רבינו הקדוש והטהור, אור שבעת הימים, מרן הבעל-שם-טוב זיע"א ישב בקרב חסידיו, ואמר לפניהם 'תורה' אשר נחקק עמוק עמוק בלבם.
"המן, נכד עמלק", אמר הבעל שם טוב, "כוחו על עם ישראל, הוא מחמת ה'אשר קרך' של זקנו עמלק לרחק את ישראל מאביהם שבשמים. זהו העמלק החיצוני, אבל אצל כל אחד ואחד, חבוי בלבו 'עמלק' פנימי קר, ואפילו אם 'עמלק' זה אינו מצליח לקרר את היהודי, בכל זאת מצליח הוא לפעמים לקרר ולצנן ההתלהבות הנצרכת לאיש הישראלי, והעצה – לקיים המצוות בחמימות, בהתלהבות וברשפי אש, וזה בא ע"י עבודה בשמחה, לעבוד את השי"ת בשמחה ובטוב לבב". [ראה בספה"ק 'שומר אמונים' מאמר צהלי ורוני: "…פעולת עמלק הרשע לקרר את האדם מזו השמחה הגדולה והאמיתית… ואם מחזק עצמו בשמחה, אז אין לך מחיית עמלק גדולה מזו, כי כל אדם יש עמלק בלבו"].
בין תלמידי החבריא קדישא דמרן הבעש"ט הקדוש זיע"א, שישבו אז סביב השולחן הטהור, היה בין השאר גם תלמידו החביב רבי מאיר, ה"ה הרה"ק רבי מאיר מרגליות רבה של לבוב ואוסטראה זיע"א, ובנו הקטן שאול שישב על ברכיו, שהיה אז כבן חמש שנים בלבד, וכבר ניכרו בו כישרונות ברוכים, אך הכישרון הבולט שבו היה בלי ספק כישרון השירה והנגינה.
לפתע, בעיצומה של סעודת פורים, פנה הרבי אל שאולק'ה הקטן, וביקשו שישמח את הציבור בזמרתו, כיאה וכראוי לשמחת פורים. פניו של האב סמקו וידיו רטטו בהתרגשות, "שאול'קה", לחש באוזן ילדו: "הרבי מבקש שתשיר משהו מיוחד לפורים", הילד הרהר לרגע, הטה את ראשו לאחור, עצם את עיניו ופצח בניגון חדש לא מוכר של "שושנת יעקב", בתחילה היה הניגון בנחת יותר, ובאמצע החלה החדווה לבקוע, כובשת לבבות, ומשתפכת במתיקות בחלל בית המדרש, קולו הצלול והזך של הילד הלך וגבר ועלה ברגש, הנוכחים השתוממו מהניגון הנעים, ומניחים לשמחת הניגון להתגבר ולמלא את לבם.
הרבי ישב על מקומו, עיניו עצומות בדבקות ופניו בוערות, כשסיים את שירתו הנפלאה, פקח שאול'קה את עיניו, הבעש"ט זי"ע עדיין יושב על מקומו, אחוז שרעפים. כעבור רגע פקח את עיניו והביט בשאול'קה במבט אוהב.
למחרת פורים, נכנס רבי מאיר אל הרבי ליטול הימנו ברכת פרידה, הרבי קיבל את פניהם בפנים זוהרות, לפתע נכנס הבעש"ט בדביקות, רגעים ארוכים הפליג במחשבותיו, ולפתע אמר: "שמא תשאיר אצלי את בנך הקטן לימים מספר?" התפלא רבי מאיר לפשר הבקשה, אך הרבי המשיך: "השאר אותו כאן, ואני אדאג שימשיך בלימודיו כרגיל, ולאחר השבת הקרובה אחזיר אותו אי"ה לביתך בלבוב". רגע קצר הביט רבי מאיר בילדו כמבקש לרדת לסוף דעתו, הלה הנהן בראשו בחיוב. אז אמר רבי מאיר בשמחה: ילדי יישאר אצלו, כרצונו של הרבי, עד לאחר שבת קודש.
באמת, שמח רבי מאיר מאד על דבר, האם דבר קטן הוא להשאיר את הילד עוד כמה ימים להישאר במחיצתו של הצדיק, לשאוב מקדושתו ומתורתו.
ימות השבוע עברו במהירות, הרבי למד עמו חומש, כאשר היתה באמנה אתו כשהיה מלמד דרדקי בטרם התגלה, שאול'קה נשאר אצל הרבי גם בשבת, והיה מנגן גם ב'שולחן הטהור' שערך הבעש"ט הקדוש, ושירתו היתה לעונג רוחני עבור קהל החסידים.
* * *
ביום ראשון, הורה הרבי לבעל העגלה אלכסיי לרתום את הסוסים, וביקש מכמה מתלמידיו להצטרף לנסיעה. ידוע היה בין התלמידים שרבינו הגדול הבעש"ט היה לפעמים פוקד לפתע פתאום להבעל עגלה לצאת לדרך, מבלי שידעו התלמידים לאן פניו הקדושות מועדות, ומה מטרתו בנסיעה זו. וכמו כן היה בנסיעה זו. הבעש"ט יצא מביתו, כשידו הקדושה אוחזת בידו של שאול'קה, בחוץ המתינו התלמידים, ללא אומר עלו אל המרכבה, והיא יצאה אל מחוץ לעיירה, מתקדמת במהירות אל מקום בלתי ידוע. הצדיק הקדוש – מגלה אורה של משיח, אור החסידות, ישב בפינתו ושקוע בהרהוריו.
לאחר נסיעה של כשעה, הגיעו לעיירה לא מוכרת, הסוסים עזבו לאט את מרוצתם, ואלכסיי הבעל-עגלה הבין כי עליו להרפות מהמושכות, ולאחריו נעצרה העגלה. החבורה ירדה, והתלמידים פסעו אחרי הרבי שהתקרב לעבר בקתה אלמונית, שצרחות מחרישות בקעו ממנה, קולות משונות מלאות שכרות והוללות, וקולות נפץ מתמזגים בענן עשן סמיך, התלמידים נסוגו ברתיעה מה, אך הרבי המשיך לפסוע כשהוא אוחז בכף ידו הקטנה של שאול'קה. הבעש"ט פתח את דלת בית המרזח ונכנס יחד עם שאול'קה.
המחזה שנגלה לנגד עיניהם היה נורא, עשרות איכרים מדושני בשר התגלגלו על הרצפה, מתבוססים בקיאם, אחרים עדיין ישבו ליד השולחנות אוחזים בידיהם בקבוקי יי"ש ריקים למחצה, רק מעטים מהנוכחים הפנו מבטם לעבר הבאים והביטו בהם בהשתוממות. תמהונם של אלה גבר כשהבחינו ב'ראבין' עטור זקן שיבה מעורר כבוד שניגש אל דלפקו של המוזג, הלם בחזקה וצעק בקול תקיף: "שקט, הסו! ומנסה לגבור על הרעש העצום, השיכורים כולם נדהמו והפנו אליו את מבטם, ועמדו בעיניהם האדומות כמחוברים לקרקע. עוד רגע והבעל שם טוב החל לדבר אליהם בשפתם.
"איכרים עמלים", קרא הבעש"ט בקול, "שמעו הקשיבו, יש אתי כאן ילד קטן, שיודע לשיר באופן נפלא, אף פעם לא שמעתם קול ערב כקולו של הילד הזה, הבאתי אותו לכאן כדי לשמח אתכם, דעו לכם שהוא יודע לשיר טוב מאוד".
דבריו של הרבי רעמו בשקט ששרר, והשיכורים הביטו בפלאות ברבי ובבני פמלייתו, אז גחן הרבי לעבר שאולק'ה ולחש באזנו: שיר נא שאולק'ה שוב פעם את השיר הנפלא "שושנת יעקב", אל תפחד, לא יאונה לך כל רע.
הביט הילד בהצדיק בעיניים תמוהות לרווחה, כמתפלא על הבקשה לשיר את השיר המתוק והזך שמקומו יפה בבית מדרשו של הרבי בזמן הקודש של סעודת פורים, ולא בבית הוללים זה. אולם מצוותו של הרבי חזקה עליו, והוא החל מזמר את השיר במתיקות, גם בפעם הזאת שר בלחש ובמתינות, ובהמשך הגביר לאטו את קולו, מגביר את הקצב, וממלא בצלילים ערבים את חלל בית המרזח. כשסיים שאולק'ה לשיר פרצו כולם במחיאות כפיהם, ובצרחות מחרידות…
הרבי התעורר מדביקותו, נשא עיניו, והביט לכל עבר כמחפש מאן דהוא, בסקירה מהירה עבר על כל הנוכחים עד שמצא את אשר חיפש, הוא התקדם לעבר שלושה נערים צעירים שישבו בסמוך לשולחן ואחזו בידיהם קלפי משחק, השלושה נשאו את עיניהם אל הרבי, מביטים בו בכהות חושים כמבעד לערפל, הרבי אחז בידיהם ומשך אותם בזה אחר זה מכסאותיהם והעמידם במרכז החדר.
"שמעתם כיצד שאולק'ה מנגן יפה?" – צעק עליהם הבעל-שם-טוב בגערה מעושה, הי, הה, הי, ענו לעומתו בגיהוקים כשגופם מתנדנד מצד לצד. "מה שמך?" שאל הרבי את אחד הנערים, "א, אנ, אנטון". "ואתה?" המשיך הבעש"ט לשאול את האחר, "זו, זור, זוראייאק", גמגם השני. "ואני, פד, פד, פדריך", גיהק השלישי. הבעל שם טוב נענע בראשו, ואמר בתוקף: "שמעו שלשתכם", "הכירו את הילד הקטן ששר לפניכם, שמו שאולק'ה, אתם שומעים? שאולק'ה קוראים לו, ילד טוב והגון הוא ואת ניגונו תזכרו תמיד", הדגיש הרבי. "אל תעזו לשכוח אותו בשום אופן. הבנתם?". "כן", גרגרו השלושה בגיהוק, כשהם מנענעים בראשם בפחד סתום.
אחר כך לקח הצדיק את שאולק'ה ויצא עמו מהבית, כששלושת התלמידים פוסעים אחריהם תמהים ומחרישים. לשאול את הרבי לא העזו, חזקה על הרבי שיודע הוא את אשר לפניו, כוונה נסתרת וטמירה עומדת כאן, ימים יגידו. הרבי עלה על המרכבה ותפס את מקומו כבתחילה, גם התלמידים הצטרפו, והמרכבה יצאה בחזרה בדרכה למעזיבוז'.
שנים רבות חלפו מאז אותה נסיעה ה'נסתרת', שנשארה בלי פירושים…
שאולק'ה גדל והיה לתלמיד חכם גדול, וגם לאיש סוחר מצליח שנודע בעשרו ובעסקיו הגדולים, הפוסע עלי אדמת מדינות רבות לצורך פרנסתו. היה זה בחודש אדר, באחת מנסיעותיו הארוכות לרגל עסקיו, החל נותן דעתו על יום הפורים הקרב, "מן הראוי היה שביום זה אשהה בביתי ואשמח בקרב בני ביתי וילדיי", חשב, הזדרז אפוא לסגור כמה עסקאות דחופות ודחה את השאר לימים אחרים, מיהר וארז צרורותיו ופתח בנסיעה לעיר מגוריו לבוב.
ימים מספר ארכה לו הדרך, בלבו חש געגועים עזים למשפחתו, הדרך אצה לו, וברצותו לקצר את הדרך, הפנה את מרכבתו מדרך המלך אל דרך היער, המרכבה העמיקה לחדור פנימה, הסוסים עמלו לפלס את דרכם בינות לעצים, ושאול התרווח במושבו בנחת ושקע במעין תנומה.
* * *
לפתע, התעורר בבעתה והסתכל סביב, מי צעק? היכן אני? הזדקף ממקומו בחרדה, הוא הסתכל סביבו וראה מולו שלושה רעולי פנים וסכינים נוצצות בידם, אחד מהם נהם לעברו:
רד מהעגלה מיד, ויד נופפה מולו בסכין מלוטשת, שאול הוטל באחת למציאות הנוראה, והבין שנלכד בידי ליסטים המשחרים לטרפם, אחד מהשלשה קרב אליו וסכינו מונפת לעברו, ערך חיפוש קצר בבגדיו ובצרורותיו, והדף אותו בכח חזק, ושאול מצא עצמו מתבוסס בבוץ, השודד כפת באומנות את ידיו ורגליו אל גזע האילן הרחב.
רק עכשיו, כשהוא כפות וחסר ישע, החל שאול לעכל את אשר אירע, עיניו התרוצצו לכל עבר בבהלה, אך שום ישועה לא נראתה באופק, אחד השודדים ניגש אליו, ועיניו בורקות באכזריות, "התכונן למות" סינן בקצרה, "רגעים ספורים נותרו לך לחיות, הכן עצמך לקראת הבאות", סיים בגסות.
רועד ורותת, פניו חיוורות ועיניו בולטות מפחד, מצא שאול בנפשו את הכוח להתעשת, והחל נותן דעתו לווידוי האחרון, אלה רגעיי האחרונים – הרהר במחשבתו, דמויותיהם של הוריו האהובים עברו בזכרונו בבהירות רבה, דמותה של אשתו וילדיו, הכל עבר לנגד עיניו. עיניו מלאו דמעות, והוא כבר נפרד במחשבתו מכל היקר והאהוב עליו. וכיצד יבצר ממנו המצוות הגדולות קריאת המגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות, משתה ושמחה, חשב בצער.
לפתע עלתה תמונה נוספת לנגד עיניו, בית מרזח כפרי כשהיה ילד קטן יושב על ברכי אביו, ואביו לוחש לו: "שאול'קה, הרבי רוצה שתשיר. הוא רוצה לשמוע כיצד אתה מזמר את השיר 'שושנת יעקב". לרגע פקח שאול את עיניו והתנתק מהרהוריו, הוא חזר אל המציאות העגומה, בעצמו לא שם לב לדמעות הרותחות הללו ששטפו לפתע את פניו, הוא הביט בשודדים שישבו סביב המדורה סועדים ומשוחחים ביניהם בשקט מפחיד.
"ניחא", אמר לעצמו, "חפצתי להיות בבית, לשמוע את קריאת המגילה ולקיים בהידור את מצוות החג, אך לא כך חפץ הקב"ה, אשלים אפוא עם גזירתו יתברך, אך לפחות אצא ידי חובתי בדבר מה מעין מצוות הפורים, ומה ביכולתי לעשות עכשיו כשאני כפות אל העץ?
אשיר לפחות בפעם האחרונה את אותו ניגון של "שושנת יעקב" של הרבי. החל שאול לשיר בדבקות, ואף שניגן את המילים בלחש, הן נשמעו היטב בדממת היער, משום מה לא באה צעקת השתקה מצד השודדים, שאול עצם את עיניו בחזקה, הוא לא רצה שמראה הערלים הללו יוציא אותו מדבקותו קולו הרוטט החל עולה בדבקות, קולו בקע מגרונו זך וזקוק יותר מתמיד, אותו גרון שעוד מעט וינחת עליו הגרזן, ה"י, היה לא תהיה. ניגן בגרונו כמו אז בימי ילדותו, וכמו אז ראשו היה מוטה לאחור, אך הפעם ידיו היו כפותות ועיניו עצומות בדביקות נוראה.
* * *
שאול סיים את ניגונו ששרר באריכות, ואז פקח את עיניו הרטובות, ומבעד לדמעות הבחין בשלושת השודדים הללו, עמדו בסמוך לו, מביטים בו בהשתאות, פיהם פעור בהשתוממות, רגע ארוך עמדו זה לעומת אלה, פתאום לחש אחד מהם: "זה אתה שאולק'ה", אור בהיר הציף פתאום את זכרונו ברווחה עצומה, הוא פקח עיניו והביט ממושכות בשלושה שעמדו לפניו: "אנטון, זוראייק, פדריך?" החזיר בשאלה. אלו ניגשו אליו במורא, ידיהם רוטטות בהתרגשות, ופניהם מעוותות במבוכה, הם התירו ממנו את החבלים העבותים שכפתו אותו אל העץ, ושאול שחרר את ידיו. "ה'ראבין' שלך", אמר אחד מהם, "אף פעם לא שכחנו אותו, היה זה לפני שלושים שנה, ילד אחד שר לפנינו את השיר הזה, והראבין אמר לנו שלעולם לא נפגע בו לרעה… כה מתוק היה השיר שאי אפשר היה שלא להיזכר בך, בשאולק'ה הקטן".
באותה השנה, חגג ר' שאול את חג הפורים, בהתרגשות בלתי מצויה, ומיד בתום קריאת המגילה התרגש לנגן שוב: "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור".
(גליון קנין תורה)