפה? האם ישנו מרשם למיגור וירוס המוני, שהרג מליוני בני תמותה בכל רחבי הגלובוס?
התחושות קשות מבית ומחוץ. הכל רועד, מלא בחששות. כביכול אנו חיים מעל חבית חומר נפץ. תוך שנתיים ספגנו כל כך הרבה מהלומות, תהפוכות, ובעיקר חוסר ודאות, כשהאדמה רועדת תחת רגלינו. וכי איש מאיתנו יודע עד מה? הלא עולם שלם של עוצמה טכנולוגית, עתיר מדע ופיתוח, עמד המום אל מול איתני מגיפה וחולי רע, מבלי לדעת מימינו לשמאלו.
נערי ימין לאומני מפגינים ברחובות עירנו, מצאו לעצמם שעשוע חדש דווקא באלעד המדממת. להפגין, להניף את הדגל, לזעוק ולהרבות במוזיקה רועשת ומוטרפת, בבליל של אנשים ונשים בתערובת, אדם ובהמה רבה. סבורים הם שהפגנות לאומניות ושירת עגבים, תוך כדי מלחמה על חסימת כבישים בעיר חרדית תמימה ולא קשורה, תסייע להפלת הנוכלים שהשתלטו על המדינה בחסות הפזורה הבדואית והרועצים המשפטיים למיניהם, אנשי 'מקום המשפט שמה הרשע'. האם זה אכן נכון? האם בכח הפגנה או מחאה ניתן לשנות את פני הדברים?
האם ימין או שמאל, לא משנה, יכולים לכבות את גלי השריפה של חומר הנפץ הערבי- ישראלי והערבי- פלשתינאי? וכי למישהו יש פתרון מעשי?
ומה נעשה כשנרצה להרחיב מרפסת או לשפץ את הבית? נעסיק פועלים מהשטחים או לא? ואם לא, מי יבנה ויישפץ? נשלם פי שתיים או שלש, או נשלם פחות ונחשוש, נשהה בפחד, בכל רגע נתון?
—- מי יעשה לנו סדר בכאוס? על מי נישען?
רק על אבינו שבשמים. רק על 'ידיד נפש אב הרחמן' שלנו, הטוב והמטיב, טעטע זיסער שלנו, שעשה עושה ויעשה לכל המעשים.
הקב"ה יתברך הוא כל יכול. אך דבר אחד הוא אינו יכול. הוא אינו יכול לטעות.
הכל מחושב ומחושבן אצלו יתברך ויתעלה, מדוד שקול ובטוח. פאזל מושלם בדרך לתיקון השלם.
זכותו של התנא האלוקי רשב"י זיע"א, שאת רום מעלתו ושגב הדרת קדושתו, כך מובא בספרים הקדושים, השיג דווקא מרציפות הלימוד ועסק התורה הקדושה במשך 13 שנות מערה, תעמוד לנו להינצל מן השעות הרעות. תורה מגנא ומצלא, ושומרי העיר, זוהי גמרא מפורשת במסכת מכות, הם לומדי התורה.
"שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".
תורה, תפילה, דף גמרא, ספר תהילים, עזרה וחסד, הארת פנים ולב רגש, אכפתיות למצוקת האחר, ועוד כמה דמעות וקבלות טובות, וזהו. זהו המתכון המנצח.
זאת האמת היחידה. אין בלתה.
(קוראים אלעד, ל"ג בעומר התשפ"ב).