"ונתתי שלום בארץ" (כו, ו)
ברש"י מובא: "שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר: 'עושה שלום ובורא את הכל'". וב"אבן עזרא" מפרש: "ונתתי שלום בארץ – ביניכן".
למדנו מכאן, כי אם אין שלום בינינו – אין כלום!
כיצד מגיעים לשלום בינינו?
על ידי התורה. כך מבואר במדרש בפרשת משפטים (שמות רבה ל, א) על הפסוק: "אתה כוננת מישרים". כי "מישרים" היא התורה, ובתורה יש ישרות, חיים טובים וישרים. ישרות העולם מושתתת עליה. ואם מקיימים את מצוות התורה כראוי – יש שלום בין אנשים.
"כמה מן הקדושה מוסיף בעולם"
גם האמונה והביטחון בהשי"ת מביאים שלום ושלוה. ידוע ליודעים הסיפור עם רבי שלמה כהן זצ"ל, עובדה שגם ה"חזון איש" זצ"ל התפעל ממנה, עד שחקקה בספרו "אמונה ובטחון" ברמיזה.
לרבי שלמה כהן היה בית דפוס במעלה רחוב רבי טרפון בבני ברק.
ביום מן הימים בא יהודי ופתח לידו בית דפוס. בימים ההם, עוד בחיי "החזון איש", כל בני ברק היתה כמו כפר, ושני דפוסים? זה פשוט לקחת את הלחם מהפה… [אינני זוכר את הסיפור עצמו, אבל הכרתי את בית הדפוס של רבי שלמה כהן, וגם את הדפוס הנוסף].
רבי שלמה למד את ההלכות, עד שבירר שאין לבעל הדפוס שלידו דין של 'רשע' היורד לאומנות חברו. ואז פשוט ניגש אליו לפתח בית הדפוס, ברכו לשלום ואמר: "שמע נא רבי יהודי, אתה הרי חדש בענף, הנך עלול ליפול, חלילה, זה לא פשוט בכלל, לכן, את הנייר כדאי לך לקנות דווקא במקום פלוני, כי במקום אחר תסתבך ואל תחשוב שאני אומר לך סתם כי הרבה רמאויות יש בתחום הנייר". וכך המשיך להדריך אותו גם בענין הדיו, מכונות הדפוס וכו'.
מעשה שהיה.
וזה לשון ה"חזון איש" אודות הבוטח הלא מזויף: לא יחד אם רעהו פותח חנות, ישתדל עוד לעזור לרעהו, לתקנו בעצה טובה, לעשות עבורו ולשקוד על תקנתו, וכמה מן הקדושה מוסיף בעולם לראות איש עושה חסד עם המתעתד להתחרות עמו, ומוסיף תהילה ליראיו יתברך, אשריו ואשרי דורו". אלו הם דבריו, שנכתבו, כאמור, בעקבות העבודה עם רבי שלמה כהן זצ"ל.
כבוד הויתור
אם מדברים על שלום ורעות בין יהודים אספר לכם.
הזדמן לי לחלוף ליד חיידר של ילדים, ואתם יודעים, ילדים כל שני וחמישי רבים, ואחר כך נעשים ידידים וחוזר חלילה – כדרכם של ילדים…
חלפתי שם, והנה שלושה ילדים רבים עד לב השמים. נעמדתי על עמדי. אחר כך אמרתי להם: "רצוני לשאול משהו. מדוע כאשר יש ריב וסכסוך קשה מאד לוותר? אני רוצה לשמוע מכם את הסיבה מדוע קשה? מדוע באמת אכפת לך לוותר?"
הם התביישו לומר. שתקו. אמרתי: "אתם לא חייבים לענות לי. אני אענה ואתם רק תאמרו לי האם אני צודק או לא:
– כל אחד מצידו היה כבר מוכן לוותר, אבל זה לא יפה, כי מה יאמרו – הוא הגיבור ואני החלשלוש?! זו בושה, נכון?" – שאלתי, הם ענו "נכון, זו התשובה". כי הריב אינו על דברים שחשוב להמשיך לריב עליהם, אבל זו בושה לוותר".
המשכתי: "אשאל אתכם, מי היה החכם הגדול בעולם?"
כולם השיבו: "שלמה המלך".
"אז תדעו", אמרתי להם, "כי שלמה המלך אומר במשלי (כ, ג) בדיוק להפך: 'כבוד לאיש שבת מריב'! זה כבוד!"
לשון הפסוק כל כך תפשה את לבם, שהמבוגרים שבילדים שהבינו היטב, ביקשו לדעת היכן זה כתוב.
אדם טועה לחשוב כי זו בושה לותר. אדרבה, זה הגיבור והמכובד האמיתי – "כבוד לאיש שבת מריב".
אחותי הרבנית ליבוביץ, היתה מתייעצת עם הגאון רבי בייניש פינקל זצ"ל. פעם כאשר התייעצה בעניין שידוך של בת אחת, מנתה את מידותיה הטובות שאומרים שהיא השתלמה בהן. כאשר סיימה למנות שאל: "און מוותר זיין קען זי?" – ולוותר היא יכולה ומסוגלת? – – –
אתם שומעים? שפתיים ישק!
מויתור לא מפסידים
מעשה היה ברבי ירוחם ממיר זצ"ל. מי לנו גדול מרבי ירוחם שהעמיד תלמידים אריות בתורה וגיבורי עולם ביראה, ולפני ששימש בקודש בישיבת מיר, הוא זצ"ל, שימש כמשגיח בישיבה אחרת.
היה שם דין ודברים בין הצוות, והוא נכנס להתייעץ עם ה"חפץ חיים" זצ"ל, שהשיב לו: "לא ראיתי מימי נרדף שמוותר – והפסיד…"
רבי ירוחם קיבל את עצתו של ה"חפץ חיים", עקר את רגליו מהישיבה וביום לא רחוק החל לשמש כמשגיח בישיבת מיר עד סוף ימיו, ומי לא יודע להיכן הגיע, עד שהגדולים ביותר במיר – מרתת גופם להזכיר את תורתו. אציין רק כדוגמא את הגאון הצדיק רבי יצחק חיים קרסניצקי זצ"ל, שכאשר לקחוהו לבית חולים באחרית ימיו, שאלוהו אלו ספרים ליטול עמהם בשבילו? וענה: "צריכים סידור, וגם חומר ו…הספרים של המשגיח", ומדובר בגאון רבי יצחק חיים, שהיה תלמיד מובהק של מרן הגרי"ז, וכן היה חברותא של רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, והגאון הזה היה מזכיר את שמו של רבי ירוחם בדחילו ורחימו, וכך כל האריות האדירים דישיבת מיר.
הנה לנו כיצד לא מפסידים מויתור!
אם הזכרנו את רבי יצחק חיים קרסניצקי זצ"ל, נציין מה ששייך לשלום.
למדתי בישיבה בירושלים שהוא שימש שם כראש ישיבה יחד עם רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל. השלום שהיה בין ראשי הישיבה, אין לתאר ולשער. מבהיל היה לראות את הידידות ביניהם – לא מעלמא הדין, הכבוד והיחס. כל אחד כל כך אהב לשלוח לחברו: "צריכים לשאול את ראש הישיבה", והכוונה לשני, והשני השיב: "אני ממש לא יודע, צריכים לשאול את הראש ישיבה" ושלח לראשון, בכזו הכנעה ואחווה.
אבא משלם על ויתור
ה"חפץ חיים" זצ"ל אמר משל חזק על ויתור.
יהודי אמיד שלח את בניו למרחקים, ונתן לכל אחד די מחסורו. אחד הילדים לא התנהג כראוי והתגרה באחיו ולקח מחלקו.
האח היה חכם וחשב לעצמו: "מדוע אריב איתו, הרי לאבי לא חסר כסף. אבא כבר ידע כי הוא לקח ממני, ובודאי ישלים לי את כל החסר. מה לי ולמריבות, העיקר שלאבא לא יהיה צער ובזיון".
אבא שמע את הפרטים, שמח מאד, נישקו וחיבקו: "הצלת אותי מבזיונות שיאמרו ברחוב שני בני רבים זה עם זה. בעקבות כך אתן לך כפליים".
ולהפך, כאשר הילדים רבים ומתאבקים, אש מתקלחת והבזיונות גדולים, האב כאוב ובעקבות כך מעניש את שניהם – "שניכם לא תקבל!"
כך הקב"ה שמח שאין את החילול ה' שילדיו רבים, והוא משלם. כביכול אומר לאדם: עכשיו שויתרת תקבל כפלים!
(מתוך 'יחי ראובן')