שלושה כוכבי אור נראו בשמים, מבשרים בכאב את צאת השבת. שמיה של תל אביב חשכו, ודווקא בבית המדרש הקטן ברחוב מוהליבר דלקו האורות. הרבי ר' משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל, שהיה מהמאחרים לצאת מן השבת, ישב כל־כולו תפוש שרעפים, מתחיל ברגעים אלו זמירות לסעודה שלישית.
"בני היכלא דכסיפין", נשמע קולו העורג של הרבי בכל מבואות בית המדרש. יהודים של צורה לצד יהודים שכנים ובאי המקום מתבוננים בצורתו של הרבי, שהיה כל־כולו מלאך ה' צבא-ות. והרבי, גופו נטוע בכיסא, אך רוחו הגדולה בשמי השמים.
שעה ארוכה מסב הרבי עם קהל מרעיתו, ומרעיף עליהם דברי תורה וחסידות מכבשונו של עולם. עם סיום הדברים מוגשת לרבי קערת דגים, ממנה יחלק לכל באי הטיש שיריים.
דלת בית המדרש נעה על צירה. יהודי שאינו שומר תורה ומצוות נכנס בצעדים מהוססים. הכיפה נחה על ראשו בקפידה, ונראית כמו אורחת שבאה זה עתה. הרבי אינו מעיף ולו מבט. החסידים כבר התרגלו לכל מיני טיפוסים שבאו לבית המדרש, מי לחזות ברבי, מי לבקש את ברכתו ועצתו, ומי שבאו לומר קדיש לזכר יקיריהם.
הרבי מסיים את חלוקת שיירי הדג ונוטל לעצמו מעט דג לצלחתו. הוא מנגב בחלה את שיירי הדג, מרים את הצלחת עם המזלג שעליה, וקורא לאותו אורח חילוני שייגש אליו. "הא לך; הרי אתה מאכיל יהודים, שיהיו לך צלחת ומזלג כשרים.
היהודי נחרד לגמרי. הוא היה בעל מסעדה, והרבי ברוח קודשו ראה הכול. עוד לא הספיק להציג את עצמו ואת הסיבה שלשמה הגיע – וכבר הרבי ממשיך ואומר: "שהכלים שלך יהיו כשרים, ואז תזכור כל השבוע שיש בורא לעולם, ולה' הארץ ומלואה. שמור את השבת כהלכתה, והשבת תביא לך השפעה שתצליח".
האיש נדהם. הרבי קלע אחת לאחת לבעייתו הגדולה שלשמה נכנס לכאן עכשיו בעצת ידידיו. הוא לקח את הצלחת והמזלג ונפנה לאחור ביראת כבוד. והרבי המשיך בטיש "יצווה צור חסדו קהילותיו לקבץ…"
*
פרשתנו, פרשת אמור, נקראת "פרשת המועדות" על שם המועדים שנכתבו בה. בראש המועדות נכתבה השבת: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו.
הרבו המפרשים לבאר את כפילות לשון הפסוק: למה היה לו לכתוב כי ששת ימים תעשה מלאכה? די היה לכתוב כי שבת היא ביום השביעי; ולמה כתוב תֵעשה מלאכה ולא "תַעשה"? ומלבד זאת יש לחקור למה שינתה התורה וקראה כאן ליום השביעי בשם הכפול: שבת שבתון.
מבארים הקדמונים כי הכתוב בא לרמז שגם בימי המעשה, ימי החול, על האדם להרגיש ולדעת שכלום לא מכוחו, אלא הכל מידי הקב"ה. ששת ימים תֵעשה מלאכה – מעצמה. האדם הוא רק שליח להביא את הפרנסה מידו הרחבה והמלאה של הקב"ה לביתו. לא הוא שמביא את הכסף, אלא ה' הוא המפרנסו, הזנו ומכלכלו.
כשאדם חי בידיעה שכזו, הוא גורם במעשיו שימי החול הופכים אף הם להיות מעין שבת, כי שבת היא בחינה של כי בו שבת מכל מלאכתו. האדם עוזב את כלי החרישה ואת עבודתו, ומורה שהוא עבד של הקב"ה ומאמין בו. כשאדם משריש בליבו את האמונה כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א, כט, יד), וכלום לא מכוחו, הופכים ימי החול להיות אצלו כמו שבת, ימי אמונה.
לכן אמרו בזוהר הקדוש כי "מיניה מתברכין כל שיתא יומין" – האמונה של השבת גורמת שגם בימי המעשה יתברך האדם ותהיה הפרנסה מצויה בידו, ולכן גם תיקנו חכמינו שנאמר "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת", "שלישי בשבת", כי כל יום הוא בבחינת מעין שבת.
רבי חייא בר־אבא מספר במסכת שבת (קיט, א): "פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביא לפני שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו ואומרים לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
היתה שם עשירות מופרזת, ורבי חייא ניגש לאותו בעל הבית ושאלו למקור עשירותו: "אמרתי לו: בני במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך". הרי שבזכות השבת זכה לשפע בכל ימות השבוע.
כשהיהודי חי באמונה שכזו ובדרגה שכזו – שימי המעשה הם מעין שבת אצלו – השבת היא כפולה ומכופלת: שבת שבתון; וזו כוונת הכתוב: אם ששת ימים תעשה מלאכה – שהאדם יידע שכלום לא מכוחו, אלא הכל מידי הקב"ה – אזי וביום השביעי שבת שבתון.
*
האורח יצא מבית המדרש, הצלחת של הרבי בידיו. הוא החזיק אותה בחרדת קודש ואץ רץ למסעדה שלו בלב־לבה של תל אביב, פתח אותה והניח את הצלחת במקום בולט.
בבוקרו של יום המחרת הוא אץ להטביל את כל כלי המסעדה, ובכל יום היה מקדים לסגור את החנות כדי להספיק לשמוע קדיש וברכו בבית המדרש לעלוב.
ממנהגו זה לא סר גם כאשר ברכתו של הרבי פעלה והוא הפך לעשיר ונגיד גדול. רק הכיפה הקטנה הוחלפה בכיפה גדולה וקבועה, הביקורים בבית המדרש נהיו תכופים, והוא עצמו הפך ליהודי ירא ושלם, ההולך בדרך ישראל סבא.
(מתוך הספר אור השבת)