יתומים היינו ואין אב. הלב מתפלץ, פטירתו הפתאומית של רבינו זי"ע הותירה אותנו המומים כ"כ, כואבים כ"כ, ובבואנו עם הספר לנסות ולהספיד את גאון הדור ועוזו, לא מצאנו ידינו ורגלינו. הן כ"כ הרבה יש להספיד, וכ"כ הרבה יש מה לומר ולספר, ובעיקר, כל כך הרבה יש על מה לבכות, על מה שהיה ואבד, על האי שופרא דבלי בארעא בעוונותינו הרבים. לכן יראתי בפצותי, וכי אם אומר ואדבר אגיע לאפס קצהו?! בחרתי אפוא כמה נקודות מזוויות ראיה שונות, מתוך מבט קלוש על שהיה ואיננו, ומתוכם נלמד לדבוק באלו הדרכים, וכך נדע – בזעיר אנפין – על מה בוכים אנחנו.
"קראו לו משה?" – שאל המצרי…
טרם ניגע בשולי אדרתו ובדמות דיוקנו, זיו איקוניו, אקדים מה שהיה עמנו ביום האבל הכבד – יום ראשון, יום הלוויה המרה, מה שיבטא את עוצמת האבל שחלחל עד הרחק בתוככי אומות העולם. וכך היה מעשה:
היינו אמורים – אני וצוות מערכת הכשרות 'חרדים' – לצאת לאלתר במוצאי שבת שעברה 'פרשת צו' להכשרת מפעל בארץ מצרים. הרי דבר בעתו מה טוב, ואנו כבר עומדים פחות משלושים יום קודם החג, ו'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' כתיב, ואם לא עכשיו אימתי. אך משהגיעה הבשורה המרה והקשה דחינו את הטיסה לאחר הלוויה, ואכן הגענו לשדה התעופה אחה"צ לקראת תפילת מנחה בלב בוכה ובעיניים דומעות. היה נראה כאילו השדה כולו שותף באבל והכל בולקה מבולקה.
התארגנו לתפילת מנחה בציבור בביהמ"ד אשר בשדה התעופה, וטרם התחלנו להתפלל ביקשוני לומר כמה דברי הספד על מרן. פתחתי בדברים קצרים מבוססים על הכתוב 'כי מפני הרעה נאסף הצדיק', וגם על מאמרם ז"ל (שבת קה:) 'כל המוריד דמעה על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו'. התאספו שם בבית המדרש בשדה התעופה כל מי שהיה באזור וביניהם גם ציבור שאינו ממש נמנה על ציבור החרדי, אך על פני כולם נכרו אותו צער ואפי' דמע, כי לב כל יהודי נשבר ולא משנה כלל מי הוא…
הגענו למצרים בלילה ומיד שמנו פעמנו ל'אלכסנדריה' שבמצרים היישר להכשרת המפעל. כשהגענו למפעל לקראת חצות הלילה, חיכתה לנו שם הפתעה. בפתח המפעל המתינו לנו כל דרגות צוות המפעל, החל מהמנהלים הבכירים ועד אחרון הזוטרים. מתברר שעד למצרים הערבית הגיע דבר האבל הגדול. המצריים היו מבולבלים, הם לא הבינו דבר אבל מאוד רצו לנחם אותנו ולכן באו בהמוניהם.
אחרי שאמרו כמה מילות ניחומים, ניגש אלי המנהל הבכיר ושאל לפשר האבל הגדול שבישראל, מי היה מרן, מה היה תפקידו, האם היה כרבינו 'משה הרמב"ם' שבמצרים, או כ'משה רבינו' אשר הוציא אתכם ממצרים… ועוד שאל: האם גם מרן 'משה' היה… (האם קראו לו גם כמשה רבינו וכהרמב"ם, משה?).
דע מה שתשיב [לך תסביר לגוי מי היה מרן, בקושי אנחנו הבנו ולו במקצת את גדלותו…] ולכן עניתי לו שמרן לא היה לא זה ולא זה, אלא מרן היה זה שהיה אמור להוביל אותנו לירושלים, והנה זה עתה איננו… מרן שמו היה חיים, כיוון שהוא היה לנו לסמל ללמוד תורה ואיך להתנהג בחיים…
המנהל הסביר והבהיר בקצרה בשפה הערבית את דברינו ליתר העם המצרי הנאספים בשערי המפעל אשר במצרים… ולאחמ"כ התפזרו כולם מהורהרים ונבוכים לביתם, בחסות חשכת ליל מצרים….
המלאכים לא נראים ככה!
אך לאחינו בני ישראל אספרה כמו, מקצת שבמקצת.
זכיתי לקירבה מיוחדת אצל מרן, אף זכיתי שנתן לי ברכתו בתחילת דרכי על פתיחת מערכת הכשרות, ואמנם יש הרבה דברים אישיים שא"א לספר, אולם אציין רק זאת, אחד מני אלף:
פעם נכנסתי לפני ולפנים בקודש הקדשים בפרטיות למרן רבינו מיד לאחר הבדלה במוצאי יום הקדוש יום הכיפורים. היה זה בחדר לימודו אשר בקומה העליונה, נכנסתי יחד עם בניי שיחיו, רבינו היה עדיין לבוש בקיטל לבן כתואר מלאך אלוקים, מראהו כאש, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, ופניו קורנות באור בהיר.
כדי לצייר בערך איך היה נראה 'מראה כהן' במוצאי עבודת יום הכיפורים בצאתו מיום קודש הקדשים, אציין רק אשר בניי שיחיו שהיו אז עדיין ילדים לפני הבר מצווה שאלו אותי בתמימות אחרי שהתברכנו ויצאנו- אבא, האם ככה נראים גם המלאכים ושרפים – שאור פניהם מנצנץ ומפיקים נוגה, ומאידך כאש אדום לוהטים וכולו הפך לבן ( – זקנו הלבן והקיטל הצחור)'.
עניתי לבניי: ממש לא! מלאך אינו נראה ככה, ולעולם גם לא יגיעו המלאכים לדרגה שכזו, להיראות ככה. אין להם תורה ומצוות, אין להם יצה"ר. לעולמים לא יגיעו לדרגה שכזו. מי שחי בעולם החומרי הזה ומתנהג כמו מרן, הוא, ורק הוא, יש לו סיכוי גדול להיראות ככה. מרן זכה. המלאכים – לא!
ורוח הקודש משיבה…
ומדי דברי אספרה סיפור מכלי ראשון שאינו ידוע כלל, אותו שמעתי מרב גאון וחשוב, שבדידיה הוה עובדא. וכך הוא מספר:
לפני כשלושים שנה כשהייתי אברך צעיר ואשתי הייתה לקראת לידה נכנסתי להתברך אצל רבי חיים. היה זה במוצאי שבת, הצגתי בפני מרן ב' שאלות, וכדלהלן:
א. לאשתי יש סכרת והרופא אומר שהיא בסכנה גדולה וממשית, מה צריך אני לעשות בכגון דא. הוספתי ואמרתי לרבינו, שבהוראת הרופא היא צמה כמעט כל השבת מלבד כמה חתיכות ירק, ועתה ביום מחר יום ראשון בשבת היא אמורה להתייצב שוב לבדיקות, ואיננו יודעים מה עוד לעשות אחר שעשינו עד כה כל מה שיכולנו.
ב. כיוון שהייתי בקודש פנימה חשבתי לנצל ההזדמנות ולכן הוספתי שאלה שניה, איזה שם יותר מומלץ לתת לרך שיוולד בקרוב, איזה מתוך ג' השמות האפשריים – שרגא, מרדכי או פייביל.
רבינו ענה לי 'על ראשון ראשון'. לגבי הסכרת – אין סכרת! זה כלום וזה לא יזיק לה, ואין לכם מה לחשוש. היכנס לרבנית והיא תגיד לך כדת מה על אשתך לעשות.
ועל השני, ענה בבת שחוק: האם 'דרור יקרא לבן ובת'? מאימתי נותנים לבת כאלו שמות… רבי חיים צחק מאוד וכמעט שהתגלגל מצחוק, ופטר אותי לשלום.
לקיתי בהלם, הייתי מבולבל, נסער מאוד. נכנסתי כהוראתו אל הרבנית בת שבע ע"ה. כשנכנסתי היא בדיוק גמרה לאפות לרבי חיים פת חמה למוצאי שבת, הייתה זו עוגה חמה, עוגת דבש, נוטפת דבש ממש מכל הצדדים. איך שהיא שמעה את דבריי הלכה תיכף וחתכה לי פרוסה ענקית מאותה עוגת דבש, ואמרה לי: הרי זה עתה מוצאי שבת, וא"כ הלוא עוגה זו מלוגמא היא, לכן תן לה לאכול את כל הפרוסה לבלתי השאר כלום, והיא תיוושע.
אמרתי לרבנית: זהו, עד כאן! הלוא זו בשבילה סכנת נפשות ממש, ובפרט שמחר היא אמורה לעבור שוב בדיקת סוכר מקיפה, ולכן היו לא תהיה!
הרבנית לא נבהלה, היא אמרה: בא נכנס יחדיו לרב ונשאל מי צודק. נכנסנו שנינו לרב, הרב שומע את הצדדים, אני אומר ככה והרבנית ככה, והרב פוסק ועונה כלא מבין: הלוא אכן פת חמה במוצאי שבת מלוגמא, ותהא לה לרפואה.
מצויד באמונת חכמים יצאתי משם, לא הייתי צריך לשכנע את אשתי שנתברכה אף היא באמונת חכמים, והיא גמרה את כל פרוסת העוגה עד תומה. למחרת הלכנו לבדיקות, ולא עברו שעות רבות והרופא על הקו… אתם חייבים לחזור לבדיקות, כנראה משהו השתבש בבדיקה והיא לא הייתה תקינה, כיוון שמשום מה יצא הסוכר תקין לחלוטין וזה לא ייתכן. אנחנו ידענו שזה כן ייתכן, אך חזרנו לבדיקה חוזרת… וראה זה פלא, גם הבדיקה השניה יצאה תקינה, ומאז הכל עבר תקין ב"ה, עד שנתבשרנו על לידת ה… בת!
ובכן אסיים את דברי הקצרים, מתוך ארץ מצרים, ויקויים בנו במהרה וכימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובמהרה 'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית'.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.