ארה"ב. שנת תר"פ. שמירת תורה ומצוות בכלל ושמירת שבת בפרט באמריקה היתה כרוכה בקשיים רבים, כידוע. וכאן אנו עוברים לסיפור יחיד במינו שסיפר בעל המעשה לאחר כשלשים שנה – בשנת תש"י – להגה"צ המפורסם רבי שלמה יו"ט פאלאק אב"ד לאנדסבערג זצ"ל, שהתיישב אז בארה"ב, ואנו משאירים את הסיפור כפי שסיפרו היהודי בעל המעשה בעצמו, שנתאר אותו להלן בשם ר' שמואל הערש.
"כיום", הקדים ר' שמואל הערש – בעל המעשה – לתאר בשעתו, בשנת תש"י, "גם המצב בגשמיות כאן בארה"ב הוא הרבה יותר טוב, המדינה עוזרת בהרבה תחומים בחיים, ועומדת לימין אזרחי אמריקה בתמיכה בסיסית, בפרט לאלו שעברו את השואה, וגם עוזרים ללמוד מקצוע, ומכינים להם את הכלים, וגם העלו את המחירים לפועלים. אבל בימים ההם לפני כשלשים שנה, כשהגעתי לארה"ב, נאלצתי ללוות כדי שאוכל לחיות חיים בסיסיים כאן. למדתי בעצמי על חשבוני מלאכת התפירה, ורכשתי בעצמי מכונת תפירה וסחבתי את זה עד למפעל, ומה שנתן לי בעל המפעל הוא רק שולחן להניח עליו את המכונה".
וכך נהגו כל אלו שחיפשו עבודה, היו מוכרחים לקנות מכונה בעצמם, ולקחת את המכונה, לנסוע למנהטן למפעלים הגדולים ששכנו בדרך כלל בבניינים גבוהים בני עשרים-שלושים קומות, עלו עם המעלית עד קומה העליונה, משם ירדו קומה קומה עברו ממשרד למשרד, מחדר לחדר ומחנות לחנות, ושאלו מהבעלי-בתים אם הם מחפשים פועל לעבודה, ואחרי כמה מקומות שלא היו זקוקים לפועלים, הגיעו סוף סוף לאחד שהיה זקוק לפועלים בודדים.
ואם כבר מצאו מי שמוכן להכניס עובדים במפעלו, היתה השאלה הראשונה אם הוא 'שומר שבת', והיה אם ענה שהוא שומר שבת, מיד נענה בעזות: "לך תחפש מקום עבודה אחר, אני צריך עובדים מסורים שעובדים שבעה ימים בשבוע". היו כאלו מבין שומרי השבת, שענו שאינם שומרים שבת, ואז קיבל אותם הבעל-הבית, ובמשך ימי השבוע התאמצו מאד לעבוד בחריצות ובנאמנות, שמרו על הסחורה שתצא יפה ומשובחת, דבר שגם העלה את המחיר לפועלים כאלו. וביום הששי אחר חצות היום ניגשו לבעל-הבית ושאלו אותו: האיך וכיצד נראית לך עבודתי? והבעל הבית ענה בסיפוק: "אני מרוצה מאד ממך, הלואי והיו כולם כמותך". ואז ניצל העובד את ההזדמנות ועורר אצלו רחמים עליו ועל בני ביתו, וכך אמר לו: "הנני שומר שבת, ולכן תשלם לי קודם עכשיו לפני שבת על כל ימי השבוע, ובשבת תתן לי מנוחה קצת, וביום ראשון אני חוזר, מיט פרישע כוחות". בדרך כלל לא נתקבלו דברי תחנונים אלו על אזני בעל-הבית.
באמריקה בימים ההם היתה שמירת שבת מהנסיונות הגדולים, ולדאבונינו רבים וטובים לא עמדו בהם, אמריקה החדירה ביותר את המושגים שצריכים לעבוד 7/24, לימים הולידה מדינה זו את הפתגם "טיים איז מאני", ולא היו מוכנים לוותר על יממה שלימה, ולא השכילו לחשוב שהשבת היא מקור הברכה לכל ימי השבוע. ואם אמנם היה אחד מתוך מאות שקיבל דברי תחנונים כאלו, אבל בדרך כלל כאשר הגיעו אנשים כאלו להתחנן ולבקש על נפשם, שילמו להם הבעלי-בתים את הסכום המגיע להם לכל ימי השבוע, ופיטרו אותם ב'מכתב פיטורין', ולפעמים היה זה גם מלווה בדיבורים גלוים באמרם "מכאן והלאה תחפש לך מקום אחר"; ואם היה שפל יותר, אז גם ליווה אותו בקללות, והיו כאלו שאף לא שילמו.
ביום ראשון הבא הלכו המפוטרים לחפש מקום עבודה אחר, ועד שכבר התרגלו למקום החדש, ניגשו ביום ששי הבא שוב בדברי תחנונים להבעה"ב החדש-הישן, ושוב פיטרו אותם, וחוזר חלילה… והיו גם מפוטרים שהלכו לחפש עבודה ביום ראשון ולא מצאו, הגיעו שוב ביום שני, ולפעמים מצאו עבודה רק ביום רביעי או חמישי, וביום הששי כבר זכו לקבל ה'מכתב פיטורין'… כך עברו עליהם גלי גלים של נסיונות בשמירת השבת. ואף שב"ה לא אלמן ישראל, וגם בתוך גלי נסיונות הללו נמצאו יהודים שניהלו בית-חרושת בשמירת השבת, מכל- מקום לא סיפקו די מקומות עבודה לכל השומרי שבת, כי מקומות בודדים הללו התמלאו מיד ביהודים יקרים כאלו שרצו לשמור שבת, ואין הקומץ משביע את הארי, והמתינו חודשים שלמים עד שיתפנה מקום בעבורם, ובינתיים לא היה להם כמעט לחם לאכול, מסירות-נפש של ממש.
עד כאן התיאור מר' שמואל הערש מה שעיניו ראו בימים ההם. מכאן ואילך ממשיך ר' שמואל הערש לספר מה שעבר הוא עצמו, שזכה לקדש שם שמים בגלוי, והיה מבין היהודים היקרים הללו שעברו גולה אחר גולה לכבוד קדושת השבת:
"אני הגעתי אז בשנת תר"פ לאמריקה כדי להישאר זמן רב ולהביא לביתי לחם לפי הטף, כשבני ביתי נשארו בינתיים באירופה. מיד כשהגעתי לשם, קיבלתי על עצמי שאהיה 'שומר שבת' בשלימות, יהיה מה שיהיה, ומובן כמה הרפתקאות עברתי כאשר הוצרכתי בכל יום ראשון ליטול מקל הנדודים מחדש ולחפש מקום עבודה אחר, ולפעמים מלווה בביזיונות…
"ביום בהיר אחד, כאשר הלכתי לתומי ברחוב, והנה אני פוגש ביהודי אחד, בן עירי, נולד בעיר מגורי באירופה, אבל הוא כבר תושב ארה"ב זה כעשרים שנה, הלה נתן לי 'שלום עליכם' בפנים צוהלות ושאל אותי מה שלומי והאיך אני מסתדר כאן ב'מדינת הזהב', ואמרתי לו את האמת, שכמו רבים, אני מקבל בשמחה רבה את ה'גלות השבועי' ממפעל למפעל ומבית לבית, בגלל שאיני רוצה לחלל שבת ח"ו. ראיתי שאינו רוצה לשמוע על כך, ומיד נענה בשמחה רבה ואמר לי: תבוא למפעל שלי ולחנות המפעל ואתן לך עבודה טובה. אכן, יש זכות קדימה לקרובים וידידים, וכיון שאתה בן עירי, ואני מכיר אותך מימים ימימה, אתנהג עמך בתנאים יותר טובים. אני מנהל זה כמה שנים מפעל גדול לתפירת בגדים, ואספר לך האמת – יש סחורה עבה שהיא קשה לתפור, וגם מרויחין על עבודה זו פחות כסף, ואני אתן לך מהסחורות הדקות! תעבוד פחות קשה ויותר רווח…
"אולם למרות שלא רצה לשמוע את הדברים בתחילה, הבהרתי לו שוב בדברים ברורים: תדע לך שאני שומר שבת, ובשבת אני לא מגיע לעבודה. כיון שחזרתי על דברי – התחיל לצעוק עלי: 'אתה עצל, אתה משתמט מעבודה' ועוד ביטויי 'חינוך' כאלו… אמנם, אני על משמרתי אעמודה, החלטתי שאני לא אתנהג כגוי כדי להרוויח פרנסה, פרנסה היא מן השמים, הודיתי לו על הצעתו וטוב לבו, ונפרדתי ממנו.
"אולם, כשהתרחקתי ממנו כמה פסיעות, צעק לי וקרא אותי בחזרה, ואמר לי: אמת, אתה עצל, אבל מכיון שאתה בן עירי ויש לי רחמנות עליך ועל משפחתך שנשארו מעבר לים, על כן אוותר לך בזאת הפעם, שלא תצטרך לעבוד בשבת ותבוא אתי למפעל.
"הלכתי עמו, ושמחתי מאד שסוף סוף מצאתי מנוחה, ולא אצטרך לעבוד ביום המנוחה, ומעתה תהיה מצויה אצלי הָרְוָחָה, ונס יגון ואנחה. סיכמתי עמו על כללי העבודה, ולמחרת כבר הגעתי עם מכונת התפירה שלי, והתחלתי לעבוד, והוא גם קיים את דבריו, נתן לי סחורה קלה, וגם לא דרש ממני לעבוד בשבת. כך עברו עלי כמה חדשים לטובה.
"אבל הרווחה לא החזיקה זמן רב. פעם הזדמן שחל יום-טוב בימי חמישי וששי, ואז ניגשתי ביום רביעי לקראת ערב לבעל-הבית, ואמרתי לו שמחר הוא יום-טוב ולא אגיע לבית החרושת. בעל-הבית עיקם את פניו והסתכל עלי בפנים זועפות. מחד – הרי הבטיח לי שלא אצטרך לעבוד בשבת ויו"ט, אבל מאידך הרי יש כאן הפסקת עבודה של שלשה ימים.
"הסתכל עלי והרהר בדבר, ואז אמר לי: שמע נא לדברי! באופן כללי הענקתי לך 'פטור' לעבוד בשבת, אבל כעת יש לי 'הזמנה גדולה' ואני צריך לספק סחורה מוכנה עד יום ראשון למזמין פלוני. ובכן, אמנם התחשבתי בך וברגשותיך, ריחמתי עליך, ופטרתי אותך מלעבוד בשבת, אבל הפעם, תמחל לי על הבקשה, אתה עובד טוב בשבילי, אתה מכין עבודה יפה, ולכן אני מבקש ממך – תבוא פעם אחת לעבוד גם בימי שבת ויום-טוב, אני צריך ביום ראשון כמות גדולה של סחורה מוכנה, אנא הפעם! תוותר! אני כמעט בטוח שהקב"ה ימחל לך בפעם הזאת… ואני מבטיח לך שזו הפעם האחרונה שאני מבקש ממך בקשה כזו…
"אבל אני עמדתי חזק ויציב, ועניתי לו 'לא' עם אל"ף גדול. אני לא אעבוד בשום אופן בשבת ויום טוב!!! הבהרתי לו באופן דלא משתמע לתרי אנפין. בעל-הבית התמלא בכעס, רשם לי צ'ק על עבודתי עד עכשיו וזרק לי את זה בפנים, וזעק לעברי: אתה לא מתבייש?! אתה כפוי טובה?!… מהיום והלאה אני לא מכיר אותך, לך תחפש מקום אחר, לך מעלי, אל תוסף לראות פני…!!!
"נשארתי לעמוד על מקומי תוהה ובוהה. בבת אחת עלו במחשבתי כל מה שעברתי בתקופה הקודמת כאשר נדדתי ממקום למקום, ונשאר לי טעם מרור בפי, כי מעתה אצטרך לעבור שוב את הגלות הזה. כאשר ראה אותי בעל-הבית עומד מבוהל ומשתומם, אמר לי ברוב עזותו כדברים האלה: אתה באמת לא ראוי שאמחל לך, הכעסת אותי מאד, אבל אם תתיר את עצמך מכבליך רק לשלשת הימים הבאים, אני מוחל לך, ואבטיחך ששוב לא אבקש ממך כדבר הזה בעתיד, דהיינו לבוא לעבוד בשבת ויום טוב.
"הדברים נפלו עלי כרעם ביום בהיר, כבר הייתי רחוק מהמסירות-נפש בפועל שהורגלתי לעשות מדי שבוע בשבוע, כי זה זמן רב כבר הרגשתי את עצמי בגן-עדן של מטה, ועתה פתאום נפלתי לנסיון גדול. לא עמדתי הפעם בנסיון זה, ולצערי – עניתי לו: טוב, אני מגיע מחר… השארתי אצלו את הצ'ק והלכתי הביתה במרירות גדולה, כשכאב לי הדבר מאד שאצטרך לעבוד בשבת ויום טוב.
"קשה מאד לדון את האנשים שנתפתו לעבוד בשבת", מתאר ר' שמואל הערש, "היו כאלו שאף החזיקו ביהדותם, לבד מזה שעבדו בשבת בעל-כרחם, ויתכן לקרוא להם בשם 'אנוסים' כאותם אנוסי ספרד, שלבשו והתנהגו כלפי חוץ כגויים גמורים ובביתם המשיכו במדה מה ביהדותם. ה'אנוסים' האלה 'נהגו' להתפלל בשבת במוקדם מאד, אכלו הסעודה במהירות, וזימרו זמירות שבת, ובינתיים אף הורידו דמעה או כמה דמעות על שנאלצו לעבוד בשבת… ואחר כך נסעו לעבודה… עד שבהמשך הזמן כבר לא היו בוכים, התרגלו לזה… וכיון שעבר ושנה…
"וכך התנהגתי אף אני באותה שבת. השכמתי באשמורת הבוקר, התפללתי שחרית ומוסף, אכלתי הסעודה ויצאתי לדרכי, וכיון שיצאתי לדרכי לנסוע במסילת הברזל, עצרתי לרגע וחשבתי שהרי יש אפשרות למנוע לפחות מחילול שבת זה, כי אפשר ללכת ברגל, ואכן כך עשיתי והלכתי ברגל עד מקום העבודה, אמנם היה זה דרך קשה, כארבעים רחובות הוצרכתי לעבור כדי להגיע לשם, אבל שמחתי שאני יכול לפחות למנוע חילול שבת זה.
"כשהגעתי לשם, הלכתי אל מקומי, והתיישבתי אצל מכונת-התפירה שלי, רציתי להפעיל אותה, אבל אז נעצרתי – לבי התפלץ, ונחרדתי אל נפשי. האם אכן אחלל שבת לראשונה בחיי, בשאט נפש?! האם אכן אהיה 'מחלל שבת' שיינו יין נסך?!… נקלעתי למלחמה שקטה, ואז שוב התרוצצו בי מחשבותיי: האם נשארתי בן-יחיד בשמירת שבת באמריקה? הלא אני מכיר כמה וכמה יהודים השומרים שבת בכל כוחם כאן באמריקה… והם לא מתו מרעב… הקב"ה עוזר לבסוף…
"מרוב התרגשות ורעדה התחלתי לייסר את עצמי בקול: מה? אתה הולך לחלל שבת? להיכן נאבדו כל הרגשותיך, להיכן נאבדה כל המסירות נפש שלך? ודיברתי גם אל מכשיר התפירה: מאשין! האם אחלל שבת על ידך, וכי איך תוכל לשכב בשקט לשתוק כאשר משתמשים אתך לחלל את השבת… כל עצמותי דא לדא נקשן, ותיקד אש בקרבי לנוכח החילול שבת בפרהסיא… הצטערתי עד מאד, וכך המשכתי לדבר אלי ואל המכונה דברי מוסר ותוכחה…
"וכיון שדיברתי בקול רם, התחילו כמה היושבים בקרוב אלי לקרוץ עין זה לזה על ה'משוג'נער' היושב בסמוך אליהם ומדבר אל עצמו ואל עצים ואבנים… עד שחברך חברא אית ליה, וכל העם הנמצאים בהיכל המפעל קמו ממקומותיהם וזרקו מבטיהם על ה'משוגע' הזה שלפני זמן היה עדיין כאיש מן הישוב, ועתה…
"בעל-הבית שישב בחדר הצדדי, הבחין מיד שמכשירי התפירה הושבתו, ונכנס מיד לאולם העובדים ושאל מה קרה, ומיד החוו כולם עלי שהתנהגתי באופן מוזר, וכולם מסתכלים עלי… בעל-הבית ניגש אלי, ואמר לי בקול תקיף: תדליק מיד את המכשיר, מה קרה עמך? תדליק מיד ותתחיל לעבוד… ואז קמתי בעזות דקדושה וקראתי בפניו: אני מוחל טובות, אני לא אמיר את הדת להתנהג כגוי לצורך פרנסה, ומי שזן וכלכל אותי עד עכשיו, הוא ימשיך לזון ולכלכל אותי מעתה ועד עולם. סגרתי את הדלת מבחוץ, והלכתי משם, שלא על מנת לחזור. הלכתי משם בשמחה רבה, כשבעל-הבית נשאר על עמדו, עומד משתומם מה'עזות דקדושה'.
"הלכתי ברחוב בסיפוק ובשמחה רבה על שעמדתי בנסיון, ולא חיללתי את השבת, ובאמצע הדרך אף יצאתי ברקידה… אנשים חשבו אותי למי שיצא מדעתו, אבל אני הרגשתי סיפוק רב, וכשהגעתי לביתי הוספתי מאכל מיוחד ומשובח בסעודה שנערכה לכבוד יו"ט, על זה שזכיתי לעמוד בנסיון!!
"ויהי אחר הדברים האלה, עברו ימי החג, עשיתי חשבון קצר: הלא כלי המלאכה שלי נשארו במקום העבודה, ואז עלתה לי ההברקה במוחי, שבמקום להיטלטל שוב ולהיזרק מדלת לדלת, במקום זה אחזור למקום העבודה. חשבתי שסוף סוף הרי הוא הסכים בכל התקופה שלא אעבוד בשבת.
"ובכן, חזרתי אל מקומי ואל עבודתי, והתחלתי לתפור, והשתדלתי כל היום שבעל-הבית לא יבחין בי. אבל בסוף היום, כאשר בעל-הבית הסתובב בסיבוב היומי לראות אם הכל על מכונו, הוא ראה אותי, ומיד התפרץ וצעק עלי בקללות נמרצות: אתה רשע מרושע, כפוי טובה. זה אתה משלם לי על כל הטובות שעשיתי עמך עד היום הזה?! קח לך את הצ'ק ואת מכונת התפירה שלך ותלך לדרכך, ואל תחזור… הלואי שלא הייתי מכיר אותך מעולם… הבנתי שאין טעם להתווכח אתו, ראיתי שאין דרך לחזור, לקחתי חפציי והלכתי הביתה בשמחה.
"למחרת, חשבתי כיצד להמשיך הלאה בפרנסתי, ואז נפל ברעיוני להתחיל לעשות מאין ליש. מה עשיתי, בניתי לעצמי עגלה מכמה עצים שמצאתי ברחוב, ונהפכתי להיות 'רוכל' בעיירות, מוכר חפצים בשוק. הלכתי לחפש ברחוב ובאשפה כלי ברזל ונחושת שכבר נזרקו, וגם כמה בלויי סחורות שנזרקו לאשפה, וביניהם ממה שנזרקו מבתים של אנשים אמידים, טענתי אותם על העגלה שלי, ומכרתי אותם במצב טוב לאחרים.
"היו ידידים ומכירים שטענו בפני למה אני מבזה את עצמי כל כך, זה מיועד לאנשים פחותים שאינם מסוגלים לעבוד. אבל לא היה לי ברירה אחרת, נמאס לי להיטלטל ממפעל למפעל, ידעתי שאילו ידעו אנשי ביתי באירופה כיצד אני נובר באשפתות, היו מחפשים אחר חור להתחבא מרוב בושה, אבל עמדו לפני דברי המשנה מוטב שאהיה שוטה כל ימי, ולא אהיה רשע שעה אחת לפני המקום.
ולפלא, ראיתי הצלחה ב'עבודתי', מצאתי בעז"ה באשפה ובשאר מקומות 'מציאות' שהיה אפשר למכרם בכסף, והלכתי בשווקים וברחובות למכרם, והיה לי מזה הכנסה ב"ה לא פחות ממה שהיה לי אצל העבודה בתפירה, ששילמו סכומים מועטים לשעה. במשך הזמן, כאשר הצטבר בידי סכום ניכר, קניתי מאדם אחד שני ארגזים גדולים מלאים חפצים שונים, וחפצים כאלו כבר יכולתי למכור גם לאנשים מכובדים, ואמנם הלכתי עמהם לבתים של עשירים ובעלי-בתים חשובים, וכשנגמרו שני הארגזים נשארתי עם רווח נאה בצד.
"כיון שראיתי שזהו פרנסה טובה וכבר הצטבר בידי סכום נוסף, שכרתי מקום ופתחתי חנות, והודעתי ל'לקוחותי' הרבים, שמעתה כבר לא יראו אותי מסתובב ברחוב, פתחתי חנות ומי שרוצה יבוא אלי… הסוכנים כבר הכירו אותי היטב ונתנו בי אמון, ונתנו לי סחורות בהקפה, ב"ה המלאי בחנות אזל מהרה, והרווחתי סכומים נאים, ונשאר גם מספיק להחזיר החובות לסוכנים ולסוחרים.
"ביום אחד ניגש אלי שכן אחד הגר בסמוך לחנותי, ואמר לי: אני רואה שיש לך הצלחה, החנות שלך מצליחה מאד. הנה יש לי כאן בית גדול מאד, שמחולק לכמה בתים, ואני משכיר אותם לכמה אנשים. אולי תקח הלואה מהבנק ותקנה ממני הבית, אני רואה שההצלחה מאירה לך פנים, ובודאי שתוכל להחזיר במשך השנים כל הוצאות הקניה ותישאר עם רווח נאה. אני זקוק עכשיו להרבה כסף מזומן.
"התפללתי להשי"ת שיצליח דרכי, עשיתי חשבון קצר כמה הסכום שעולה קניית הבית, וכמה הוא יביא לי הכנסה מדי חודש בחדשו מהשוכרים, וראיתי שזה מקח טוב, מסחר נפלא, ותיכף נכתב ונחתם החוזה על קניית הדירה. במשך הזמן גם החנות פרה ורבה, ופרו וישרצו הקונים למאד מאד, והוצרכתי להכניס כמה עובדים לעזור לי בחנות, עד שהבנתי שקשה לי לטפל גם בחנות וגם בגביית השכירות מכל הדיירים, והחלטתי למכור את הדירה, וכמובן מכרתי את הדירה הרבה יותר מהסכום שקניתי אותו, גם כי בינתיים כבר עלה קצת המחיר, וגם כי המוכר הוריד לי קצת את המחיר בשעת הקנייה מחמת שהיה זקוק לכסף מזומן, ונשאר פער גדול לרווח…
"ואז נפל לי ברעיוני רעיון הפוך, שאולי מוטב שאתעסק עם נדל"ן בקניית דירות ומכירתם… כך עשיתי, מצאתי ממונה שיטפל בחנות, ואני הלכתי לחפש 'מציאות' בקניית דירות ולמוכרם ביוקר, וה' שהצליח דרכי לכל אורך הדרך, עזר לי גם בפעם הזאת, והצלחתי עם הזמן למעלה מן המשוער. ראיתי כמה נפלאים דרכי ה' שמוריש ומעשיר, ואם נגזר על האדם עשירות, היא תבוא מכל מקום…
"כהיום הזה", סיים ר' שמואל הערש את דבריו בפני הרב מלאנדסבערג כשלשים שנה לאחר מכן, "אני ברוך השם עשיר גדול, ואני מהסוחרים הגדולים ביותר בבתים בניו יורק, וזוכה לחלק הרבה צדקה, ואילו חבריי שלא עמדו בנסיון בחילול שבת, הם יושבים שם עדיין אצל מכונות התפירה…".
עד כאן ממה שסיפר הגאון הרב מלאנדסבורג, מה שסיפר לו בעל המעשה בעצמו. והרב מלאנדסבערג סיפרו להרב ר' מענדל טארים שליט"א גיסו של הגה"ק הרמ"א פריינד זי"ע, שהעלה את הסיפור לפרטיו בסוף הספר הנפלא 'הללו עבדי ה" [שבו סיפורים ועובדות שסיפרם הרמ"א זצ"ל].
– – – כל שומר שבת קודש מחללו, שכרו הרבה מאד, הרבה מאד, בעולם הזה ובעולם הבא.
(גיליון קנין תורה – תולדות אהרן)