כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה נה)
סיפר הגר׳׳ש ליפשיץ שליט"א (שהיה מקורב גדול לגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ׳ל והיה גר סמוך אליו), שפעם רבי חיים פינחס סיפר לו על חייו בחו׳ל, ועל ישיבת מיר. הוא היה שם עם רעייתו הרבנית ע"ה, ולא היה להם שום מכר או קרוב להיות אצלו בליל הסדר. אז בדרך כלל הוא היה הולך לרב של מיר הגרא׳צ קמאי שהיה גאון גדול.
פעם אחת – סיפר הגרח"פ – זכיתי להיות בליל הסדר אצל רבי ירוחם! כל הסדר התנהל באופן רגיל. אך כשר׳ ירוחם הגיע להלל. הללו עבדי ה׳ — פתאום כל הפנים שלו השתנו, והוא התלהב. "הללו עבדי ה׳!!!" ואח׳כ הוא המשיך הלאה והגיע ל׳מה אשיב׳, ואז חזר המחזה על עצמו במילים ׳אני עבדך בן אמתך׳!! אותו דבר. כולו אש להבה. והוסיף הגרח"פ: לא הבנתי למה ר׳ ירוחם התרגש דוקא במילים האלו.
אמר לו הרב ליפשיץ: עובדא ידענא. פעם אחת בערב פסח נכנסתי לרבי ראובן מלמד, שהיה מגדולי תלמידי המשגיח מפוניבז׳, ומצאתי אותו בוכה בדמעות שליש. חרדתי לשלומו, ושאלתי: על מה בוכים? הוא הראה לי את דברי ר׳ ירוחם בדעת חכמה ומוסר (מאמר מג) שכותב שעיקר התכלית של יציאת מצרים זה לקבל עול מלכות שמים ולהיות עבד להקב"ה. ומי שמסתפק באמונה בלבד ולא מקבל ע"ע עבדות – אין לו חלק באלוקי ישראל!!! הוא אמר: אני מפחד. אני רועד! לאמונה כולנו שייכים באיזו מידה מסויימת, אבל כעת אומר לנו ר׳ ירוחם שיציאת מצרים זו מצווה שניתנה לנו ע"מ שנקבל עבדות, ומי שנשאר באמצע ולא מקבל עבדות – אין לו חלק באלוקי ישראל! נורא. ומובן אפוא למה ר׳ ירוחם התעורר מאד במילים של הללו עבדי ה׳.
הג"ר חיים עזרא ברזל זצ׳ל היה רב בדרום אמריקה, שם עוד יש מושג של עבדים. וסיפר, שפעם ראה עבד, והוא הזדעזע מאד ולקח לו זמן להתאושש. העבד יושב בירכתי הבית כמו בעל חי, ולא גורע עין מהאדון שלו שהוא בס"ה בן אדם כמוהו. וכאשר בעה"ב רק ממצמץ בעיניים, אפי׳ בלי לדבר, הוא רץ אליו כמו כלב אל אדונו ומקיים את מה שהאדון מבקש – על אתר! הוא יודע שהוא תלוי בידיים של האדון. הוא יכול להרעיב אותו, להלקות אותו, ולהעניש אותו כפי העולה על דעתו. וא"א לברוח משם. "לא יכולתי לסבול זאת", אמר הגרח"ע, "אתה בסך הכל בן אדם כמוהו". והוסיף: "כנראה הקב"ה רצה להראות לי מה זה עבדות של ׳עבדי הם׳. תלות מוחלטת! הכל מהבורא עולם ולית לי מדילי כלום, אנא עבדא דקודשא בריך הוא!"
סיפר הגר״א וולך, משגיח בישיבת ברכת אפרים, שפגש יהודי שלמד במיר בשנחאי. כידוע, בשנחאי היה חום נורא ואיום, כמעט ולא היה שייך ללמוד באולם בית המדרש בחום הגדול, ואז הבחורים היו יורדים לחדריהם, פושטים את החולצות ומתעטפים במגבות רטובות, וכך למדו! אותו יהודי רצה פעם לראות את היכל ישיבת מיר כשהוא ריק לחלוטין. הוא עלה לבית מדרש, וראה שאין שם אף אחד, חוץ מהמשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ״ל שישב שם כרגיל עם הכובע והחליפה ולמד בהתמדה עם הגמרא והסטנדר כמימים ימימה.
הוא לא התאפק, ניגש למשגיח ושאל: איך המשגיח מסוגל ללמוד בכזה חום? אמר לו המשגיח: "יציאת מצרים!" תמה אותו יהודי: "מה זה נוגע כעת? איך המשגיח מסוגל?" אמר לו המשגיח: תחשוב רגע. אם היינו כעת עבדים במצרים, ויום אחד היה מאד חם, והייתי אומר לנוגש המצרי: חם לי, תביא לי מיזוג אויר, או מגבת קרה. הייתכן?! הייתי מקבל כזו מכה עזה שבאמת היה נהיה לי חם. ברוך ה' – אמר המשגיח – ה' הוציא אותי, אני כעת בן חורין, אני יכול לעשות הכל לבד בלי אדונים עלי. אז חם לי, מה קרה?
זה נקרא עבדות!!! אדם חי ומרגיש את מה שהיה כשהוא היה 'עבדי פרעה', ועל פי זה הוא מתנהג עכשיו כשהוא עבד ה'. זה מושגים של עבדות. בן אדם שהוא עבד – אין תירוצים!!! וזה דברים פשוטים, וזה תכלית הכל.
תכלית העבדות – לטוב לך!
אבל צריך לדעת: בשביל מה הקב״ה צריך שאני אהיה עבד שלו, וכי הוא מחפש עבדים?! הרי משרתיו כולם עושי רצונו באימה וביראה.
אלא, אומרת לנו התורה בפר' עקב, ״ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד וכו' לטוב לך״! זהו סוף הפסוק. אותנו לימדו את מה שכותב המסילת ישרים: ״והנה האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו״. והתענוג הכי גדול – אומר המשגיח רבי יחזקאל – זה הדביקות בהקב״ה. וזו העבדות, שאדם מרגיש את המציאות שאין עוד מלבדו ואת התלות המוחלטת. זה מה שהכי גורם לנו לעבדות, להרגיש תלות בהקב״ה ולהיות דבק בקדוש ברוך הוא.
כל ה״אנוכי ה' אלוקיך״, כל ה״עבדי הם״ – – – הקב״ה לא צריך אף אחד. אם תצדק מה תתן לו. הכל זה לטוב לך, כיון שהדביקות בהקב״ה היא זו שמביאה אותנו לאותו אושר נצחי של "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו".
ה'עבדים' מהגדולים שהכרנו בדורות האחרונים, מרן החזו״א ובדורינו מרן שר התורה זצ״ל, שדקדוק ההלכה אצלם היה בלי לותר על קוצו של יוד – היו האנשים הכי שמחים ומשמחים.
(ארחות חיים)