לאחר התפילה המתין "ֹואוֶוע" לזקן. "מהיכן אתם?" שאל. "מסטניסלאב", ענה הקשיש. "האם הכרת את הרבי מאטיניע?" שאל בהתלהבות. "בוודאי", ענה הזקן, כשחיוך דק ומסתורי על שפתיו…

הרב יאיר וינשטוק

החסיד רבי זאב מעכלוביטש הידוע יותר בכינויו "ֹואוֶוע" היה שם דבר בחסידות ויז'ניץ. לפני ארבע עשרות שנים ומעלה, כשהיו מזכירים את השם "ואווע" היו האוזניים מתחדדות והעיניים בורקות. ידוע ידעו כי עוד מעט ישמעו ווארט חסידי מחמם לבבות, אמרה בוערת טבולה בדשן ביתם של אחד מאדמו"רי השושלת, החל מרבי מנחם מנדל מקוסוב בעל "אהבת שלום" ועד לרבי האמרי חיים זיע"א. או סיפור חסידי אנין טעם ומעודן. גם בלי להזכיר את שם משפחתו ידעו כולם למי הכוונה. כי "ֹואוֶוע" היה רק אחד.

אף סיפורנו דנן, הוא מאוצר סיפוריו של אותו חסיד ישיש, מנפילי דור העבר.

באותו יום נקלעֹ ואוֶוע לעיר רחובות. הוא נכנס לבית הכנסת כדי להתפלל תפילת מנחה. בית הכנסת היה מעט שומם, עוד לא התאספו המתפללים. התיישב ואווע לומר פרקי תהילים. בין לבין הציץ לעבר המתפללים לראות האם כבר הגיעו עשרה.

עין בוחנת וחריפת מבט הייתה לו לואווע. קלט אנשים ברגעים ספורים. אכן מיד לכדה עינו דמות שעוררה את התעניינותו. היה זה יהודי קשיש והדור פנים שזקן לבן צחור יורד לו על פי מידותיו, ועיניים תכולות מאירות את פניו. מראהו מסגיר יהודי מיוצאי הונגריה אשר כבר מתגורר בארץ שנים לא מעטות, אך עדיין שומר על מקוריותו וטרם התערה דיו בסביבה הארצישראלית. הוא ישב ואמר את ה"קרבנות" שלפני התפילה ברוב רגש ובנחת כמונה מטבעות זהב.

ואווע סקר אותו במבט עינו החריפה. כבר ראה דמויות רבות בשנות חייו הרבות, ובאותו יהודי היה משהו שמשך את תשומת לבו. ערנות וחיות שלא כפי גילו. נראה היה שתפילתו נאמרת, כאלו זו לו הפעם הראשונה להתפלל לפני הבורא. ומאידך המילים חתוכות היו וברורות ויצאו מפיו כמרגליות מלוטשות. בלבו גמלה החלטה לתפוס עימו שיחה אחרי התפילה.

לאחר התפילה המתין ואווע לזקן. כדרכם של יהודים שבאו מן הגולה הרחוקה התעניין למוצאו. "מהיכן יהודי?" שאל.

"מוצאי מהעיר סטניסלאב" ענה הקשיש, ולא ידע כי בשלוש מילים אלו הצית את כל חושיו של ואווע. חיוך רחב עלה על שפתיו. "מה אתה שח!? אתה מיוצאי סטניסלאב?".

"גם אתה מסטניסלאב?" עתה הגיע תורו של היהודי המקומי להתלהב.

"לאו דווקא, אבל אם אתה מגיע משם, אולי הכרת את הצדיק הקדוש האדמו"ר רבי חיים מאטיניע?"

"בוודאי, הכרתיו מקרוב", ענהו הזקן בענוות חן וחיוך דק נמתח על שפתיו. עיניו נצצו בברק זכרונות.

"אם כך, אולי יש לך איזה סיפור יפה מאותו צדיק? חכך ואווע את ידיו זו בזו מרוב התרגשות כשכולו צפייה להתגשמות משאלת לבו.

"אכן כן, סיפור נפלא ביותר יש באמתחתי" אמר הקשיש ומיד החל להעלות את זכרונותיו.

*

דמות פלאים היה האדמו"ר הצדיק רבי חיים האגר מאטיניע זיע"א, בנו של האדמו"ר הרה"ק רבי ברוך מויז'ניץ זיע"א ואחיו של הרה"ק רבי ישראל מויז'ניץ בעל "אהבת ישראל". שמו נודע בשערים כעילוי גדול, ועוד בהיותו בן י"ג כבר נסמך להוראה על ידי גדולי הדור, כמו רבי יצחק אהרן איטינגע מלבוב, רבי יעקב יעקלי וויידנפלד מהרימלוב בעל שו"ת כוכב מיעקב (אביו של הרב מטשעבין) ורבי יצחק שמעלקיש המכנה אותו "נר ישראל, עטרת הגולה".

בשנת תרנ"ג החל לכהן כאדמו"ר בעיר אטיניע הסמוכה לסטניסלאב. אלפים רבים נסעו אליו מכל עבר לקבל ממנו ברכה עצה ותושיה. שמו יצא למרחקים כפועל ישועות, ולמרות שרוב שעות היממה היה שקוע בלימוד תורה, ובכשרונותיו העצומים וחריפותו העילויית היה מחדש חידושי תורה מופלאים, הנה גם חלק העבודה שלו לא התכהה ולא נחלש כי-הוא-זה בגלל שקיעתו המוחלטת בתורה, ולא באו שני אלו זה על חשבונו של זה. עת שדמותו מאירת הפנים היתה עוברת ברחוב עמדו הכל, גויים ויהודים כאחד והביטו בו במורא ובהדרת כבוד.

בעת מלחמת העולם הראשונה נמלט האדמו"ר מעירו אטיניע שם נשקפה לו סכנה, ועבר לסטניסלאב הסמוכה המוגנת יחסית. גם שם המשיך בעבודתו כמקודם. לא עבר זמן רב ושמו הטוב נתפרסם בעיר והכל החלו נוהרים אליו ונמשכים אחרי דמותו המופלאה. לא רק היהודים אלא גם גויים רבים תושבי העיר החלו להאמין בו ובכוח קדושתו הנשגבה. "דער וונדער ראבינר" (הרבי מחולל הניסים) קראו לו. ולא רק יושבי העיר סטניסלאב זרמו אליו בהמוניהם. אלא אף הכפריים הנבערים מכפרי הסביבה החלו לפקוד את ביתו כדי להתייעץ עמו על כל צעד ושעל בחייהם.

ראו הגויים כי היהודים מקפידים לתת לרבי פתק בהיכנסם אליו, עמדו ושאלו מה טיבו של פתק זה. הסבירו להם היהודים עניינו של "קוויטל" שבו רושמים את שם המבקש ושם אמו, והרבי קורא את השם מתוך הכתוב ורואה מה שרואה. מצא הדבר חן בעיניהם של הערלים, ואף הם חפצו להיפקד בישועות ורפואות. החלו לתת לרבי קוויטלאך עם 'פדיונות' כמנהגי יהודים חסידיים. האדמו"ר רבי חיים קיבלם בסבר פנים יפות כשהוא קורא את הקוויטלאך בתשומת לב והיה מעתיר בעדם.

לא ראשון היה רבי חיים בהנהגתו זאת. אדמו"רים רבים היו מקבלים גם גויים בתוך הבאים מפני דרכי שלום, ומסופר על הרבי הקדוש מהר"א מבעלזא כי עוד בטרם עלה ארצה, פעם שאל מי ממתין בחוץ, וענו לו "יהודי וגוי" הורה להכניס את הגוי לפני היהודי, והסביר כי לאחר שהגוי נכנס, היהודי הגרוע ביותר ייראה בשמים יותר טוב ממנו ונקל יהיה לפעול בעדו ישועה…

*

יאנוש אורבן שירך את רגליו ברחוב וראשו מלא הרהורים. לקנות את היער? לא לקנות? הספקות רבים ועליו להתייעץ עם בר סמכא. מי יוכל לעזור לו? רק הרבינר היהודי! יאנוש אורבן היה אחד הגויים שראה ברבי חיים מאטיניע איש מורם מעם, קדוש שכדאי לקבל את ברכתו ועצתו. לפני כל צעד מסחרי משמעותי נועץ תחילה ברבי.

הערלית שלו, ראתה את הדבר בעין רעה. מה יש לך לחפש אצל רבינר יהודי? הייתה שואלת ברתחה, וכי חסרים אנשים מאומתנו איתם ניתן להתייעץ? הנה עו"ד קרולי טאקאץ', שועל פיננסי של ממש, בקי ומכיר הוא את כל שוק העצים. אמנם נותן עצותיו בשכר, אבל גם הפדיונות היפים שאתה מעניק לרבינר היהודי אינם דמי כיס.

אבל יאנוש לא היה מוכן לסגת. "אינך יודעת מה את סחה", טען בהתלהבות רבה כמו חסיד מקורי, "כשהרבינר נותן עצה הוא רואה את כל מה שהולך בשמים. הוא יודע היטב מה נגזר, ואם יש סיכוי לתהליך. כשאני עושה עסקה בברכתו, אני בטוח שהיא תצליח. ברכת הרבי היא לא ברכה, אלא כמעט הבטחה. בעוד קרולי חושב רק על כספו, וגם העצות שהוא נותן, איכותן משתנה לפי כמות המצלצלים שנותנים לו. ולא אחת הוא ממש מייעץ לרעה. כשיש לו ניגודי אינטרסים".

וכך היה נוסע יאנוש מדי חודש בחודשו לבית הרבי, כשהוא עמוס מכל טוב. אווזים ותרנגולים חיים, ולא מעט תבואה. כל זה עבר לידי הרבנית שהייתה מכינה מהם אוכל לכמה שבועות. גם במוח הגויי שלו יודע הוא שהשקעתו אינה יורדת לטמיון. הברכות שמקבל מהרבי עודפות את ההוצאות עשרות מונים.

באחד הימים הבאים הגיע יאנוש לבית הרבי בשעות אחרי הצהרים. הוא התקבל בסבר פנים חביבות בבית הרבי. הגבאי הכניסו פנימה ורבי חיים שמע את שאלתו בקשותיו בתשומת לב. הוא ייעץ לו מה לעשות בדבר היער הנידון וברכו בהצלחה מרובה.

כשעמד לצאת ולהיפרד לשלום מלווה בברכתו של הרבי, כמנהגו תמיד, הופתע מאד. "אל תלך הביתה", ציווה הרבי.

"לא ללכת הביתה? למה?" התפלא יאנוש.

הרבי עשה תנועה בידו כמו אומר, יש לי סיבה.

"אז מה אעשה?" לא הבין יאנוש.

"הישאר נא בביתי" הורה הרבי, "שב נא בחדר הסמוך".

"האם אני יכול לשאול את הרבינר הקדוש עד מתי עלי להישאר כאן?"

הרבי ענה במילים מדודות, "תחכה קצת עד שאומר לך ללכת".

מילותיו של הרבינר היו לו כחידה סתומה. אבל יאנוש כבר למד לדעת שהרבינר יודע היטב מה הוא מדבר. הוא התיישב בחדר הקבלה מופתע מאד. מעולם לא ביקש ממנו הרבי להאריך שהותו. וכי מה יש לו לעשות שם אחרי שהשלים את משימתו?

הבית היה גם כך מלא ועמוס באנשים. אבל יאנוש היה אדם נוח וממושמע. גם כבוד הרבי היה גדול בעיניו, לפיכך לא חשב להתנגד. יאנוש היה סקרן לדעת על מה ולמה הרב מעכבו. אולי הוא צריך את עזרתי באיזה פרט חשוב, אין לי סיבה אחרת להבין למה הוא מעכב אותי. אם כך ברור שעלי לחכות, חובה עלי להשיב לרבי טובה על כל הטובות שגומל איתי.

יאנוש נכנס לחדר הקבלה כשהוא מחפש לעצמו מקום לשבת. יושב הוא ותר את הסובב, מחפש לעצמו במה להעסיק את עצמו. אילו היה יהודי יכול היה לשבת ולומר פרקי תהילים, או ללמוד דף גמרא ומשניות. או אפילו לשוחח שיחות קודש עם יתר האנשים. כך לא היה חש בזמן החולף בעצלתיים.

אחרי שעה ארוכה נמאסה עליו הישיבה הבטלה. הוא לא מבין למה הרבי לא אומר לו ברורות מה הוא צריך ממנו. ימתין נא הקהל בסבלנות עד שהרבי ידבר איתי ויאמר לי מה הוא רוצה ממני. הוא ניגש לגבאי שעמד כזקיף ליד פתח החדר כשהוא שומר על הסדר. "אמור נא לרבינר שאין לי סבלנות לחכות. אם הרבי רוצה לומר לי דבר מה, יכול הוא לומר כעת. חבל על השעות היקרות שנשרפות בחוסר מעש".

הגבאי ניגש אל הקודש פנימה לברר מה עליו לעשות.

– "אמור ליאנוש שימתין עד שאקרא לו. לא שכחתיו אפילו לרגע קט".

וכך עוברות עוד מספר שעות. הקהל מתחיל להתמעט ועדיין אין רמז קל שהרבי מתכונן לדבר עם יאנוש. השעה כבר מאוחרת מאד. הוציא את שעון הזהב מכיס האפודה והציץ במחוגים הארוכים. כבר אחרי 10 בלילה! יאנוש מתחיל לפהק ועיניו מבקשות להיעצם. בכל ערב בשעה 10 בדיוק הוא שוכב לישון!

אחרוני החסידים כבר יצאו את החדר. חדר הקבלה שומם, ודלתו של הרבי נעולה. יאנוש חש כנמר בסוגר. הוא משוטט כעוס בחדר, הלוך ושוב. לא מבין מהי סיבת העיכוב. הרבי כבר יכול היה לדבר איתו על כל נושא שבעולם. איש מהקהל לא היה רוטן. למה הוא עדיין מתעכב. מחשבת כפירה כמעט עברה במוחו. אולי אשתו צודקת. בשביל מה הייתי צריך את כל הצרה הזאת? הרי יכולתי לחזור כבר מספר פעמים לבית. ואילו עתה אצטרך להיטלטל בדרכים בתנאים לא נוחים, כשחשכה עבותה תאט את תנועת הסוסים, ואולי אפילו מעט סכנה נשקפת לי.

מחשבות נרגזות נעו הלוך ושוב במוחו הסוער כאשר נפתחת לה הדלת בנחת, ודמותו הקדושה והמאירה של הרבי נראתה במלוא הדרה חוץ לחדר. הוא פונה אליו. "יאנוש, יכול אתה כעת לשוב לביתך".

יאנוש נותר משתאה והלום. "האם הרבי לא רצה ממני דבר? שאל. חשבתי שהרבי רוצה לדבר אתי, אולי צריך את עזרתי".

"לא, כלל לא. סע לביתך לשלום, וברכת ה' תלווה אותך בדרך, ובכל דרכי הפרנסה", השיב הרבי כשחיוך חם מאיר את פניו.

יאנוש יצא לדרך כשכולו מבולבל. הוא לא מבין את הרבינר. מאידך לא פקפק לרגע שברכתו תלווהו. כל הדרך נסע בלב מלא חששות. איך תגיב אשתו על איחורו המופלג. האם לא תשפוך עליו את כל מררתה? גם בימים כתיקונם אינה מרוצה מביקוריו אצל הרבינר. מה יאמר לה? איך יתרץ את הוראתו התמוהה של הרבי. חשש כבד מילא את לבו כי זו הפעם האחרונה שנסע אל הרבינר. היא כבר תנעל בפניו את כל הדלתות…

כשהגיע סמוך לביתו עמדה אשתו הגויה בפתח הבית. אבל פניה לא היו כעוסות כלל. אדרבה, ניכר היה עליה שהיא מאד נרגשת. יאנוש התקרב לבית וכשראתה אותו פרצה בבכי סוער. "אתה חי! אתה חי! איזה נס! אני לא מאמינה".

"מה קרה" נדהם יאנוש, "וכי למה לא אחיה?"

"אין לך מושג מה קרה", ענתה כשכולה מבולבלת. "אני לא יודעת איך להסביר לך, תיכנס פנימה לחדר שינה ותראה במו עיניך".

יאנוש נכנס פנימה והלך לחדר שינה. עיניו נקרעו לרווחה למראה הזוועה. מעל מיטתו תלויה היתה נברשת נחושת כבדה שתחתיתה מחודדת. משולבת דלתות זכוכית קריסטל עבה. בתוכה היה תוקעים מדי ערב כמה נרות להאיר את החדר עד שתיפול עליהם שינה. הנברשת השתלשלה על שרשרת שתלתה על יתד ברזל הנעוץ בתקרה, והנה כעת היא לא מעל מיטתו אלא מוטלת במיטתו, על הכרית שלו, והזכוכית העבה מנופצת לשברי שברים.

"מה קרה?" זעק נרגש.

"ישנתי במיטה שינה עמוקה", ענתה נסערת כולה. "פתאום אני מתעוררת למשמע קול נפץ אדיר. הנברשת הגדולה התנתקה מהוו המחבר וצנחה בדיוק במקום בו אמור להימצא ראשך בשעה הזאת. אילו היית במיטה לא היית שורד. כמה שאני שמחה שהתעכבת בדרכים ולא חזרת הביתה".

יאנוש לפת את ראשו בשתי ידיו. רק כעת ירד לעומקה של ההוראה התמוהה והבין את הנס הגדול שחולל עמו הרבינר המופלא. שעת כניסתו למיטה הייתה קבועה, בשעה עשר. הוא היה דייקן להפליא בשעות השינה שלו. כמעט אף פעם לא אירע שאחרי עשר בלילה היה מחוץ למיטתו. אין ספק שאם היה חוזר בזמן – הנברשת המחודדת היתה מוחצת את ראשו והוא לא היה כעת בין החיים.

*

החסיד ר' ואווע היה אחוז התרגשות. זה נכון שהרבי מאטיניע היה מקבל נכרים, ואף קורא את הקוויטלאך שלהם. אבל לחולל מופתים כאלו עבור נכרי?!

"מניין לך הסיפור הזה?" שאל את הזקן.

הזקן חייך, "אני בעצמי הוא בעל המעשה", השיב.

"מה?" נזעק ר' ואווע. "אתה הוא יאנוש אורבן?"

"אכן, אכן" נענע הקשיש בראשו. "בזכות מעשה זה התעוררתי לחשוב, אם רבינר יהודי יכול לפעול כאלו ניסים אפילו עבור אחד שאינו בן ברית. אם כך דתו היא בהכרח דת האמת, ומה לי לחפש בדתי. דבר זה עוררני ללמוד יהדות ואחרי זמן קצר להתגייר ולהיות יהודי אמיתי".

(תשוח"ח למוסר הסיפור, הגה"ח רבי אברהם אביש האגר שליט"א, ראש כולל "פאפא" בירושלים עיה"ק, ששמע את הסיפור מפי רבי ואוֶוע מעכלוביטש זצ"ל).

(גיליון אהל מועד – לעלוב)