אליעזר (לייזר) רוט
כשבאים לקיים את מצוות 'והגדת לבנך', יחד עם שאר המצוות של 'ליל הסדר', חשוב לזכור דבר אחד יסודי מאוד", אומר הרב בינעט, "לשמוח!".
"הגמרא במסכת שבת (קל.) אומרת שכל מצוה שקיבלו בני ישראל בשמחה, עדיין מקיימים אותה בשמחה ומחזיקים בה, וחלילה להיפך. אנחנו צריכים שהילדים שלנו יקבלו את מצוות ליל הסדר בשמחה, שיראו אותנו מספרים להם את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה ובטוב לבב. חלילה וחלילה לא מתוך כעס וקפדנות יתירה.
"רק אם הילדים יהיו שמחים ומרוצים, הם יהיו פנויים לשמוע את סיפור יציאת מצרים, ורק אם אנחנו עצמנו נהיה רגועים ושלווים, הילדים שלנו יהיו רגועים ושלווים.
"יש סיפור ידוע שמובא גם על ידי הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, בשם הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, שסיפר שאצל אביו הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע, היה איש חסיד מורם מעם ושמו היה רבי בערצ'י.
"בכל ענייני חג הפסח היה ר' בערצ'י מחמיר בחומרות שונות, ובפרט באפיית המצות, שהיה הוא בעצמו שומר על החיטים משעת קצירה, וכן בהכנת היין היה משגיח על הענבים משעת בצירה, לבל ייגע בהם שום ספק ספיקא של חמץ, ואחר כל היגיעות הצליח לאפות כמה מצות שמורה כדי צורכו, ויין לארבע כוסות, וכך יצא מביתו בערב החג שמח וטוב לב, כאשר היין והמצות היו ערוכים על שולחנו בפאר והדר לכבוד הרגל ולכבוד המצוות של ליל הסדר.
"בשעה שהיה רבי בערצ'י בבית המדרש, עברה זוגתו שהיתה אשה קשת רוח ליד השולחן, ונתפס הסינר שלה במפה, ומבלי משים גררה אחריה את המפה שעל השולחן, וממילא נפלו המצות ונשברו, היין נשפך, ואף הכלים נשברו. ולא ידעה האשה את נפשה מרוב צער. מתוך מרירות היא פשוט נכנסה למיטה וטמנה את ראשה מתחת לשמיכה, כשהלב שלה מלא כעס ומרירות על בעלה שאותו היא האשימה בכל מה שקרה כי הוא סידר את השולחן בצורה לא מוצלחת והעמיד אותו במקום שגרם לה להיתקל בו ועוד, כדרכן של אנשים הכועסים המאשימים את זולתם בכל דבר רע שקורה להם.
"כאשר חזר רבי בערצ'י מבית הכנסת חיכתה לו 'קבלת פנים' מיוחדת במינה. אשתו זינקה ממיטתה בחמת זעם, והתחילה לצעוק עליו בכעסה, שהוא אשם בכל התקלה הזאת, שלא הניח את המצות והיין במקום ראוי, ואיך עשה כדבר הזה.
"לא נרגעה האשה מכעסה, עד שהשלימה את סדרת הטענות והצרחות בדרישה חד משמעית, עיקשת ובלתי מתפשרת, שמיד בצאת החג הוא יבוא עמה לבית הדין ויכתוב לה גט, כי היא לא יכולה עוד לסבול את החיים לצדו…
"שמע החסיד חרפתו ולא השיב מאומה. אדרבה, במקום להשיב לה מנה אחת אפיים כנהוג(…) פייסה בדברים וקיבל על עצמו את האחריות למה שאירע, כשהוא מבטיח לשפר את דרכיו מכאן ולהבא, ובכל מקרה הרי הכל מאתו יתברך ולכן היא לא צריכה לכעוס כל כך, כי כך רצתה ההשגחה העליונה.
"לאחר מכן התכופף והחל לאסוף מהרצפה את הכלים, סידר מחדש את השולחן, ואף חרג מהחומרה המקובלת שלא לאכול מה שנפל על הרצפה, וזאת כדי שלא תגדל המריבה על כך שאינו אוכל את המאכלים שהכינה אשתו בטרחה רבה. ולאחר שהצליח להרגיע את רוחה הסוערת ולפייס אותה, החל לערוך את ליל הסדר בחדווה רבה, מתוך שמחה של מצוה.
"למחרת נכנס הרבי ה'בית אהרן' מקרלין לבית המדרש, ומנה בפני התלמידים את ה'סדרים' המיוחדים שערכו הצדיקים. ה'ליל הסדר' של צדיק פלוני האיר ופעל פעולות גבוהות בכל העולמות, מעשיו של צדיק פלמוני עשו נחת רוח גדולה בשמים וכ'ו וכו', "אבל הסדר של רבי בערצ'י עלה על כולנה, כי איש לא השיג אמש את מה שהוא השיג בליל הסדר המיוחד שלו…".
כי אכן, מידת הסבלנות, היכולת לשמוח בשמחה של מצווה גם כשהכל הולך הפוך והכל מסביב לא מצליח ולא מסתדר כמו שרצינו, זה הדבר הכי חשוב, רק ככה אפשר לקיים כראוי את מצוות 'והגדת לבנך'.
"כשרבי אלימלך בידרמן מספר את הסיפור הזה, יש לו תוספת קטנה שהוא מוסיף לאחריו", אומר הרב בינעט בשיחה עם 'לקראת שבת', "ואני חושב שהתוספת הקטנה הזאת, חשובה יותר מכל הסיפור הנפלא הזה.
"כדי לזכות ל'סדר' מרומם, לא חייבים שהאשה תהפוך את השולחן כולו על הרצפה", אומר הגר"א בידרמן, "גם אם אחד הילדים שפך קצת יין על המפה הצחורה עוד לפני שהתחיל ליל הסדר, זה מספיק בשביל שנתגבר, נתאפק, לא נכעס ולא נצעק… גם אם אחד הגביעים נפל וקיבל איזה 'קווטש' קטן, אפשר להבליג ולהתגבר, ולזכות לסדר מרומם שכזה. אפילו אם לקח קצת יותר מדי זמן לשים את הכרפס על השולחן… ו… גם אם הכל הולך כשורה ואין שום סיבה לכעס, עדיין אנחנו צריכים הרבה רחמי שמים שנצליח לשמור על מצב רוח טוב, ועל אווירה נעימה סביב השולחן. ואכן, בלילה הזה אנחנו צריכים להקפיד על כך מאוד, אחרת איבדנו את עיקר העיקרים של מצוות ו'הגדת לבנך'.
הפתעה למחרת ליל הסדר
"אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שאירע עמי לפני שנים", מספר הרב בינעט, "אחד מילדי היה אז כבן שלוש, קצת פחות. כמובן כל ילד יש לו את קצב ההתפתחות שלו, יש ילדים שמדברים כבר בגיל שנה, ואחר כך מתקשים בקריאה גם בגיל שבע, ויש ילדים שבגיל ארבע בקושי מוציאים מילה מהפה, ובגיל חמש וחצי כבר קוראים בשטף ומדברים בלי הפסקה. אותו ילד שעליו אני מספר את הסיפור, כמעט לא דיבר, למרות שכבר היה כמעט בן שלוש.
"הגיע ליל הסדר, התארחנו אצל ההורים באותה שנה, והיו שם עוד משפחות, היה צפוף למדי ולא היה מספיק מקום מסביב לשולחן, אז הילד הזה לא קיבל מקום משלו. הוא פשוט ישב על הברכיים של אמא שלו, רעייתי שתחיה.
"התחיל ליל הסדר, הילדים מתבקשים לומר 'מה נשתנה' כל אחד בתורו, וממנו אף אחד לא ביקש לומר, כי הוא בקושי יודע לדבר. גם לאחר מכן, הסבא שאל את הילדים שאלות, והילד הקטן שלי נשאר בצד, גם אני עצמי השקעתי בעיקר בילדים היותר גדולים כי הם גם שאלו שאלות וענו תשובות והיה עם מי לדבר, בעוד שהוא היה ילד מאוד שקט שבקושי יודע לומר כמה מילים…
"לא זו בלבד, אלא שהילד גם היה מאוד לא רגוע באותו לילה, הוא כל הזמן בכה והתעצבן, ונדנד לאמא ולאבא. קורה… ילדים בגיל הזה יש להם סדר יום משלהם, לא תמיד מתאים להם ליפול פתאום לסעודה רבת משתתפים שבה שרים שירים שהם לא מכירים ומתייחסים בעיקר לילדים אחרים..
"למחרת היום, הלכתי לבית הכנסת, ורעייתי טיפלה בילדים בבית, נטלה להם ידיים הלבישה אותם, התפללה איתם, והנה פתאום הילד הקטנצ'יק הזה, פותח את הפה שלו ומתחיל להשמיע פנינים… הוא אומר את הנוסח של 'קדש ורחץ' עם התרגום הארוך באידיש למי שמכיר "פסח ביי נאכט, ווען דער טאטע קומט אהיים פון שוהל…".
"היא היתה המומה… בעדינות ניסתה לבדוק אם הוא יודע עוד קצת… "ורחץ…" והילד שוב מפתיע… "מען וואשט זיך די הענט און מען זאגט נישט קיין ברכה על נטילת ידיים…". (נוטלים ידיים ולא מברכים..)
"הוא יודע את הנוסח, הוא אומר אותו במנגינה ערבה, עם תנועות ידיים כדרכם של ילדים בגיל הזה. מוראדיג!!!…".
"כשחזרתי הביתה הוא נעמד על הכסא והתחיל לומר את סדר ה'מה נשתנה', עם התרגום באידיש… היינו בהלם. אני לא מתבייש לומר שעמדו לי דמעות בעיניים…
"רק לפני כמה שעות ישבנו סביב השולחן, היה לי ילד כבן שלוש שישב מטר לידי, הייתי אמור לקיים מצוות עשה מדאורייתא וספר לו את סיפור יציאת מצרים, אבל חשבתי שהוא 'אינו יודע לשאול', אז השקעתי רק באחים הגדולים יותר… אבוי לי!!! מה עם 'את פתח לו???'…".
"באיחור הבנו, למה הילד היה כל כך לא רגוע אתמול. הוא רצה שיתנו לו גם להתבטא, אבל אף אחד לא חשב שהוא מבין בכלל מה קורה כאן מסביב לשולחן. לא נתנו לו מקום משלו ולא חשבו שהוא שייך בכלל לעניין הזה…
"הסתובבתי ככה חסר מנוחה הרבה מאוד זמן, ואני יכול לומר שלמרות שכבר עברו מאז לא מעט שנים, עד היום בכל שנה כשמגיע ליל הסדר, אני מרגיש את הצביטה הזאת בלב, ואני משתדל יותר להשקיע בעניין הזה של 'והגדת'. לכל סוגי הילדים, בנים ובנות, גדולים וקטנים, חריפים יותר וחריפים פחות, זאת לא חכמה לספר סיפור יציאת מצרים רק לילד שנמצא בדיוק בגיל המתאים. ומה קורה כשהילד בן 15? זה יותר קשה לספר לנערים את סיפור יציאת מצרים, העיניים שלהם כבר לא נוצצות בהתרגשות כזאת כשאתה מספר על הג'ירפה שבדיוק תחבה את ראשה מהחלון של הקומה השלישית, באמצע התיאור של מכת ערוב… לילדים בגיל 15 צריך לספר מדרשים שיכולים לעניין אותם, צריך להתכונן מראש בהתאם ולהיות מוכנים עם סיפור מתאים לכל אחד מהילדים!!!".
"ילדים, בואו נתגרד"
הרב בינעט מציין כי עם השנים הגיע למסקנה שעבור הילדים הקטנים מומלץ מאוד להקדיש זמן מיוחד לפני שמתחילים את אמירת ההגדה.
"תחשבו על ילד בן חמש, הוא יושב על יד השולחן, כל הגדולים אומרים איזה טקסט לא מובן ולא ברור, והוא צריך לשבת בשקט ואסור לו להפריע. לא נותנים לו לאכול כי עוד לא הגיעו ל'שולחן עורך', ולא מרשים לו לשחק על הרצפה כי עכשיו ליל הסדר.
"מסכן הילד!!! הוא לא מבין כלום.
"אחרי שמרטת לו את העצבים ומתחת את הסבלנות שלו עד קצה גבול היכולת, נוטלים סוף סוף ידיים ועכשיו אתה נזכר להתחיל לדבר איתו? הוא כבר מזמן לא איתך, העייפות עושה את שלה, השיעמום הוציא לו את כל המיץ, הוא כבר לא שומע אותך בכלל. לכן לדעתי, מיד אחרי ה'מה נשתנה', צריך לעצור, לסגור את ההגדה, ולספר לילדים את סיפור יציאת מצרים במשך זמן מה, רבע שעה, חצי שעה. זה עיקר המצווה של 'והגדת'.
"אולי יש כאלו שיחלקו עלי, אבל אני אומר את דעתי בעניין וכל אחד יעשה מה שהוא חושב… לדעתי צריך לשים את הילדים בראש, ולהתייחס קודם כל אליהם. בדרך צחות אני אומר שהילד שואל 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', והאבא עונה לו 'עבדים היינו', הלילה הזה אנחנו עבדים שלכם, הילדים, אנחנו משועבדים אליכם, וחייבים לענות לכם על כל השאלות שתשאלו…".
"ועוד הערה, יש אנשים שקשה להם לספר את סיפור יציאת מצרים לילדים, כי הסיפור מאוד ברור ומאוד מוכר ומאוד ידוע. אבל שני דברים צריכים לזכור: קודם כל שזאת בדיוק המצוה "אפילו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה…".
"הדבר השני שצריך לזכור, שעבור הילדים שלנו זה לא כזה פשוט ומוכר. נכון שהם שמעו סיפורים בחיידר, אבל אם נספר להם כמו שצריך תראו איך שהם מרוכזים ומקשיבים לכל מילה.
"אבל כדי שהילדים ישמחו ביציאת מצרים, צריכים לתאר להם גם את העבדות שהיתה קודם: "מתחיל בגנות…".
"צריכים לתאר את הקושי שהיה במצרים, את העינוי והשעבוד, את האמא שעומדת בצד ורואה איך מתעללים ככה בילד שלה ומעבידים אותו בפארך, והיא מנסה להציל אותו אבל המצרי הרשע עם השוט הארוך לא מאפשר לה… לתאר את האבא האומלל שעובד כמו חמור בשדה, קושרים אותו למחרשה ומכריחים אותו לחרוש ומצליפים בו עם שוט בכל פעם שהוא קצת מתעייף, את האמא שצריכה לעשות עבודות של אבא ואת האבא שצריך לעשות עבודות של אמא, לתפור בגדים ולאפות עוגות למרות שהוא לא יודע איך עושים את זה, ואם העוגה לא יוצאת מוצלחת, מענישים אותו ומרביצים לו. ואחרי כל המאמץ האדיר, מפרקים להם את מה שהם בנו וזורקים את העוגות שהם אפו לפח מול העיניים שלהם, ואומרים להם עכשיו להכין חדש… ובבית אין להם מיטה ולא שולחן ולא מכונת כביסה, הם עייפים ורעבים ומושפלים ומבוזים, ואז מגיע איש בשם משה ואומר להם שהוא יוציא אותם ממצרים…
"ואיך שהקב"ה התעלל בהם, במצרים, להמחיש גם בסיפורים וגם בתנועות ופעולות. כשיש דם, אבא יכול לעשות כאילו הוא שותה מהכוס ופתאום יורק בגועל כי יש לו טעם של דם בפה… חבר סיפר לי פעם שכשהוא מתאר את המכות, במכת צפרדע הוא שולף מהכיס שלו ערימה של צפרדעים מפלסטיק, וזורק על השולחן, במכת כינים אפשר לבקש מכל הילדים שידגימו על עצמם ויתחילו להתגרד…
"רבותי, זה לא כזה קשה ולא כזה מסובך. עם קצת יוזמה אפשר להפוך את ליל הסדר ללילה חווייתי במיוחד עבור הילדים, ולקיים בהידור רב את מצוות 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה הוציאנו ה' ממצרים…", להצביע על המצות ועל המרור ולומר לילדים, ילדיי היקרים וילדיי החביבים, תבינו שאם לא המצות והמרור האלו שאנחנו אוכלים עכשיו, אנחנו היינו עד היום עבדים במצרים, הקב"ה הוציא אותנו לפני אלפי שנים ממצרים בתנאי שבכל שנה, בהגיע ליל הסדר, אנחנו נספר את הסיפור הזה, ונאכל את המצות ואת המרור, ובעזרת ה' כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, נאכל גם מן הפסחים ומן הזבחים, ונאמר לפניו שירה חדשה, הללו-קה".