"אשר קרך בדרך" (מתוך פרשת זכור)
על הפסוק בקריעת ים סוף (שמות יד, כא) "ויבקעו המים", דורשים חז"ל במכילתא (פרשה ד): כל מימות שבעולם נבקעו. ומנין אתה למד שאף המים שבבורות ושבשיחין ושבמערות ושבכד ושבכוס ושבצלוחית ושבחבית נבקעו? שנאמר 'ויבקעו המים' – 'ויבקע הים' אין כתיב כאן, אלא 'ויבקעו המים' – מלמד שכל המים שבעולם נבקעו:
איזה גוי, איוון, באמצע הלילה נהנה ממקלחת חמה ולפתע: חצי מהמים לצד ימין, וחצי מהמים לצד שמאל, והוא באויר שבאמצע…
הוא יוצא בבהלה מהמקלחת, להזעיק את בנו, ולפתע הוא רואה את הבן לוגם כוס מים, וחצי מהמים לצד ימין, חצי מהמים לצד שמאל, והבן שלו לוגם את האויר שבאמצע, בולע רוח…
כולם יצאו החוצה בבהלה לברר מה קרה, והתברר שים סוף נקרע ויחד איתו כל מימות שבעולם. חז"ל אומרים שהים צעק צעקה אדירה שכל העולם שמע אותה! כל האניות שבים נשברו!
וכשהגויים ראו את כל זה – גם את קריעת ים סוף הכללית, וגם את קריעת ים סוף הפרטית שהיתה בבית כל אחד מהם – הם תפסו את העבודה זרה שלהם וניפצו אותה, שברו אותה לרסיסים, וצעקו כולם: "אין עוד מלבדו!".
לא רק עם ישראל אמר: "מי כמוכה באלִם ה'". כל אומות העולם אמרו את הפסוק הזה, וכפי שדורשים חז"ל בהמשך המכילתא שם: "ולא ישראל בלבד אמרו שירה, אלא אף האומות – כששמעו שאבד פרעה ומצרים בים, ובטלה מלכותם של מצריים, ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהם, כפרו כולם בעבודה זרה שלהם, ופתחו פיהם כולם, והודו למקום ואמרו: "מי כמוך באלים ה'".
לא פלא הוא אפוא התיאור שבשירת הים: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען".
כל העולם רתח מהאש הלוהטת שהכריזה: 'ה' הוא האלקים!" וכולם פחדו מעם ישראל, כמאמר הכתוב: "תפל עליהם אימתה ופחד", ומה' אלקיהם הנלחם להם.
כל זה – עד שבא עמלק. עמלק החליט לשנות את המצב הזה. הוא רצה לקרר את האש הלוהטת המכריזה אלוקות, הוא רצה להדיח, להדיח, להחטיא, לטמא, לצנן את האמונה בה'.
"אשר קרך בדרך". פרש רש"י: "לשון קור וחום. ציננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל, והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת, שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתורה. אף על פי שנכוה – הקרה אותה בפני אחרים".
אומר על כך מרן ה"בית יוסף": אם עמלק לא היה בא להילחם עם ישראל אחרי קריעת ים סוף – עד היום הזה, אלפי שנים אחר כך היו הגויים פוחדים להילחם איתנו! עם ישראל היו תמיד בעמדת הנהגה. אבל עמלק בא ונלחם, קפץ לתוך האמבטיה הרותחת, ובכך צינן אותה.
והנה, הבה ונשאל את עמלק: וכי בני ישראל באו לכבוש את המדינה שלך? מדוע אתה יוצא ממרחק של ארבע מאות פרסה להילחם נגדם?
התשובה: עמלק רוצה לשבור את כח הקדושה שיש בעולם. הוא מעונין להרבות טומאה בעולם. הוא רוצה להשבית מן העולם כל מה שמשדר רוחניות, קדושה, אמונה, אלוקות. לפי תפיסת עולמו כל העולם מתנהל על דרך המקרה: "אשר קרך – לשון מקרה". לפי תפיסת עולמו כל התאוות הפסולות מותרות: "אשר קרך, לשון קרי וטומאה". לכן היה חשוב לו לצאת להילחם בישראל, ולצנן את האמבטיה הרותחת בפני כל העולם, משום שישראל משדרים לעולם כולו את ההפך הגמור מכל תפיסת עולמו.
ומכיון שעיקר מהותו של עמלק היא להילחם בקדושה, לכן אומרת התורה הקדושה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". פרש רש"י: "ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית! ומהו 'כס', ולא נאמר 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו!? נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם – עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו – יהיה השם שלם והכסא שלם".
ואנחנו, על ידי שאנו מאזינים בשבת קודש, לקריאת התורה של פרשת זכור – כך כתוב בפסיקתא – מקיימים בשמיעה זו מצות עשה דאורייתא של מחיית עמלק, וכאילו קיימנו את המצוה בפועל.
למעשה, אליבא דאמת, היינו צריכים לקיים את מצותה זכירת מעשה עמלק ומחייתו ביום פורים עצמו. ביום זה הרגו היהודים שבעים וחמישה אלף עמלקים. ומן הראוי היה אפוא שנקיים את המצוה ביום הפורים עצמו. מדוע מקדימים אותה לשבת שלפני פורים?
אלא, שביום פורים "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". "לא ידע" ו"זכור את" – הם תרתי דסתרי. אדם שתוי לא יכול לזכור…
על דרך ההלצה אומרים :"ולא זכר שר המשקים את יוסף" – מי שהוא "שר המשקים" ועסוק בכל עת בשתית יין – לא יכול לזכור!…
לפיכך הוקדם זמן קיום המצוה לשבת קודש, זמן של מנוחת הדעת, בו יכול אדם להתבונן ולזכור את כל אשר עשה עמלק, ולמחות את שמו. רמז יש לדבר: בפרשת זכור נאמר: "והיה בהניח ה' אלקיך לך" – "בהניח" לשון מנוחה, רמז ליום השבת שהיא יום המנוחה, והיא היום המתאים לקריאת "פרשת זכור" ולקיום המצוה!
זאת ועוד, לא רק בקריאת פרשת זכור אנו מקיימים את מצות מחיית עמלק, אלא בכל לימוד תורה שאנחנו לומדים מונחת מחיה של עמלק, שכן כל כוחו של עמלק הגיע מכך שרפו ידיהם של ישראל מן התורה, ובכל רגע שאנו לומדים תורה – מתוך התלהבות, ולא מתוך קרירות, כמו זאת שרצה עמלק לעשות – הננו מקיימים בכך את מצות מחיית עמלק.
*
מנהגו של ה"חתם סופר" זצ"ל היה, לבחון ילדים על תלמודם ביום השבת. ילד שהצטיין, וידע היטב את החומש עם פרוש רש"י – היה מקבל סוכריה.
המשכילים – שסבלו מאד מה"חתם סופר", שהיה נלחם בהם בעוז ובנחישות – החליטו לשים אותו ללעג ולשחוק, ולעשות ממנו ליצנות, בדיוק כמו עמלק שרצה לעשות ליצנות מקריעת ים סוף.
הם לקחו ילד גוי, ובמשך כמה חדשים גידלו לו פאות לראשו, הלבישו לו ציצית ולימדו אותו פרשה בחומש עם פרוש רש"י. באחת השבתות – לאחר שהילד שלט בפרשה על בוריה – הכניסו אותו בין כל הילדים האחרים, להבחן.
בדמיונם הם כבר חיכו לרגע בו תתפרסם תמונתו של ילד גוי מקבל סוכריה מה"חתם סופר" על הצטיינותו בתורה עם פרוש רש"י…
תורו של הילד להכנס הגיע. הוא התישב מול ה"חתם סופר". ממתין לשאלה הראשונה…
אך בטרם הספיק לומר מילה אחת, צעק ה"חתם סופר" לעברו: "שייגעץ! צא מכאן! לגוי אסור ללמוד תורה!".
תלמידיו של ה"חתם סופר", שראו מול עיניהם ילד שנראה יהודי לכל דבר, עם פאות וציצית, התפלאו מנין ידע רבם, על אתר, את עובדת היותו גוי?
נענה רבם ואמר: "כל ילד, שמתישב מולי, מתנדנד… רואים שיש לו נשמה, והנשמה כמוה כנר, שכל הזמן זז… 'נר ה' נשמת אדם'" (משלי כ, כז) – נשמתו של כל יהודי לוהטת מאהבת ה', הגוף מתנדנד. הילד הזה ישב מולי קפוא כמו קרח… מיד הבנתי שמדובר בילד גוי, קר וצונן, כמו עמלק שבא לצנן את האמבטיה הרותחת"…
*
בגיל חמש עשרה גמר ה"חתם סופר" את הש"ס. הוא פנה לרבו, רבי נתן אדלר זצ"ל, ושאל אותו מה עליו לעשות לסיום הש"ס? ורב והשיב לו שמי שמסיים ש"ס – עליו לצום שבעים ושתיים שעות!
כך הוא אכן עשה.
ביום השלישי, לאחר שבעים שעות של צום, שעתיים לפני סוף היום, הוא יצא עם כמה חברים ליער סמוך, ובשלב מסוים הם נעמד ולהתפלל תפילת מנחה.
בהיותם באמצע תפילת העמידה, הגיע מאיזושהי פינה גוי, מקל בידו, ורצה להזיק להם ולהפליא בהם את מכותיו.
כל הבחורים – שככל הנראה סיימו כבר את תפילת שמונה עשרה – מיהרו לברוח מהמקום ורק ה"חתם סופר", שהיה עדין באמצע התפילה, נותר על מקום עמדו.
הגוי החליט לכלות את זעמו בנער שנותר במקום, ומשום מה החליט להמתין עד שהלה יסיים את תפילתו. ואכן, מיד כשסיים את התפילה, התנפל עליו, עם המקל שבידו, מתוך מטרה ברורה לתת לו מכות רצח עד שימות…
אלא שה"חתם סופר", שהבחין בגוי המתנפל עליו בחמת זעם, לא איבד את עשתונותיו, ועל אף היותו לאחר שבעים שעות של צום, הצליח לחטוף את המקל מידיו של הגוי ומשום ש"הבא להרגך – השכם להרגו" נתן לו מכה אחת על ראשו, והגוי נפל על הרצפה.
הוא ניגש לרבו, ברגשות קשים וכואבים, ואמר לו: "סיימתי ש"ס, צמתי שבעים ושתיים שעות, ובסיום כל זה – אני הורג בן אדם"…
נענה רבי נתן אדלר ואמר לו: "דע לך, הגוי זה היה עמלקי. זכית לקיים מצות מחית עמלק! אכן, זכית לסיים ש"ס, זכית להשלים צום של שבעים ושתים שעות – ובזכות זאת זיכה אותך הקב"ה לקיים את המצוה הזאת בפועל ממש"
נתחזק כולנו בלימוד התורה הקדושה, נלמד בהתלהבות, עם כל הנשמה, ובכך נלחם בעמלק שנלחם בתורה הקדושה, ומנסה לזרוע קרירות בלימודה ובקיום מצוותיה.
(מתוך 'דורש טוב' פורים)