בין הזמנים אב תשע״ט. משפחה מורחבת של כמאה נפש בלי עין הרע מבני-ברק מתארחת בירושלים, במבנה של מוסד תורני בשכונת קטמון. את התפילות הם מקיימים במניין משפחתי. ברוך השם לא חסר להם ׳צענטער׳ [־עשירי].
ארבעים דקות לאחר השקיעה מתפללים מעריב, ומסבים לסעודת ליל-שבת. אבל אין סעודה, כי כשאין קידוש – אין סעודה, וכשאין יין – אין קידוש… מה עושים? הם לא מכירים אף אחד באזור.
מכיוון שבבין הזמנים עסקינן, אף אחד לא ממהר. מחייכים נוכח ההפתעה.
בתום דקות ארוכות יוצא אחד מבני המשפחה לרחוב לחפש ישועה. ואז מבחין בזוג מבוגר, אמריקאים, צועדים לאיטם. הוא ניגש אל הזקן ואמר: "אני רוצה לזכות אתכם בהכנסת אורחים למאה איש!"
"אוהו!" מגיב האיש באושר לא מוסתר. הוא מוסיף: "בשמחה!…" אך כמובן לא מבין מי מצפה ממנו לארח 100 איש…
ואז מסביר מיודענו: אנחנו נמצאים פה מאה נפשות בלי אפשרות לאכול. אם במקרה יש לך יין מיותר, הרי זה נחשב שהאכלת מאה אורחים!"
"כן! בוא איתי". פוקד האיש. מגיעים לביתו. האיש מצייד אותו בבקבוק יין וגם במיץ ענבים.
במוצאי-שבת הם חוזרים לבית האיש כדי לשלם לו על היין. היאשה פותחת את הדלת ומגיבה שלא נראה לה שבעלה ימכור את המצווה בשלושים שקל – אבל בוא נשאל אותו: "יעקב, תרד!" היא מכריזה.
הוא יורד מהקומה השנייה וספר בידו. האדם בדלת מגיש לו את הכסף, הוא מסרב לקבל ובמקום זאת מבקש ממנו להקשיב:
״דע לך, מזה עשרים שנה שאנחנו גרים פה. מעולם לא עברה עלינו שבת ללא אורחים. אבל ביום חמישי האחרון לא הרגישה הגברת טוב, ונאלצנו לקבל החלטה כואבת: השבת נוותר על אורחים! בסופו של דבר שלחתם לנו אתם מאה אורחים – אז עכשיו אתה מצפה שניקח עבור הזכות הזו שלושים שקל?!׳׳…
*
בימינו, כאשר התחבורה כה מפותחת, הפכה מצוות הכנסת אורחים למצווה נדירה… מאז בריאת העולם ועד לפני כמאה שנה, כאשר התרחק אדם מעט מביתו כבר יכלו לקיים בו הכנסת-אורחים, אך היום?
אמר הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק״ל, שבימינו כאשר עוזבים את הדירה ונותנים אותה לאורחים – זה קיום הכנסת אורחים! אז המצווה נותרה, אלא שהיא פשטה צורה ולבשה צורה חדשה.
וזו לא תמיד מצווה קלה. בית עם ילדים קטנים – שמשתובבים בו – נראה כפי שהוא נראה, ולא פשוט להכין אותו לאורחים. ואם תאמר, למסור אותו כמות-שהוא? הרי בעלת הבית מתביישת… לפעמים גם אורחים לא שומרים על הבית כמו שבעלי הבית מצפים מהם, ולא בכדי היא מהמצוות ״שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא״…
(ישראל למברגר, מוסף שבת קודש)