'מופת' מופלא זה ארע לפני ג' שנים. שמעתי אותו מידיד נאמן ששמע זאת מאחיו, שהינו גיסו של המדובר.
ניגש אל מרן אברך שאין לו בעולמו אלא תורה, ממש אין לו שיג ושיח בענייני העולם, ועתה, משחיתן בת, בני ביתו הפצירו בו שיסע לחו"ל כדי למצוא מימון להתחייבותם, וכבר מצאו חברותא שיסע עימו, ואף התחילו ברכישת ויזה ודרכון. הוא מצידו ניגש אל מרן שר התורה זללה"ה, וסיפר לו שיש לו התחייבות כספית לרגל נישואי בתו ומבקשים בבית שיסע לחו"ל…
בירר אצלו מרן: "כמה התחייבת?" והוא התבלבל וענה 15,000 ₪ במקום 15,000 דולר… אמר לו מרן: "נו, בשביל 15,000 ₪ לא נוסעים לחו"ל, תיסע למירון!"
תיכף למחרת אחרי סדר א' קנה כרטיס הלוך ושוב ונסע מב"ב למירון, שם שפך את ליבו לה' כמה שעות, אח"כ ירד לתחנה כדי לשוב לביתו.
כמה דקות לפני שהאוטובוס מגיע פונה אליו יהודי אמריקאי, ומברר אצלו אולי במקרה הוא נוסע לב"ב, ומשהשיב בחיוב אמר לו האמריקאי: "אני ממהר לשדה התעופה, יש לי טיסה עוד שעתיים, אבקש ממך לסור למרן שר התורה ולמסור לידו את המעטפה הזאת".
מיודענו הסכים בשמחה לעשות את הטובה, ואכן תיכף בהגיעו לב"ב התדפק על דלתו של מרן, נכנס אל הקודש פנימה, סיפר לו שנסע בפקודתו למירון כדי להשיג את ההתחייבות שלו ע"ס 15,000 ₪ ולפני שחזר פגש אותו יהודי אמריקאי וביקש ממנו למסור לידי מרן מעטפה זו…
וראו זה פלא, מרן פתח את המעטפה, הוציא צ'ק ע"ס 15,000 ₪ והעניק אותו בחום לאברך הנדהם!
*
על שולחן בית דינו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל הונחה שאלה מרתקת בדיני חו"מ. ישנו 'יקב בוטיק' יוקרתי מאד שמפעיל מרכז מבקרים, הזדמן לשם אדם חרדי המלווה בכלבו, והכלב ליקק מהיין שבאחת החביות. משרד הבריאות שהוזעק למקום גילה שהכלב נגוע בכלבת, ומכיוון שיש חיבור בין כל חביות היין דרך הצינורות, נפסל כל היין היקר לשתיה, והנזק נאמד במאות אלפי דולרים.
הדיינים הפכו בשאלה זו ביסודיות שעות ארוכות: האם הוי גרמי או גרמא, 'דרך שתיה' או לאו, היזק שאינו ניכר וכו'; והרבה נטו לחייבו במלא הנזק.
אחד מהדיינים הזדמן לבית מרן זללה"ה ושח לו את פרטי המעשה. מרן זללה"ה ברגע כמימרא פסק וחתך: פטור!
"מדוע"? התפלא הדיין.
השיב מרן: הגמ' בר"ה: 'ואי שגל כלבתא היא כלבתא בת משתיא חמרא היא?' – הרי מבואר שכלב ששותה יין זהו משונה, ולדון חיוב בהיזק של משונה הוי קנס, והרי אין אנו רשאים לדון היום דיני קנסות, אם כן בוודאי שהוא פטור…
הגמ' עוסקת שם בענייני אגדה, האם השגלתא דשם היא מלכתא או כלבתא, ומביאה ראיה ממה שכתוב ששתתה יין שאי"ז כלבתא אלא מלכתא. לשלוף פסק דין בממונות מכזאת גמ', שייך רק במי שהתורה חקוקה בליבו!
*
התפרסם מכתב של אישה המספרת על בנה, בחור בר מצוה, שקיבל חצבת יומיים לפני חגיגת הבר מצוה והרופא קבע שאין לו לצאת מביתו עד תום המחלה שאורכת כעשרה ימים. בצערם הגדול הלכו למרן, שפסק: הבר-מצוה תתקיים בזמן!
חזרו הביתה מחוזקים ומלאי תקווה, והנה למחרת – יום לפני הבר מצוה, התעורר הבחור כשכולו מלא פצעים, אדום כולו. נסעו שוב למרן, ומרן השיב: עד הבר מצוה זה יעבור.
למחרת, ביום הבר מצוה, קם הבחור נקי וחלק. כנראה החיידק שרעד ממרן, עשה את מלאכתו במהירות שיא והסתלק כלעומת שבא…
(מגליון עינינו גל הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])
אינני מבין את התשובה
אינני מבין את התשובה.
הן על-אתר הגמרא שם דוחה את הטענה "כלבתא בת משתיא חמרא היא?!" ואומרת כי ניתן לאלף את הכלבה לשתיית יין.
הניזק יכול לתבוע לאשר שהכלב של היהודי אינו מאולף, בהעמדתו ליד יין, פעם, פעמיים ושלש, ואז נראה אם אכן הוא "משונה" אם לאו?
ולכאורה לתירוץ האחר בגמרא ("ואיבעית אימא") אין בכלל ראיה לנידון.