מאת: הרב משה מיכאל צורן שליט"א
נספר כאן על משפט מרטיט ששמענו בהספד על מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שנערך ברמת אלחנן.
רק מי שעמד בסמוך לשלושת הרבנים, ושמע את הדברים שאמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין, באוזני הגאונים רבי מסעוד בן-שמעון ורבי יהודא סילמן – יכול היה לחוש את עוצמת ההפסד, וההספד, שנוצר בעולמנו בפטירתו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל
לאחר שהמרא דאתרא שליט"א סיים את הספדו, ירד מן הבימה כשהוא עטוף בטלית, וניגש אל שני הרבנים, ואמר בקול רוטט: 'אין ברירה, חייבים להמשיך, והשי"ת ייתן לנו את הכוח ואת היכולת להוסיף ולעשות פְּעָלִים לכבודו'!
ובמלים אחרות: נכון שמרן רבי נסים כבר איננו איתנו, ויותר לא נוכל לגשת אליו ולהציג את השאלות הקשות, אבל – הוסיף ואמר רבינו המרא דאתרא – אנחנו חייבים ללכת הלאה, להתמיד בעבודת הקודש, ולא לחדול ולא לקטוע חלילה את מה שהיה עד היום.
את המשפטים הנרגשים הללו אמר הרב שליט"א לאחר שבמהלך ההספד הציג כמה שאלות קשות וסבוכות במיוחד שרק פוסק בדרגתו של מרן הגר"נ זצ"ל – וברוח-הקודש שהיתה עימו – יכול היה לפסוק בהן בצורה נחרצת.
'אלמלא רוח-הקודש שהיתה בבית מדרשו, אי אפשר היה להבין כיצד אפשר להחליט מה לעשות במקרים הללו', אמר הרב, בהביאו את הדוגמאות לפני הקהל הרב.
ואז, המשיך הגר"י זילברשטיין בהספדו הנסער, כמו מאליה עלתה השאלה, איך ממשיכים הלאה? רבי נסים זצ"ל זכה לרוח-הקודש שתפָעֵם את ליבו ורוחו, אבל אנחנו? כיצד נוכל להמשיך הלאה?
המרא דאתרא גילה שהציג את השאלה לפני גיסו מרן הגר"ח קניבסקי (שליט"א) זצ"ל ושאל מה היא העצה הטובה שנוכל להמשיך ולטפס במעלות-הדרך הנפתלת, הממתינה לנו בשאלות המתחדשות-ובאות לפני הרבנים בדור זה?
הלא בכל יום שעובר, השאלות לא הופכות להיות קלות יותר… אדרבה ואדרבה; נפתולי-מסילותיו של הדור בו אנחנו חיים, מביאות אל פוסקי ההלכה שאלות שלא נשאלו כלל בדורות שלפנינו! ואם כן, אנה אנחנו באים ללא "ר' נסים" הגדול, שהיה עבורנו כמו הכותל-המערבי, שבפניו הצגנו את כל הלבטים ההלכתיים? את השאלה הזו, אמר הגר"י זילברשטיין, הצגתי בפני גיסי מרן (שליט"א) שהשיב לי במסר חד-כתער: 'אפשר להתפלל על כך לפני בורא-עולם'!
כך, במשפט קצר ותמציתי, סלל הגר"ח את הדרך. להתפלל, להתפלל, להתפלל לפני השי"ת, שיאיר את עינינו וִייַשֵּׁר את נתיבותינו, ואז נזכה לדברים הגדולים ביותר.
ואגב, בתשובתו של מרן הגר"ח טמון מֶסֶר מעודד ומפיח-חיים לכל מר-נפש באשר-הוא. שהרי כל אחד מאתנו נקלע מדי-פעם בחייו למצב שבו לכאורה אין לו מקום לזוז ימינה ושמאלה. הוא מרגיש את עצמו נתון, בצורה זו או אחרת, בבית כלא. בבדידות.
אם זה בגלל מחלה קשה, אם זה בשל בעיות חינוכיות הפוקדות את ביתו, או מועקות כלכליות, וכמובן – שידוכים שאינם זזים, או כל סבל אחר. ואז, והוא נאבק עם סבלו, ולכאורה – מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
ובתוך המערה הזו, בחושך התת-קרקעי, כשלכאורה אין מכיר אין דורש, נפשו במסגר, סגור ומסוגר בכאבו וסבלו באין מוצא ומפלט – זו בדיוק העת לשלוף את עצתו הנ"ל של מרן הגר"ח קניבסקי, שהשיב לרבנו המרא דאתרא:
'אפשר להתפלל לפני בורא-עולם'!
והתפילה, כידוע לכל בר-בי-רב, פועלת את פעולתה בשמי-שמים! אין תפילה אחת ששבה ריקם!
ובמיוחד – כותב הגר"ש וולבה ב'עלי שור', חלק א' – כאשר התפילה נעשית בעת צרה. שהרי השכינה עצמה נושאת בעול עם כל קשה-יום, עם כל צער וכאב: "אמר ר' מאיר: בשעה שאדם מצטער – שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים". (סנהדרין, מ"ו א').
(הרב משה מיכאל צורן שליט"א מתוך הספר שבת בשמחה)