באחד מימי הפסח סיפר הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, חתנו של הגאון מטשיבין זצ"ל, לנכדיו את סיפור "יציאת מצרים" הפרטית שלו והאריך לתאר את פלאי ההשגחה העליונה אשר ליווהו שם, בגלות סיביר הנידחת, וסייעו בידו לקיים את ליל הסדר כהלכתו תחת מגפי הקלגסים של שלטון הרשע. והרי הסיפור, כפי שנרשם בשעתו על ידי אחד הנכדים:
עם התקרב חג הפסח, החלה הדאגה לכרסם בלב – כיצד נערוך את ליל הסדר בגלות הנוראה הזו, תחת עיניהם הבולשות של המפקדים הרשעים. רבינו, עם כמה יהודים נוספים, ניסו במשך מספר חודשים, בכל מיני אופנים ותחבולות, להכין משהו לקראת הפסח, אך בכל אשר פנו העלו חרס בידם.
באחת הפעמים התגנבו בחשאי אל תוך המטבח כדי לאסוף כמה תפוחי אדמה לשחד בהם את הממונה על הקמח שאהב מאד תפוחי אדמה. היתה זו סכנת נפשות מוחשית, שכן אילו היה אי מי מבחין בגנבתם, היו נידונים למוות מידי. אולם בדיוק אז היה המטבח ריק ממצרכים, והם חזרו כלעומת שבאו.
ימי החג ממשמשים ובאים ועדיין אין בידם מאום! אחוז חרדה לגורל המצוות בליל הסדר, התהלך הגרב"ש אנה ואנה, עד שעלה ברעיונו למכור את נעלי הבית אשר לו, ובתמורה שיקבל, ישחד את שומר המטבח שיוציא עבורו דבר מה עבור ימי החג. גם הפעם, לקח השומר את סכום הכסף, אבל לא נתן מאומה.
במצב זה כאשר המכשולים נערמו מכל עבר, ונראה היה כאילו כל התכנית בטלה ונגוזה מן עולם, ראה הגאון כי אין לו אלא לתלות בטחונו במי שהיכולת בידו ולצפות לישועה. אבל הפסח המתקרב, והעובדה שעדין אין לו מאומה, הציקו לו מאד.
במקום מרוחק קמעה מביתני האסירים, היה ביתן קטן בו יש סנדלר. רבינו, כיון שנעליו נקרעו, פנה אל עבר הביתן כאשר מוחו וליבו נתונים לחג הפסח מהתקרב ובא. הנה כבר עומד ליד הסנדלר, אבל מוחו אחוז מחשבות לגבי החג, והנה לפתע פולט הוא אנחה רווית כאב.
הסנדלר הבחין בחוסר השלוה של רבינו, ומששאלו על דבר האנחה, השיבו: "הלא ערב פסח היום, ומצות אין, תפוחי אדמה אין… ואנחנו אנה אנו באים?"
"יש בידי לעזור לך", הפתיעו הסנדלר. "הלא זקוק אני לצורך מלאכתי לכמות גדולה של קמח להכנת דבק, כדי לתקן את נעליהם של עובדי המחנה בשלג הסיבירי, ולפיכך יש לי גישה קלה יותר למטבח ולקמח, וממילא אוכל להביא מעט יותר קמח מהנדרש ולמסרו לך".
הרב כבר רצה לפרוץ בריקוד נלהב, אבל הסנדלר עצר בעדו כי באזור הסתובבו כל העת שוטרי המחנה, ומשהיו פוגשים בריקוד כה מוזר, היתה כל העסקה יכולה לרדת לטמיון. הסנדלר עמד בדיבורו, והשיג את הקמח המיוחל, ללא תמורת כסף.
ומה באשר לאפיית המצות? – תנור קטן היה בביתן האסירים, שחימם את הבית מפני הקור. הציע רבינו להגעיל את התנור ולאפות בו את המצות. אחד מיושבי המחנה עשה את עצמו כחולה, וקיבל אישור להישאר במחנה בשעות העבודה. רבינו כבר עשה זאת פעמים רבות, והביע את חששו שאם גם הפעם יעמיד עצמו כחולה, לא יאמינו לו, וכל התכנית תתבטל.
הלה היה זריז, לש את הקמח בזריזות, ערך ואפה את המצות כדת וכדין, אלא שבאמצע האפיה נכנס לפתע המפקד הראשי של המחנה, וכיון שעיניו נפלו על התנור ועל הנאפה בו, הרים קולו בצעקות נוראות. מרוב פחד, סיפר החבר הנבוך כי בהוראת רבינו עשה כל זאת.
רבינו היה באותה עת בדרכו חזרה מן עבודה המפרכת. הדרך היתה חצויה על ידי שרשרת הרים. בדרך ירידתו מן ההר התהפך אחד הגויים עם עגלתו, ותוך כדי נפילה התפזרו הרבה תפוחי אדמה מן העגלה.
הגוי עצמו נפצע ומיהר לעזוב את המקום כאשר הוא משאיר מאחוריו תפוחי אדמה מפוזרים. רבינו אסף את תפוחי האדמה ומסרם לגוי אחד בבקשה שיעניק לו בתמורה מרור, ואכן הגוי הביא כמות של בצל בתמורה.
כשחזר רבינו אל המחנה הודיעו לו שעליו להתיצב תכף ומיד לפני המפקד. בפחד ובחרדה נכנס אל חדר המפקד, שם נתקבל בצעקות רמות: "אתה תראה מה שאעשה לך בפסח הזה! אכביד עליך עבודה מרובה, ואאלץ אותך לאכול חמץ, שהרי אם לא תאכל חמץ – תתמוטט"!
רבינו התחזק והשיב בשלווה: "מוכן אני לעבוד עבודה מרובה, כפי אשר יושת עלי, אולם חמץ לא אכניס אל תוך פי". ברגע זה ארע נס גדול. המפקד שהיה יהודי – התעורר מאד לשמע הדברים שנאמרו באומץ רב, וגם בו נדלק לפתע הניצוץ היהודי. הוא שינה כהרף עין את דיבורו, ואמר: "אם כן, קח עוד קמח לאפית מצות ושיהיה לך חג שמח…".
רבינו יצא בשמחה מחדרו של המפקד, ורגשי הודיה עמוקים לבורא הציפו את ליבו על הניסים ועל הנפלאות שהפליא עמו אדון כל המעשים.
את ליל הסדר ערך עם עוד כמה יהודים על מעט המצות, על מרורים (שהיו שם בשפע…) ועל ד' כוסות תה ומים… ואם לא די בזה, שבפסח הפחית המפקד באופן משמעותי את עול העבודה מעליו.
(מתוך הספר הגדה של פסח 'חישוקי חמד')