שלמה המלך אמר: 'יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא' [משלי יב, יח]. החכם בא בדברים טובים וניחומים במתק שפתיים לעורר הלב, מה שאין כן היפך החכם, שבדבריו הבוטים פוצע את נפש האדם פציעה מרובה אשר לפעמים אינה מעלה ארוכה.
אם היו האנשים יודעים ומבינים גודל הקלקול שאפשר לגרום ע"י מילה אחת שלא במקומה, היו מתאמנים באומנות השתיקה כל החיים. כי אילו אדם היה עוצר לרגע אחד להתבונן אם לדבר ואיך לדבר, לא היה מדבר כך.
תיאר לפני אברך אחד: בהיותי בחור מבוגר ביותר [כיום הוא כבר מבוגר ומשיא את ילדיו], היה פעם איזה כינוס בישיבה, ונאספו ובאו כל בוגרי הישיבה משנים עברו, ואז שאל אותי חברי מקדם ומאז בתמיהה: מה, הנך עוד בחור בישיבה? נו, חבל על הזמן. כבר לא תהיה חתן…
לשמע דבריו אלה, נעשיתי מיואש לגמרי, ונהפכתי לשבר כלי, ולא הייתי יכול לישון בלילות כמה שבועות, ומי מדבר מללמוד, שבקושי פתחתי גמרא… וזה היה שפיכות דמים של ממש, וכי יוכל הלה לרחוץ בניקיון כפיו? והאמת, שההוא לא נתכוון לומר לו הדברים כפשוטם, אלא אמרם בדרך צחות, כאשר היה במצב רוח מרומם בבואו לפגוש את חבריו משנים קדמוניות. והאמירה היתה בוודאי בלי מחשבה ולבטח לא חשב עליו שום רע, שהרי היו ידידים, והיתה זו רק פליטת פה מבלי משים, אך אעפ"כ חדרו הדברים בליבו של זה כחץ המנקב את טרפו.
לא ניתן להיות 'ערליכער יוד' מבלי שיחשוב קמעה קודם כל דיבור ודיבור שיוציא מפיו. כי בפיקוח נפשות ממש עסקינן.
ומוכרחני לספר עובדא באברך אחד שנסע בערב שבת עם משפחתו מעיר מגוריו לירושלים, ואותו ערב שבת היה לו יום קשה ומייגע מאוד עד שהצליח להתארגן עם ילדיו הקטנים, ובסופו של דבר הגיע לירושלים כל עוד רוחו בו סמוך מאוד לכניסת השבת – חצי שעה לפני הדלקת נרות.
כשנכנס לבית המדרש, צעק אחד לעברו [באמצע שיר השירים], האינך מתבייש להגיע לעיר חצי שעה לפני הדלקת נרות? האם לא ידוע לך שיש איסור מהרבנים לנסוע אחר חצות היום מחוץ לעיר? ואותו אברך נפגע מאוד ולא היה יכול להירגע, שאחרי מה שעבר עליו במשך היום עוד קיבל גם ביזיונות כאלו, ופנה אל המתלונן בתמיהה – כלום שאלתני פעם האם אני גומר את החודש? והאם יש לי פרנסה וכדו'?
דברים כאלו יכולים לקרות רק באדם שאין לו שום מחשבה קודם הדיבור אם לדבר.
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, מה שמצוי כהיום בקרב בני עמינו כפי שעינינו רואות, שכשמגיע מישהו לברר על בחור בישיבה, מונים לו כל החולשות של הבחור באופן שהשידוך בוודאי יורד מן הפרק, ובאמת איני יודע מאיזה סיבה נוהגים כך, אם זה מפני שנראה להם שאם הלה אינו מוצלח כמותם, הוא כבר בחור חלש בלא ערך, או מפני שקיבלו על עצמם מאותה שעה להיות אנשי אמת שלא יוציאו מפיהם דבר שקר חלילה וחס… או שמא עיניהם צרה בשמחתו של פלוני שיתארס קודם להם, או לחילופין אינם יודעים פשוט שצריך להגיד את המעלות. וכי בשופטני עסקינן?
ואוי לאותה בושה וכלימה לאלו הנוהגים כן, כי זה פשע בל יכופר, כי נעשה לשונם לשון רמיה העושה פירוד בין הדבקים להתרחק מהקב"ה, כידוע למביני מדע.
ועובדא ידענא באיזה ראש ישיבה שהצביע לפני מישהו על איזה בחור שלמד אולי שעתיים ביום [וגם זה לא ברור לי] ובכל זאת מצא דברים לשבחו ומנה אותם אחת לאחת, שהוא איש טוב לב וחכם ולמדן וכדו', ותמהתי על כך מאד, איך אפשר לשבח בחור כזה שמצב לימודו גלוי וידוע כל כך לעיני השמש, ולא לחוש לגניבת דעת הבריות? אך הוא נענה לי: הוא מתפלל בכל יום, והוא ירא שמים, ולומד כמה שעות ביום, האם זה לא בחור טוב? לא מגיע לו שידוך? ואגב לימים נתעשר אותו תלמיד והיה תורם רבות לישיבה לאות הכרת הטוב.
והדרך הנכונה להתנהג היא כפי שאמר מורי ורבי הרה"ק רבי רפאל זצ"ל מקאשוי, כי כששואלים אימפרמצי'א על בחור בענייני שידוכין וכדו', צריכים למצוא את הצד הטוב שבו, שאין לך אדם שאין לו חלקי הטוב, וח"ו לומר על אדם דבר לא טוב, ורגיל היה לומר במאמר העולם, על הפסוק: 'כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ' [בראשית מט, ו], שבא לרמז שלפעמים על ידי הבעת ותנועות הפנים ומשיכת האף, יכולים לקלקל יותר מן הדיבור.
וגדולה היא מדת החסד שהיא ראש לכל המידות הטובות, ועלינו לדעת שמצוה גדולה הוא לכל אחד ואחד לדבר בשבחו של חבירו, והיא היא המצווה של ואהבת לרעך כמוך, וכפי מה שדרש רבי עקיבא מה דעלך סאני לחברך לא תעביד [שבת לא.], ולא זו בלבד שידבר בשבחו, רק עליו להגזים במעלתו בימדה יתירה, כדי שיתעורר בזה לב השומע.
וכדרך מה שאומרים בשם צדיקים, שהמסבב על פתחי נדיבים לצורך דבר מצוה, יכול הוא להגזים בתיאור המקרה – שלשמו הוא מבקש את נדבתם, בשביל לפתוח את לב הנותן, כי באמת הנותן רוצה ליתן, אלא שאינו יכול לתת רק לאחר שיפתחו לו את הלב.
וכן הוא העניין אצל שידוכים, שדרך העולם ליהנות משמיעת שבחים ומעלות על המדובר אפי' שהם משערים שההוא מפליג ומגזים קצת בהם, כי על ידי זה נמשך ליבם יותר אל ההצעה ומתלהבים ממנה בשמחה ובחדווה יתרה.
וכבר אמרתי לפרש בדרך צחות, הכתוב: 'צָעֲקוּ וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם' [תהילים לד, יח], דלכאורה יש לבאר למה לנו לצעוק הרי הקב"ה שומע תפילת כל פה גם בקול נמוך ובדיבור יפה, וכמרגלא בפומיה דאינשי "האסטו שוין פארבירט מיט גוטענס!" – האם כבר ניסית בטובות? וביארתי זאת עפ"י מעשה שהיה עם בחור שדיברו בו נכבדות, וההורים אמרו לשדכן שאפשר לברר על הבחור אצל הראש ישיבה דשם והמגי"ש, והוסיפו לאמור שהם מחשיבים אותו מאוד מאוד.
אך לפלא היה שכל השידוכים שהציעו לו ירדו תיכף מעל השלחן, ואחר בירור שמע האב שכל האנשים הללו שביררו על אודות בנו בפני ראש הישיבה, לא התפעלו בכלל ממה ששמעו מהראש ישיבה דשם, משום שהיה עונה להם בפשטות – הוא בחור מצוין, תלמיד חכם, יש לו חן בעל מידות טובות וכדומה, אולם לא הגביה קולו כדרכנו: "אה! זה בחור ממש ממש להפליא!", וזאת משום שסגנון דיבור כזה לא היה דרכו של אותו ראש ישיבה, שהיה אומר את האמת בפשטות גמורה בלי הרמת קול והתלהבות. וכך הוא גם בבי"ד של מעלה, שצריך לצעוק שיכנס באזניים, ועל כן יפה היא הצעקה גם בעת התפילה.
ובגודל מעלת הדבר לעזור לאיש יהודי לבנות ביתו ולהקים דורות, יש לנו ללמוד ממה ששמענו על הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, שפעם הבחין בבחור אחד שלא הלך לו בשידוכים, ונכמרו רחמיו עליו לאחר שלא ראה סיבה ראויה שלא ירצו בו, והחליט לעשות מעשה – קרא לו וביקש ממנו ללמוד איתו בחברותא, וראה זה פלא כי לא חלפו ימים מועטים והצליח ה' דרכו ומצא את זיווגו, לאחר שכולם סיפרו עליו שהוא החברותא של הרבי…
ועל אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת עלינו להיות מאלו שמעוררים חבריהם במילות טובות ומעודדות בכל עת לומר גוט ווארט לרעהו, כי לפעמים במילה טובה מרומם את נפש חברו באופן שאין לשער, ובפרט בימינו אלה שהנפשות חלושות, שאז כל מילה שנעניק לזולת בחיוך ובמאור פנים הרי היא כהצלת נפשות של ממש.
חבר טוב יכול להעלות את חברו למדריגה גדולה מה שלא יכול לעשות אף אחד אחר. ובפרט כשהשעה צריכה לכך, שאז ישנו משנה חשיבות לזה שמשיב את נפש בעליו למקומה. בזמננו קשה מאוד לאנשים להגיד מילה טובה לחברו וכמעט שלא רואים דבר כזה שאחד יחזק את חברו, ובפרט כשרואה שחברו מתחיל להצליח ולהתעלות, חושש שע"י שיאמר לו איזו מילה טובה, יתעלה הוא מעליו ויהיה יותר ת"ח ממנו. ורק כשהוא נהפך ממש למסכן ודל אונים, אז נזכרים לחזקו ולרוממו, ואז זה כמעט וחבל על הזמן. ומי שיש בו מדעת קונו עליו להתאמץ ולהשתדל במצוה רבה זו ולצורך גבוה כי מצות לאו ליהנות ניתנו.
ופלא הדבר, שהרי יש קונה עולמו במילה אחת לבדו לזכות את האדם להאיר לו את הקירבת אלקים ואת יהדותו ושכל המצות והמעשים טובים של חברו יזקפו לזכותו, ועם כל זה אין האנשים מתייחסים לדבר זה כדבעי, ואין זה כי אם חסרון בידיעה שבדבר זה מדבק האדם את עצמו לבוראו וכמדתו של הקב"ה מה הוא רחום וכו'. ועל האדם ליתן דעתו ולבו כמה כוחו יפה של דיבור טוב על האדם כי תועלתו מרובה היא שאין לשער ואין לתאר.
(מעובד מתוך קונטרס 'משולחן מלכים' – שיחות ומאמרים שנאמרו בקודש פנימה מפי כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות משה שליט"א)
צריך לשמור על הפה ולא לדבר שטויות
אף אחד לא יודע עתידות, הייתי כילד וכבחור צעיר שובב לא קטן, יום אחד בחור אחד אומר לאחי הצעיר ממני אתה עוד תשב זמן רב בישיבה תצטרך לחכות הרבה לאחיך, כמובן חודש לאחר מכן התארסתי והבחור הזה התארס רק לאחר שאחי הצעיר ממני עשה כבר פאות לבנו [אצל זה כבר היה אחרי החומש סעודה של בני]