כידוע האדמו"ר הקדוש מרוז'ין זיע"א, קנה את החזקה להדליק את ההדלקה המסורתית על ציונו של הרשב"י במירון בליל ל"ג בעומר, לצמיתות לו ולבניו אחריו, עד סוף כל הדורות.
לא בכל שנה היה אחד מצאצאיו במירון להדליק את ההדלקה ולהמשיך את המסורת. במקרה שכזה היה ממנה שליח שידליק במקומו, ושלוחו של אדם כמותו.
מפעם לפעם היה מגיע מניו יורק האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן, בנו של ה'פחד יצחק' זיע"א, כדי להדליק את ההדלקה.
והנה, שנה אחת כשעמד כבר עם הלפיד המוכן להדלקה אחרי הכנה רבתי, פתאום היסב פניו אל הקהל הקדוש העצום שהקיפו ואמר: "מי שיאמר לי מימרא של רבי שמעון בר יוחאי בעל ההילולא, יקבל ממני מטבע (כידוע מטבע מהרבי זה סגולה מיוחדת מאד).
כל הקהל עמד דומם ומופתע. היה שם אברך צעיר, בעל מח חריף, ה"ה הצדיק רבי יהודה רבינוביץ זצ"ל, תלמידו המובהק של מרן שר התורה הגאון מטשעבין זיע"א. הוא ניגש במהירות לאדמו"ר ואמר: "אם האדמו"ר יתן לי קודם מטבע, אומר לו אח"כ מימרא של רבי שמעון".
כל הקהל עמד משתומם על העזות של האברך הנ"ל, אך האדמו"ר זיע"א כיוון מבטו אליו, הוציא בידו הקדושה מטבע מכיסו, ונתנה לאברך באומרו: "נו…"
ויאמר האברך רבי יהודה רבינוביץ: "רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה" (ציטוט מדברי רבי שמעון במסכת בבא מציעא בתחילה פרק הזהב). האדמו"ר זיע"א חייך בשמחה גדולה, וכמו כן כל הקהל נתחייך לשמע התשובה המחודדת והמתאימה לבקשתו לקבל קודם את המטבע, והדליקו את המדורה בהתרוממות רוח ונפש והשמחה היתה גדולה.
[רשב"י אומר את הדברים הללו לגבי אדם שרוצה לחזור בו מעסקה, ואומר שמי שהכסף בידו, הקונה או המוכר, תמיד ידו על העליונה, וחולק בזה על רבנן. על פי חסידות ניתן לומר, מדוע נקראת המתכת הזו "כסף", כי כל העולם מלא כיסופים, והאדם החי בו נכסף לעוד ועוד מטבעות שכאלו. על זה בא רבי שמעון ואומר "כל שהכסף בידו", כל שיכול לשמור את הכיסופים שלו שילכו למקומות טובים לתורה ולמצוות, "ידו על העליונה", הוא זוכה לכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא, אך מי שאין הכיסופים בידו, ואינו שולט על רצונותיו ותאוותיו, אין ידו על העליונה].
(הרב יצחק ברבר שליט"א, גיליון 'כולנו יודעי שמך')
הסיפור עם האדמור מרוזין
מאד נהניתי מהסיפור