אם בחוקותי תלכו
התורה מבטיחה שפע של ברכות למי שעמל בתורה. גם את זה ראינו אצל מרן זצוק"ל:
פעם אחת הגיע ארצה יהודי אמריקאי ממשפחת אלבז. משפחת זו היתה במקורה ממצרים ולאחר מכן עלתה ארצה. הוא עבר להתגורר בארצות הברית, שם הוא משמש כיום כרב קהילה. אביו – שלמד במצרים – היה מתלמידיו החשובים של מרן בהיותו אב"ד בקהיר.
הוא סיפר לי שלאחר שאביו עלה ארצה ממצרים, הוא נכנס לבית מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ומצא אותו מודאג. מרן סיפר לו שהוא סיים לכתוב את אחד מחלקי ספרו "יביע אמר" (אחד מהחלקים הראשונים) אך כיון שעלות הוצאת ספר גבוהה מאד, ואין ברצונו ליטול הלוואות, אין באפשרותו להוציא את הספר לאור עולם, ולזכות את עם ישראל בתורתו.
הקב"ה עוזר לעמלי תורה: התלמיד שוחח עם אמו, והיא הסכימה לותר על חלק בירושה שהגיע לה לצורך הוצאת הספר!
*
ה"אור החיים" הקדוש בביאורו האחד-עשר מבאר, שהתורה נקטה בלשון "תלכו", להורות שאת שכר התורה והמצוות לא נקבל בעולם הזה, אלא נלך עמו לעולם הבא.
התורה אינה מזכירה את שכר המצוות. כבר אמרו רבותינו (קדושין לט ע"ב): "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". זאת לפי שאין שום דבר בעולם שיוכל להכיל ולהשתוות לערכה ולשכרה של מצוה אחת ממצוות התורה.
ה'חפץ חיים' זצ"ל היטיב לבאר זאת במשל נפלא:
יהודי קשה-יום, שלא הצליח בעסקיו, הגיע למצב שאפילו פת לחם לא היתה לו. מה עושה יהודי במצב כזה? זועק להשי"ת שיעזרהו למצוא טרף לביתו ולהשביע את רעבונו.
אכן, "שוועת עניים אתה תשמע. צעקת הדל תקשיב ותושיע". לפתע הבחין באבן נוצצת מנחת על רצפת הרחוב. הרימה והלך לתופר הבגדים, בתקוה שיסכים לקנות ממנו אבן זו כדי לתפור אותה באחת החליפות שהוא מייצר.
החייט התבונן באבן, ושאל בתדהמה: "כלום באת לצחוק עלי? האבן הזאת יקרה מאד, ולא תוכל למכור אותה אלא רק אצל צורפי הזהב, לא אצלי!".
היהודי ניגש לצורף הזהב והראה לו את האבן הנפלאה. המוכר התפעל ממנה מאד ושאל: "היכן השגת את האבן הזו? זו אבן יקרה מאד המתאימה לאוצרות המלך!".
נסע היהודי לעיר הבירה ודפק בשערי ארמון המלוכה. לשאלת השומרים מה מבוקשו, אמר כי בידו אבן יקרה שהמלך ודאי יחפוץ בה.
מיד הכניסוהו פנימה, לטרקלין המלך, שם הוציא מכיסו את האבן היקרה והציגה לפני המלך.
המלך התפעל מיופיה ומהדרה של האבן והחליט לקבעה בכתר מלכותו. הוא ביקש להעניק ליהודי שמצאה כסף וזהב לרוב מאוצרות המלוכה.
שר הכספים נכנס, יחד עם היהודי – שלא זכה מימיו לגעת בכסף וזהב – לבית האוצרות. כדי להמחיש לו את הזכייה הגדולה, בה זכה, החל השר לדבר על לבו, ושאלו: "האם יודע אתה כמה עולה דינר כסף?".
"אלף פרוטות ניחשת", ענה העני.
"וכמה עולה דינר זהב?" שאל השר.
"אף פעם לא היה לי דינר זהב, אך חושבני ששוויו מאה דינרי כסף", ענה העני.
השר הכניסו לבית הגנזים, פתח לו מגרה גדולה ואמר: "יש כאן אלף דינרי זהב, הם שלך!" היהודי כמעט והתעלף…
"גם במגרה השניה יש אלף דינרי זהב, וגם בשלישית, וכל זה שלך".
היהודי צנח על הארץ, פרץ בבכיות של אושר ושמחה, ונתן הודאה להשם יתברך על הממון הרב ששלח לו במציאת האבן הקטנה.
הנמשל: כל מצוה ממצוות התורה הקדושה, היא בבחינת אבן יקרה שהקדוש ברוך הוא מניחה בכתרו. לכן אין גבול לשכר שאדם יקבל בעבור האבן הקטנה הזאת, שהונחה בכתרו של המלך בזכותו. לא ניתן לשבר את אזנו של ילוד אישה, בשר ודם, בגודל השכר על הנחת תפלין, על ענית "יהא שמיה רבה" בכוונה, על מעשה צדקה וחסד, ומעל לכל: על לימוד תורה, "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). בדומה לאותו יהודי עני שלא הצליח לקלוט את גודל השכר שקיבל על האבן הקטנה שמצא.
אם בחוקותי תלכו – רק כאשר "תלכו" לעולם הבא, לאחר שאדם מזדכך ומשיל מעליו את מלבוש הגוף, ונותר רק עם הנשמה – הוא יוכל לקלוט את השכר העצום והנפלא עבור כל מצוה. או אז, יבין האדם אילו אבנים יקרות היה באפשרותו להשיג, ויתחרט על כך שלא השקיע והתאמץ יותר לקיים עוד מצוה ועוד מצוה.
(מתוך הספר 'משכני' – המאמר במלואו יופיע בגליון לקראת שבת שיו"ל ביום חמישי)