מֵהלכות ברכות 'אשר יצר' ו'אלקי נשמה'
* מי ששכח לברך 'אשר יצר' לאחר עשיית צרכיו, ונזכר בכך לאחר שעשה צרכיו פעם נוספת – לדעת השולחן ערוך, מברך אשר יצר פעמיים; ולדעת אחרונים רבים, מברך פעם אחת בלבד, וכן הלכה.
* מי שהתחייב בברכת אשר יצר, ולאחר מכן אכל או שתה, והוצרך לברך ברכה אחרונה; או להיפך, שאכל ושתה, ולאחר מכן התחייב בברכת אשר יצר – יברך אשר יצר, ואחר כך ברכה אחרונה.
* למנהג בני ספרד, בנוסח ברכת אשר יצר, אומרים: "אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ", וב'נוסח ספרד', מוסיפים: "אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת"; ואילו למנהג בני ספרד, אומרים: "אֵי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת".
* ברכת 'אשר יצר', מתייחדת מכל הברכות בכך שהשולחן ערוך והרמ"א מפרשים אותה מתחילתה ועד סופה, באריכות שאינה מצויה בשולחן ערוך; כאשר על חלקים מנוסח הברכה – כגון "שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם", מובאים מספר פירושים.
* ברכת 'אלקי נשמה', אינה פותחת במילים "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, ולכן ראוי להסמיכהּ לברכת אשר יצר; וכן מנהג רוב ככל ישראל בימינו.
* מי ששכח לברך אלקי נשמה, ונזכר לאחר תפילת שחרית – יש אומרים שכבר יצא ידי חובה בברכת 'מחיה המתים', ויש חולקים. ואם ישן מעט ביום, לכל הדעות יברך אלקי נשמה.
* בשעת אמירת ברכת אלקי נשמה, יש להפריד בין המילה "אֱלֹקַי" למילה "נְשָׁמָה", באופן שלא יהיה נשמע, חלילה, כאומר שהנשמה היא אלהיו.
הלכות שונות
* האומרים פרקי תהילים בבוקר, עדיף שיאמרו אותם לפני תפילת שחרית מאשר לאחריה. ויש שכתבו, שדברים אלו אמוּרים רק על אלו האומרים את פרקי התהילים בדרך שבח והודיה, אבל האומרים אותם בדרך תפילה ובקשה, ראוי שיאמרו אותם לאחר התפילה.
* השומע ברכה מפי אחר, והמברך אומרהּ באופן שיוצאים בו ידי חובה רק בדיעבד, וכגון שמדלג מילים שאינן מעיקר הברכה – מיד כשהשומע מבחין בכך שהברכה אינה נאמרת כראוי, יכוון שלא לצאת ידי חובה בשמיעתו, כדי שיוכל אחר כך לאומרהּ בעצמו כראוי.
מֵהלכות ציצית
* לאחר נטילת הידים בבוקר, יש ללבוש את הציצית לאלתר, כדי שלא לשהות – וכל שכן שלא ללכת ארבע אמות – ללא ציצית. ואין ללבוש את הציצית לפני נטילת ידים.
* לאחר הברכה על ה'טלית גדול', יש לכסות את הראש ואת הפנים – עד הפֶּה, ולא עד בכלל – בטלית, ולאסוף את ארבע כנפותיה אל הכתף השמאלית, למשך זמן של הילוך ארבע אמות.
* רצוי לכסות את הראש בטלית, משום שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביא ליראת שמים. וכתבו אחרונים, שבשעת התפילה, מתחילתה ועד סופה, צריך לכסות את הראש בטלית.
* מנהג ישראל מקדמת דנא, לתפור על גבי הטלית 'עטרה' מִבַּד, במקום בו מכסים את הראש, כדי ששתי הכנפות שלפניו תהיינה תמיד לפניו, ואלה שלאחוריו תהיינה תמיד לאחוריו.
סיכומי החומר בדף היומי בהלכה מדהימים!!!
תודה!!!