הרב ישראל ליוש
בערב פסח, כמו הרבה מעם ישראל, הלכתי לטבול כלים חדשים שקניתי לכבוד החג הקרב ובא. לא התפלאתי כשפגשתי תור ארוך של אנשים על יד המקוה, לא רק אני קניתי כלים חדשים לפסח… המתנתי. ופתאום אני שומע ברכה בקול גדול ובהתרגשות גדולה… "ברוווך… אתתהה… על טבילללת כלללים….." הפניתי את ראשי לכיוון המברך ופליאתי גברה שבעתיים, הכרתי טוב מאוד את האדם הזה, הוא לא אדם שרגיל לצעוק את ברכותיו או לעשות את מצוותיו בקולי קולות, כדי שכולם ישמעו, אז מה קרה? נכון, הוא בעל נפש, הוא ירא שמיים, הוא אכן אברך יקר שמקיים מצוות בשימת לב ומקפיד שלא לעשותן כלאחר יד, אבל מכאן ועד לצעוק ברכה בכזו התרגשות לפני אנשים זרים…?! ועוד ברכה על טבילת כלים…?! עם כל ההערכה העצומה לכל ברכה, אבל זה היה נשמע כמו ברכת שהחיינו ביום כיפור, או לישב בסוכה ביו"ט ראשון של סוכות…!
לא היססתי, וכשסיימתי לטבול כלים, ואני לא ברכתי בגלל ספק, נגשתי אליו… ההיכרות שלי איתו היתה כזו שאפשרה לי לעשות זאת בנוחות, ושאלתי אותו: "מה קרה…? מדוע כל כך התרגשת בברכת 'על טבילת כלים"?
"אתה יודע מה זו הברכה הזו…?" – החל את תשובתו, כשעיניו בורקות, הנה שוב הוא מתרגש, בדיוק כמו בשעת הברכה – "זו ברכה על מעלתנו הגבוהה כיהודים, בני אברהם יצחק ויעקב. הברכה הזו הרי מדגישה ומאירה את דרגתנו באור יקרות, בוהק וזוהר… הצטווינו לטבול כל כלי שהיה בבעלות גוי, לפני שהוא משרת אותנו, בני העם הנבחר. תראה כמה אנחנו חשובים, תראה כמה אנחנו מיוחדים ומצוינים, כלי שהיה ברשותו של גוי לא ראוי לשרת אותנו לפני שטובלים אותו… איך לא אתרגש בברכה כזו… זה ממש ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים…' ועוד הרבה יותר מזה. כלי של גוי מאוס לא יכול לשרת מאכל ופה קדוש של בני עם ה', נזרי הבריאה, נבחרים שבאומות…"
הוא סיים את נאומו… להבות אש קודש ברקו מעיניו, ובעיני בצבצו דמעות… התרגשתי… פתאום הבנתי כמה פספסתי שלא זכיתי גם אני לברך את הברכה הקדושה הזו. בפעם הבאה שאצטרך לטבול כלים, אשתדל להתחייב מעיקר הדין ולברך את הברכה הנפלאה הזו, על יחודו וקדושתו של עם ישראל…
***
בסוף פרשת קדושים אומר לנו הקב"ה: 'אני ה' אלוקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים', 'והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'…
כל מהותו של העם היהודי הוא בהיותו מובדל ומופרש מן העמים, הקב"ה משווה בין קדושתו לקדושתנו, 'והייתם קדושים כי קדוש אני ה", כמו שאני קדוש ומובדל ומופרש, כך אתם, חלק אלוק ממעל, צריכים להיות מובדלים, לא נוכל להיות בעצמתנו וביחודיותנו, אם לא נהיה שונים, מופרשים ומובדלים לגמרי משאר אומות העולם.
האומה היהודית היא לא עוד עם ככל העמים, אנחנו מיוחדים וקדושים, ותפקידנו לשמור על ההבדלה הזו בכל הליכותנו ובכל מהותנו. זו הסיבה שה' צווה לנו לטבול את כלי העכו"ם, זו חלק מההפרשה וההבדלה, היא כה טוטאלית עד כדי כך שזה לא מכובד שאת פינו הקדוש ישמשו כלי עכו"ם…
***
מרן ה'חפץ חיים' זי"ע נאלץ להיפגש פעמים אחדות עם משכיל בשם 'שטיינברג'. מתוקף היותו אחראי מטעם השלטונות על הצנזורה בספרי הקודש.
ה'חפץ חיים' היה מקפיד למסור לו את ספריו בתחילת השבוע, כדי שלא ייעשה בהם מלאכה בשבת. תמיד היה שטיינברג מתרגז כששמע מה'חפץ חיים' את הביטוי 'הגויים, להבדיל'. "במה אנחנו שונים…? כולנו בני אדם!" היה אותו פורק עול טוען לעומת ביטוייו הקדושים של ה'חפץ חיים'.
ה'חפץ חיים' היה עונה לו בניחותא וביישוב הדעת האופיינית לו: "פסוק מפורש בתורה הוא: 'ואבדיל אתכם מן העמים…' הלא בפסוקי התורה גם הצדוקים מודים…"
"הפסוק מדבר בגויים הקדמונים" – טען המשכיל בחמת זעם – "הם היו עובדי אלילים, לא מדובר על הגויים של זמננו…"
"הפסוק אומר:…" – המשיך החפץ חיים את תשובתו, במתינות וברגיעות – "'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ…' היהודים מסרו נפשם מעודם על התורה, על קיום מצוותיה ועל האמונה בבורא ית'. הגויים לעומתם לא רצו בתורה ועוד עינו ורדפו את לומדיה…"
לאחר שיצא ממנו אותו משכיל, אמר למקורביו: "לך תסביר לרשעים את המושג 'להבדיל', הרי חז"ל אומרים: 'אם אין דעת הבדלה מנין', מי שאין בו דעה של תורה, לא יוכל להבין את המושג הבדלה…"
***
'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים…' ההבדלה מן התועים, היה הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל אומר, היא חלק מהבריאה שלנו כעם. זו לא תוצאה, או מציאות שנוצרה ממילא, זוהי מטרה בפני עצמה, היא נעשית במכוון, והיא תנאי הכרחי בהיותנו עם ה'…
גם בברכת ההבדלה במוצאי שבת, כשמתארים דברים מבדילים, אור וחושך, יום ולילה, אומרים גם 'ישראל ועמים'. וכשם שה'אור' מלבד יכולתו להאיר, תכונתו היא גם שאינו יכול לדור כלל עם החושך, הם תרתי דסתרי, או אור או חושך, אין חצי אור, כך אין חצי יהודי, יהודי וגוי הם תרתי דסתרי, ההבדלה היא חלק ממהותנו, אין חצי קדושה ואין חצי יהדות…
המהר"ם שפירא מלובלין מוסיף: גדול הצוררים כבר אבחן זאת לפני אלפי שנים: 'דתיהם שונות מכל עם…', הוא לא סיפר לאחשוורוש רק את המציאות, הוא תיאר לו את המהות שלנו, היהודים הללו מובדלים ומופרשים.
על כך גאוותנו, ועל כך אנו גם שנואים ע"י הגויים. הם לא יכולים לראות זאת, זה נתפס בעיניהם כהתנשאות וכגאווה… ואנחנו אומרים להם: נכון! אנחנו באמת גאים בזה! זו אינה גאווה לא על חשבונכם, אבל זה המהות שלנו, אנחנו לא יכולים לדור איתכם בכפילה אחת, לא נאכל מפתכם, לא נשתה מיינכם ולא נשתמש בכליכם לפני טבילה, כי אנחנו קדושים וטהורים ואתם לא….
***
בחורים יקרים!
אם דברנו על קדושתו של העם היהודי, אתם, בחורי ישיבות, המעולים שבעם, נזרי הבריאה. קדושתכם גבוהה מכל הקדושות. עלינו לשנן זאת בליבנו, להרגיש כך ולפעול בהתאם. דרכנו צריכה להיות שונה, מובדלת מופרשת מהנהגות פשוטי העם, כי אנחנו בני מלכים, מייצגים את מלכות התורה הקדושה.
