שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: 'וצדיק באמונתו יחיה' – האמונה היא היא סם החיים כפשוטו ממש, ואין לך 'רפואה' טובה הימנה על כל צרה וצרה שלא תבוא.
שמענו מאיש צדיק שליט"א ששמע מבעל העובדא הרה"ח רבי נ.ק. שליט"א מעיר הבירה לאנדאן יצ"ו, והוא איש נקי כפיים בעל אמונה, הזהיר מאד שלא ליהנות אלא מממון כשר וישר בתכלית.
וכך הוה: ביום ראשון ממחרת 'שבת הגדול' – שבוע שחל בו פסח, יצא האיש מהמכולת בדרכו לביתו. בעודו מהלך עשה חשבון לעצמו ומצא שחסרים לו סך 1200 פונט עד היכנס החג, לצורך תשלומי שכירות דירתו, צרכי יו"ט וכדו'. אחר מחשבת 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי', קיים בעצמו 'אליך נשאתי את עיני' בבקשה ובאמונה פשוטה כי לא יעזבהו הקב"ה ובוודאי יעזור לו בהמצאת המעות.
ויהי לפלא, כי לא עבר רגע אחד, והנה ניגש אליו איש נכרי ישמעאלי מגויי הארצות ונתן בידו פתקא קטנה ואמר לו: ראביי, הבט נא בנכתב ע"ג הנייר". הרב נ.ק. קרא את הנכתב ומצא כתוב באותיות לשה"ק: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי" (והוא לשון הכתוב במלאכי ג י).
הוא הביט בנכרי בתמיהה… אמר לו הגוי: 'הנני רוצה לתת מעשר לה", והוציא מתוך כיסו מעטפה ובה 'מזומנים', נתן בידו ואמר לו – עשה עם זה כאשר חפץ לבך.
ויבוא האיש הביתה ויפתח את המעטפה ומצא שבתוכה שוכנים אחר כבוד סך 1340 פונט. אחרי שהפריש מסכום זה 'מעשר' (מן המעשר) נשאר בידיו 1206 פונט טבין ותקילין.
ללמדך, כי הקב"ה הוא ה'עושה לי כל צרכי', הוא יודע מה וכמה חסר לו לאדם, ובטובו הגדול משפיע לבריותיו וביותר למאמינים בו, נשענים ונסמכים עליו באמת.
הוסיף בעל העובדא, שבימי החג חכך בדעתו והתבונן האם לפרסם המעשה, או שמא עדיף להשאר בהצנע לכת, וכדרך יהודי כשר התפלל גם על כך – שיורהו ה' מהי הדרך הנכונה. אחר התפילה פתח הגדה של פסח, ונפתח לנגד עיניו מאמר ה'זוהר' הקדוש, פקודא בתר דא לספר וכו' – שם מבואר כמה חובת האדם לפרסומי ניסא ולספר בשבחי הבורא יתב"ש, ומיד הבין כי עליו לפרסם ולהרבות אמונה ובטחון בקרב בנ"י, להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך.
(באר הפרשה)