"ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג', א)
'מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' (רש"י)
"למדתי בישיבה פלונית, וחפצתי לעבור לחברון-גאולה. באתי אל רבי שמואל יעקב וביקשתיו להתקבל לישיבה. בפגישה זו הוא שאל אותי: מדוע אתה רוצה לעבור מישיבתך אלינו? השבתי לו מיד: חפץ אני לשמוע ולקבל מראש-הישיבה!
הוא נהנה מאד מהתשובה. לא רק מראה פניו לימד אותי על כך, אלא הוא גם אמר זאת בפירוש. אבל ההנאה הגדולה לא היתה מההשתוקקות שלי ללמוד אצלו ולהיות תלמידו – אלא מדבר אחר בכלל… וכך הסביר לי: 'אני נהנה שבחור אינו מוציא לעז ואינו מקטרג על הישיבה שממנה בא. הוא לא אומר 'בישיבה ההיא חסר ענין פלוני או לא בסדר דבר אלמוני, ועל כן אני חפץ לבוא לכאן', אלא אומר 'אני רוצה לבוא לכאן בגלל ענין פלוני שיש כאן' ותו לא. מתשובה כזו אני נהנה!' וזו היתה השיחה המוסרית הראשונה ששמעתי ממנו…"
מעשה נאה ומאלף זה ראוי לפתוח את היריעה לדמותו של הגאון הגדול רבי שמואל יעקב זצוק"ל, שכל ימיו אשר חיה הרביץ בתלמידיו תורה לצד יראה והנהגה טהורה, כאשר מצידו עומד הוא עליהם, בחינת 'הוא היה אומר', ונאה מקיים את אשר נאה דורש.
כתמר וכארז
נוסח הברכות של רבי שמואל יעקב למבקשי ברכותיו, היה: "שתהא נפשך חושקת בתורה, ותגדל תלמיד חכם אמיתי". ומיהו תלמיד חכם אמיתי? תלמיד חכם אמיתי, אמר, הוא מי שיש לו חוט המשולש של שלושת אלו: תורה, יראת שמים, ומידות טובות
מידות טובות, הנהגה נכונה בין אדם לחבירו, זהירות בכבוד הזולת – כל אלו היוו עבור רבי שמואל יעקב אבן בוחן לכל האדם כולו. 'עלינו לדעת', היה אומר, 'כי הגשמיות של השני היא הרוחניות שלנו'.
בשמחת בר-מצוה אצל תלמיד, בה השתתף רבי שמואל יעקב, לחש בעל השמחה לצלם כי ינסה להשיג תמונת תקריב איכותית מרבו, על מנת שיוכל להגדילה ולתלותה בביתו. הצלם בתמימותו לא חשב פעמיים. ניגש לרבי שמואל יעקב עצמו, ושאל אותו אם יסכים להצטלם באופן שביקש בעל השמחה… רבי שמואל יעקב לא הרהר ולו שניה אחת. 'ודאי ודאי' השיב. מיד נעמד, יישר את כובעו, יישר את קמטי חליפתו, סידר קלות את זקנו, ושאל את הצלם אם המראה מתאים לדרישות…
סיפור זה אופייני לרבי שמואל יעקב מאוד. עם כל הנכבדות שאפפה אותו, וביודעו גם כבוד התורה מהו – עם כל זאת בער בו רצון להיטיב לזולת, ועבור זאת היה מוכן למסור את עצמו. אם פלוני רוצה תמונה ממנו, הוא יעשה הכל כדי לסייע לו להשיג אותה.
ההטבה לאחרים היתה אצל רבי שמואל יעקב מקור הנאה. עקב בעיות רפואיות, היה רבי שמואל יעקב אסור באכילת מאכלים מסויימים. כל מכיריו וידידיו לאורך כל השנים, מספרים כיצד כיבד אותם בעוגיות ומעדנים האסורים לו באכילה, באומרו להם: 'מאכלים אלו אסורים עלי; ההנאה היחידה שיש לי מהם, זוהי לראות אחרים האוכלים אותם… אל תקחו ממני הנאה זו!'
מדרגת האדם
בלילות שבת היה רבי שמואל יעקב מוסר שיעור-חומש בביתו. השיעור התקיים מיד לאחר הסעודה. אחד מבני הישיבה שלא היה רגיל להשתתף בשיעור החומש, הוזמן לסעודת שבת אצל רבי שמואל יעקב. רבי שמואל יעקב הבין אל נכון כי הבחור יחוש אי נעימות לעזוב את הבית מיד אחרי הסעודה מבלי להשתתף בשיעור. על כן, מיד אחר הסעודה, פנה אליו ואמר לו: אין שייכות בין הסעודה לשיעור; אם אינך רגיל להשתתף בשיעור, יכול אתה לחוש בנוח ולחזור מיד לישיבה…
בחור ליווה את רבי שמואל יעקב בדרכו. בידו של רבי שמואל יעקב היה תיק כבד, והבחור התנדב לקחתו. רבי שמואל יעקב סירב; איני רוצה להשתמש בתלמיד חכם… בהמשך הדרך חזר בו רבי שמואל יעקב: "הלא הנך עומד בעונת השידוכים. ובכן, הבה נתאר לעצמנו כי מישהו מביט בך בשעה זו ורואה אותך מהלך לצד אדם עם זקן לבן, ובעל הזקן הלבן נושא תיק כבד, ואתה פוסע לידו בידיים ריקות… כיצד יראה הדבר? אין מנוס אלא שתיטול את התיק…"
עקב מצב בריאותו, ועל פי הוראת הרופא, לא היה רבי שמואל יעקב צם בתעניות שבמהלך השנה. למרות שכל סובביו ידעו מכך, בכל זאת נזהר היה בעקשנות שלא לאכול בפני אחרים המתענים. לעיתים נצרך היה לבקש את הנוכחים לצאת, כדי שיכול לאכול: 'איך אפשר לאכול בפני אנשים השרויים בתענית?'
ומעניין לעניין: מצב בריאותו של רבי שמואל יעקב לא איפשר לו לעלות במדרגות במהרה, ועל כן היה עולה לאיטו. (לעיתים היה מתבטא תוך כדי כך, ובחיוך, כי כבר אמר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, לגבי עניינים רוחניים, כי קל לרדת וקשה לעלות…) ביום השבת, כאשר היה שב מהתפילה בישיבה עם קבוצת בחורים שבאו לסעוד עמו על שולחנו, היה מסיט את עצמו לצדדים, ואומר להם: אני עולה לאיטי. אל נא תתעכבו בגללי. עלו לביתו והמתינו לי שם!
הסוד שהתגלה
ביתו של רבי שמואל יעקב היה, כידוע, בית ריק מילדים, משום כך היו הוא והרבנית מרבים בהבאת אורחים לסעודת השבת. הבאה זו היתה בשפע רב – עיתים וסעדו על שולחנם עוד כשלושים איש! סעודות אלו היו אצל רבי שמואל יעקב בגדר עבודת קודש. הוא היה מרבה לומר בהם 'מאמרים' עמוקים מענייני פרשת השבוע ועניינים אחרים, כמו כן היה משורר עם הציבור הגדול שירי דבקות.
והנה אירע פעם כי במשך שלושה חודשים רצופים, לא הזמינו רבי שמואל יעקב והרבנית אל סעודות השבת אף לא אורח אחד! את כל הסעודות במשך הזמן הזה אכלו הם לבדם; שני אנשים ליד שולחן אחד, בליל שבת, בשבת בבוקר, ובסעודה השלישית. כך במשך שלושה חודשים. מה אירע?
אח"כ נודע הדבר: שכן אחד בביתם הגיע לידי מצב כלכלי קשה ביותר. הדבר נודע לרבי שמואל יעקב, והוא סיפר על כך לרבנית. הוא חיווה דעתו, כי מן הראוי שהם ינסו לשקם את המשפחה על ידי תמיכה קבועה במשך שלושה חודשים. שאלה הרבנית: וכי מהיכן נעמוד בכל ההוצאות הללו? הציע רבי שמואל יעקב כי במשך תקופה זו ימנעו מאירוח אורחים, ואת הכסף שיחסכו, יתרמו לאותו שכן! כה נחוצות היו סעודות-רבות משתתפים אלו עבור רבי שמואל יעקב והרבנית, אבל כדי לסייע לאותה משפחה עמדו וויתרו עליהן…
***
'בכל ברכה וברכה בשמונה עשרה', אמר רבי שמואל יעקב פעם ברגע של גילוי לב, 'אני מכוון על הצרות של האנשים הקשורות לברכה זו'. 'אותך אני מזכיר בכל תפילה', אמר פעם לתלמיד. 'מאז שאשתך חלתה, אין תפילה שאינני מזכירה', שמע ממנו תלמיד אחר. 'למעלה מארבע שנים, יום יום ללא יוצא מן הכלל, התפללתי על צרתו של פלוני', סיפר בהזדמנות אחרת.
רבים מידידיו גילו בדיעבד כי הוא מתפלל בהזכרת שמם באופן קבוע. ולא רק מתפלל – אלא שופך דמעות עבורם. היה אומר שמכוון ב'מלך עוזר ומושיע' על כל הבחורים המבוגרים שזקוקים לזיווג. כשעלה לתורה עשה 'מי שברך' עבור החולים, אלו שהכיר ואלו שביקשוהו להעתיר עבורם. הוא הקריא רשימה ארוכה מאד של כל השמות על פה, שם החולה ושם האם.
"ופניהם איש אל אחיו"
חברות אמיתית כיצד? רבי שמואל יעקב היה אדם חברותי מאד. חברים רבים היו לו, וכלפי כל אחד מהם חש כאח. ולא רק הוא חש כך כלפי אחרים, אלא גם רבים אחרים חשו כלפיו כאחים ורעים קרובים, ואלו היו מכל הגילאים, צעירים ומבוגרים.
בהקשר זה היה רגיל רבי שמואל יעקב להביא את דברי הבעל הטורים, על הפסוק "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים". על פסוק זה כותב בעל הטורים 'כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה'. מה פשר הדברים? מדוע 'פניהם איש אל אחיו' מוכרח להיות באופן של חברים העוסקים בתורה?
ביאר רבי שמואל יעקב: התקשרות בין אדם לאדם באה על ידי דיבור. אם תוכן הדיבור הוא עניינים פשוטים – אף ההתקשרות היא פשוטה וחיצונית. אבל אם היא באה על ידי דיבור בתורה ובחכמה, שזהו עיקרו של הדיבור, ההתקשרות עמוקה ופנימית יותר, ונוצר בין המדברים חיבור מושלם.
היות ופני הכרובים איש אל אחיו, באה לסמל את החיבור בין הקב"ה לישראל, שהוא חיבור עמוק ביותר, ולפיכך אין למשול לה אלא חיבור 'איש אל אחיו' שבא על ידי דברי תורה, שכאמור הוא החיבור הגמור והמושלם.
והוסיף רבי שמואל יעקב: נקודה זו המתבארת בבעל הטורים, יכולני להוכיח אותה מקורות חיי. היו לי חברים וידידים רבים במשך כל השנים, מהם שגיליתי להם מסתריי וסודותיי. אמנם, במהלך השנים לא נשאר הרבה מאותן חברויות. חברים באו וחברים הלכו, ואלו התחלפו באלו. רק אותם אלו שחברותנו היתה מיוסדת על דיבור בדברי תורה – רק הם נותרו חברים לעד. עם אלו, אף אם במשך שנים לא נפגשנו ולא שוחחנו – כאשר חזרנו ונתראנו זה עם זה, צפה ועלתה מיד החברות העזה והפנימית שנוצרה בינינו על ידי דברי התורה!
ברכה או הודאה?
כשהיה נשאל אימתי יש ללכת לחתונה של חבר, היה משיב: היסוד של הכל הוא הכרת טובה. למדתם יחד? היה לכם קשר מיוחד? נהנית ממנו עצה ותושיה? עליך להשתתף בשמחתו.
'היתה חתונה אחת', סיפר, 'ששהיתי בה זמן רב. הייתי חלש ומותש ולא יכולתי לרקוד הרבה, ובכל זאת שהיתי שם כשעה. הגעתי בעיקר, לא בגלל מעלת החתן ובגלל שהוא בקשר קרוב עמי, אלא יותר מזה – מפני שהיה לומד בשעות מאוחרות עם חברותא ליד מיטת הרבנית בבית החולים כדי שלא תישאר בלילות לבדה'. וסיים: 'הכרת הטוב, כפי שהורוני רבותי, היא מעל הכל, והיא החשבון העיקרי בכל השאלות מסוג זה'!
כשהיה רבי שמואל יעקב מדריך חתנים מהישיבה, היה אומר להם כי עליהם להודות לאשה ולהכיר לה טובה על כל דבר ודבר. 'אין לכם', היה אומר, 'לקבל את מעשיה כמובנים מאליהם; עליכם להכיר לה טובה כאילו לא מגיע לכם דבר'.
פעם, אחרי 'יישר כח' לבבי שקיבל אחד התלמידים, והיה זה עקב עניין פעוט ביותר שעשה עבור רבי שמואל יעקב, הביע התלמיד את פליאתו על הצורך בהודאה זו. רבי שמואל יעקב ענה לו לשיטתו, כי אין כאן קושיא – 'יישר כח' אינה אלא ברכה שיתחזק כוחו של המסייע. והראיה, הוסיף, שר' אהרן הוניגסברג (מנהלה של 'קריית מלך' שהיה איש חסדו של רבי שמואל יעקב), אחר שאומרים לו 'יישר כח' הוא עונה אמן… והרי לברך אפשר תמיד, ובפרט כשמישהו עשה לך טובה…
(מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן בהר תשפ"ב)