פעם אחת נכנס איש עני ואביון אל הגאון בעל 'בית הלוי' זצוק"ל, ותאר בפניו את צרתו ומועקתו: בתו הבוגרת הגיעה לפרקה, כבר נמצא עבורה חתן הולם בן גילה, וכנהוג התחייב בסכום נדוניה נאה, ואף בהוצאות הנישואין כולן. עתה, כחודש לפני החתונה, עדיין ידיו ריקניות, לרש אין כל, והמצב בבית קשה מנשוא.
אמר לו ה'בית הלוי': לצערי אין לי כעת מעות כלל, אך תוכל להיכנס אלי בעוד שבועיים, כאשר אחד מנגידי העיר משיא את בנו". המנהג היה שביום החתונה מעניקים המחותנים לרב מעטפה עם סכום כסף, ובהיות אותו נגיד עשיר גדול, עתיד הוא כנראה להכניס מעטפה גדושה ומרשרשת… "כדאי אם כן שתגיע תכף באותו היום", הציע הרב.
ביום החתונה עם שחר הגיע העני לבית הרב, התיישב בחדר הקבלה של בית הדין והמתין שעות רבות להגעת משפחת המחותנים עם הנגיד הנכבד לקבל ברכת מזל טוב מהמרא דאתרא. ואכן בשעות אחר הצהרים המוקדמות החלה פתאום תכונה נכרת בבית, כרכרתו של הגביר הגדול נעצרה ליד הבית, ומתוכה ירד מעדנות הנגיד הנכבד מלווה בבנו החתן, לבוש במחלצות פאר והדר, ולאחריהם כל בני המשפחה הרוממה.
הם התקבלו בכבוד רב על ידי הרב הגדול, שברכם בברכות לרוב לכבוד יום אפריון, החתן קיבל מהרב כמה הוראות הלכתיות הקשורות לסדרי החופה והנישואין, ולאחר שתית 'לחיים' כנהוג קמו המחותנים לצאת לדרכם אל החופה הגדולה. בטרם צאתו לא שכח הנגיד את מנהג המקום, ותוך כדי ברכת פרדה לבבית תחב לידי הרב מעטפה מפוארת עבה, שבתוכה שטרות 'מצלצלין' לרוב.
הגאון הודה לגביר בפה מלא, ותוך כדי שליווה את החתן ואת משפחתו בדרכם לשמחתם, כבר הגיח ויצא העני מחדרי בית הדין, וכדי לבטח את עצמו שלא יקדמנו אחר… ניגש תכף אל הרב בצעדים הססניים. ה'בית הלוי' רמז לו להתקרב אליו, ועוד לפני שפתח את המעטפה וללא שידע כלל באיזה סכום מדובר, מסר את המעטפה על תכולתה לידיו של אותו אביון, אשר שמח מאד והודה לרב בפה מלא, ויצא חיש לדרכו, כשכל זאת קורה לנגד עיניו המשתאות של המחותן הגביר.
העשיר רם המעלה נפגע עד מאד, ועל אתר החליט שאם כך היא התייחסותו של הרב אל הכסף, כנראה שאיננו מבין כלל בממון… ומכיוון שכך, כיצד יכול הוא לפסוק בדיני ממונות? מי שלא מבין בכסף אינו ראוי לשבת על מדין, ולשמש כאב בית דין בדיני תורה מסובכים של עסקאות והלוואות וכל כיוצא באלו…
ממחשבה למעשה, בהיותו אחד מחשובי הקהל אשר דעתו קבעה הרבה בהליכי ובענייני העיר, כינס את ראשי הקהל, סיפר בפניהם את הדברים כהווייתן, והביע את דעתו שאין ה"בית הלוי" ראוי לשמש כרב אב בית דין בעיר נכבדה ומפוארת שכזו! ההחלטה התקבלה פה אחד, הרב יפוטר לאלתר ממשרתו, ובמקומו תצא משלחת נכבדה לחיפוש רב ואב בית דין חדש לעיר, המבין ויודע גם בענייני ממונות.
כאשר הגיע ראש הקהל לביתו של הרב עם כתב הפיטורין בידו, אמר הרב: "הנה מוכן אני לעזוב את משמרתי בזה הרגע, אדרבה, כך אוכל לשבת על התורה ועל העבודה במנוחה! אבל ברצוני לדעת את סיבת הפיטורין, שמא מעלתי חלילה בתפקידי במלאכת הקודש?"
סיפר לו ראש הקהל את כל הסיפור, שבעקבותיו החליטה הועדה העליונה של הנהגת הקהילה, שאין הרב מבין בממונות כלום…
אמר לו הרב: "שאלה לי אליך, באם תופס אותך 'קוזק' בדרכך, ומאיים עליך באקדח טעון, להוציא תיכף את כל כספך, האם תתמהמה ותתחיל לספור כמה כסף יש לך בארנק… או שתגיש לו מיד את הכסף כדי להציל את חייך?"
"ודאי שאגיש לו מיד את כל כספי להציל את חיי", ענה ראש הקהל.
"כך בדיוק היתה הרגשתי" – הסביר הרב – "בראותי את אותו עני ואביון עומד למולי, באקדח טעון במצות 'לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון!' (דברים ט"ו, ז'), האם במצב שכזה נתן להתחיל בספירת שטרות???"
(ענפי מנחם)