הרב אשר רוטמן
בואו ננסה לדמיין את הכותרות של העיתונים החרדיים יום אחרי ל"ג בעומר של שנת תש"פ או תשע"ט, לפני שנתיים ושלוש שנים…
נניח שהיתה ח"ו מתפרסמת כותרת על שלושה יהודים חרדים שנהרגו במהלך הילולא… ה' ישמור ויציל. שלושה הרוגים באירוע השמחה הגדול. נורא ואיום. איזה צער גדול היה ממלא אותנו. הכותרות הללו בוודאי היו תופסות את כל רחבו של העמוד הראשון בכל אחד מהעיתונים, בצבע אדום זועק עם מסגרת שחורה קודרת, תמונות של בחורי החמד או תינוקות של בית רבן שהלכו לעולמם באסון הנורא.
ואם היינו מקבלים דיווח על חמישה הרוגים? אויה! צרה צרורה!!! האסון היה מקבל ממדים של אסון לאומי…
זה מאורע שייזכר לדורות. לא ישכחו אותו לעולם. חמישה אנשים נהרגו בהילולת הרשב"י נורא!!!
ומה אם מספר ההרוגים היה מגיע לעשרה? אפשר לדמיין את עוצמת האבל שהיתה פוקדת אותנו?
15 הרוגים כבר היו מרעידים את כל אמות הספים.
הרי באסון הידוע שהתחולל בשנת תרע"א, נהרגו תשעה אנשים לכל הפחות (לפי חלק מעדי הראיה מספר ההרוגים היה גבוה הרבה יותר, אבל בעיתונים הוזכרו שמותיהם של תשעה הרוגים בלבד בהם שבעה שנהרגו במעמד עצמו ועוד שניים שנפטרו מפצעיהם כעבור שבועיים וחצי), ואת האירוע אנחנו זוכרים עד היום, אחרי שחלפו כבר יותר ממאה שנה!
רבותי! נתאר לעצמנו מה היו התגובות שלנו לאירוע בו נהרגו רחמנא ליצלן 20 או 30 יהודים חרדים. אפילו אם זה לא היה קורה במירון, אלא סתם טיל שנפל על בניין או כל אסון אחר חלילה וחלילה, היה לא תהיה.
זעזוע נורא! אבל כבד! חשבון נפש ציבורי מעמיק! אירוע משנה חיים עבור כל מי שרק שמע עליו ובוודאי מי שהיה נוכח וראה אותו או שמע את יללות האמבולנסים שהגיעו ולא פסקו מליילל במשך שעות ארוכות.
אבל אנחנו לא בשנת תשע"ט, ולא בשנת תש"פ.
אנחנו היום בשנת תשפ"ב, אחרי שבשנת תשפ"א אירע אסון בקנה מידה גדול הרבה יותר! 45 הרוגים!!!
45 חיים שנגדעו!!!
ועוד בחור צעיר שנפצע באורח קשה מאוד, ושוכב עד היום כשהוא מחוסר הכרה, בבית חולים שיקומי.
אחים יקרים…
אנחנו אפילו לא קולטים את עוצמת האסון, את היקף האירוע. אתם יודעים כמה אלמנות מתמודדות עם האבל יום יום? כמה יתומים מתגעגעים לאבא שלהם כבר שנה שלמה ולא יזכו לראותו עד תחיית המתים? אתם יודעים כמה תינוקות ופעוטות רכים לא יזכרו לעולם את קולו של אבא, ולא יזכו להרגיש בחמימות ידו המלטפת והמחבקת?
האם אנחנו מסוגלים להבין בכלל את הכאב החד והצורב בלבה של אם שאיבדה את בנה? את הכמיהה העזה של אב לפגוש את בנו יקירו ולו לרגע אחד נוסף, אבל הילד הלך ואיננו?
האם אנחנו מסוגלים בכלל להבין את אפס קצה קצהו של הכאב שכואבים הורים שאיבדו שני ילדים באותו לילה שחור משחור? שני ילדים תמימים וטהורים הטמונים זה לצד זה, מכוסים מצבת שיש קרה ומנוכרת. אפשר בכלל להכיל עוצמה כזאת של כאב?
האסון הזה היה אמור להכות את כולנו בהלם עצום. זה משהו שלא היינו אמורים להתאושש ממנו בכלל בדרך הטבע. לא משפחות ההרוגים ולא כל עם ישראל, בוודאי הציבור החרדי. הרי כל אחד מאתנו מכיר מישהו שאיבד אח או בן או אבא.
זה אסון בקנה מידה היסטורי, הוא היה אמור להשאיר איזשהו רושם בלב שלנו.
אבל האמת היא שזה לא קרה, לפחות לא אצלי ואצל כמה אנשים נוספים שדיברתי איתם על כך.
אולי, והלוואי שישנם אנשים רגישים מספיק כדי לזכור ולא לשכוח, להפנים ולא לברוח מהמוסר השכל שאנחנו צריכים וחייבים להפיק מאירועים כאלו המתחוללים בסביבתנו.
הרי לא מזמן למדנו ב'דף היומי' שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל.
אם היו נהרגים 45 סינים או הודים זה גם היה אמור ללמד אותנו מוסר השכל.
אם היו נהרגים 45 אמריקאים או בריטים הקרובים אלינו יותר בתרבותם, על אחת כמה וכמה.
אם היו נהרגים 45 אזרחים ישראלים, בוודאי ובוודאי שהיינו צריכים ללמוד לקח…
אבל הם לא סינים, לא הודים, לא אמריקאים ולא בריטים. מדבור באחי שלנו, אחינו ובשירנו, 45 יהודים שומרי תורה ומצוות, חרדים לדבר ה', דוברי אידיש ולשון הקודש, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, כל המגוון הרחב של קהילות שומרי התורה והמצוות.
על אחת כמה וכמה! אין פורענות באה ליהודים שומרי תורה ומצוות אלא בשביל יהודים שומרי תורה מצוות. בוודאי שזה היה אמור לשנות אותנו, להשפיע עלינו, לגרום לנו לשפר את דרכינו ולחקור את מעשינו.
ואם זה לא קרה, זה אומר דרשני. למה? למה אנחנו לא יכולים ללמוד מוסר מאירוע כזה עוצמתי.
התשובה היא שהחושים שלנו התקהו, אנחנו לא נותנים לב לאירועים החשובים בחיים. אנחנו עסוקים במרוץ החיים השוטף, שוכחים מהר מאוד את מה שקרה, ולא עוצרים מספיק כדי להתבונן ולקחת מוסר.
אם אנחנו רוצים להיות אנשים טובים יותר, אם אנחנו רוצים להיות יהודים הנאמנים באמת לה' ולתורתו, יהודים שבאמת מקבלים ומאמינים שכל מה שהקב"ה עשה בעולם, לא עשה אלא בגללנו ובשבילנו, אנחנו חייבים להתבונן יותר. היארצייט הראשון לאותם 45 קרבנות ציבור, הוא בהחלט הזדמנות ראויה לכך.
והחי ייתן אל לבו.
אפשר לכתוב גם אחרת
לדעתי כותב המאמר מתייחס לחוויה האישית שלו בלבד.
האסון של מירון חי ופועם אצל רוב חלקי הציבור בצורה מוחשית.. יעידו על כך הציות לכללי הבטיחות שהתקיימו בסדר מופתי בלוויה של ר חיים קניבסקי זצ"ל ואת הרצון של הציבור לנהוג בסדר מופתי במירון השנה.
מלבד ההשלכות הרגשיות שחיות ומפעמות בקרב רוב הציבור החרדי, ניתן לומר שגם ברמה הרוחנית היה חיזוק גדול באמונה ובקבלת בדין אצל רוב מוחלט של ציבור יראי השם, אין כמעט מישהו שלא נפגע מקרוב והמשיך לחיות כיהודי ירא שמים וצידק עליו את הדין… ואני לא מדבר על מאות אלפי הקבלות הקטנות על לימודי המשניות על ספרי התורה ועל כל המעשים הטובים שבאו לעולם בעקבות האסון.
לכן לדעתי לכתוב כתבה שמתארת את הציבור כהמשיך בשגרת יומו ואמר שלום עלי נפשי בעיני היא פוגעת ומזלזלת ברגשות של מאות אלפים מהציבור.
יישר כוח ומתנצל מראש
אפשר לכתוב גם אחרת
לדעתי כותב המאמר מתייחס לחוויה האישית שלו בלבד.
האסון של מירון חי ופועם אצל רוב חלקי הציבור בצורה מוחשית.. יעידו על כך הציות לכללי הבטיחות שהתקיימו בסדר מופתי בלוויה של ר חיים קניבסקי זצ"ל ואת הרצון של הציבור לנהוג בסדר מופתי במירון השנה.
מלבד ההשלכות הרגשיות שחיות ומפעמות בקרב רוב הציבור החרדי, ניתן לומר שגם ברמה הרוחנית היה חיזוק גדול באמונה ובקבלת בדין אצל רוב מוחלט של ציבור יראי השם, אין כמעט מישהו שלא נפגע מקרוב והמשיך לחיות כיהודי ירא שמים וצידק עליו את הדין… ואני לא מדבר על מאות אלפי הקבלות הקטנות על לימודי המשניות על ספרי התורה ועל כל המעשים הטובים שבאו לעולם בעקבות האסון.
לכן לדעתי לכתוב כתבה שמצארת את הציבור כהשיל בשגרת יומו ואנר שלום עלי נפשי בעיני היא פוגעת ומזלזלת ברגשות של מאות אלפים מהציבור.
יישר כוח ומתנצל מראש