הוא עמד מעבר לדלת ובכה בקול. בתוך החדר התמהמה הוולד לצאת לאוויר העולם. שעות ארוכות, של חבלי לידה ועדיין לא הגיעה הישועה. כשספר התהלים בידיו, עמד ר' שמואל ושפך שיח לפני בוראו, מקשיב בדריכות ובמתח להמולה הפתאומית שהשתררה לפתע בחדר הלידה. קול יבבה חלוש בישר את לידת הבן. המיילדת החזיקה את הילוד במהופך וטפחה עליו קלות, לזרז את שאיפת האוויר.
"מדוע הוא כחלחל?" שאלה היולדת. "כך נראים כל התינוקות עם לידתם", הסבירה המיילדת בביטחון רב. אבל למרבה הדאגה, גם אחר שטופל התינוק היטב לא סר ממנו הצבע הכחול. המיילדת, מומחית במקצועה, העלימה עין כביכול, כדי לא להבהיל את האם, אבל הזעיקה בשקט כמה מגדולי הרופאים בבית החולים למיטת התינוק. הרך הילוד נבדק בדיקות מדוקדקות. הרופאים החליטו לחשוף את חומרת המצב בפני האב.
"מיסטר גרין", אמר הרופא בפנים חמורות, "עלי לומר לך את האמת, התינוק שלך סובל מבעיה חמורה בליבו, ימיו ספורים!".
ר' שמואל לפת את טבלת השולחן ונאחז בה בכוח, החדר החל מסתחרר סביבו, הקירות חגו סביבו בריקוד פראי. "במאי עסקינן?" שאל בקול רפה. הרופא קם מכיסאו, ומתח מפה רפואית גדולה על הקיר. "זהו לב בריא" החווה במקלון ארוך לעבר שרטוט צבעוני, משל בעיצומה של הרצאה לפני סגל מתמחים הוא נמצא, "וכשהוא נפגם כאן וכאן, הריהו בעל מום, כמו בנך"…
– – – "יש לו מום בלב!"
עתה דומה היה בעיניו של ר' שמואל כאילו לו עצמו נתהווה חור בליבו. "האם אתה בטוח? זוהי אבחנה סופית?" שאל חלושות. הרופא הסמיק. פציינט העיז להטיל ספק במקצועיותו, ביוקרתו!… "שמע נא, יכול אתה לקחת את בנך לבתי-חולים אחרים ולהתיעץ עם כל מומחה שתרצה!".
ר' שמואל לא התפעל יתר על המידה מכעסו של הרופא שכבודו נפגע. אילו לא היה מדובר בבנו, אולי היה מהרהר בכך, עתה שחייו של בנו, עצמו ובשרו, מוטלים על כף המאזניים, ייתפס לזוטות שכאלו?! עוד באותו יום העביר את בנו העולל לבית-חולים מעולה בניו-יורק. התינוק נבדק בידי רופאים מן השורה הראשונה, אך למרבה הצער הדיאגנוזה לא השתנתה. כל הרופאים קבעו חד-משמעית כי לתינוק יש בעיה חריפה במחיצת הלב.
מעתה הצעידו טיפולים שונים את בני המשפחה בין תקוה לייאוש. הגוף הקטון ספג תרופות ורעלים במינון גבוה, החלו מדברים על ניתוח לב פתוח כמוצא אחרון, לאו דווקא בטוח…
*
ר' שמואל ישב באוטובוס, זה עתה שב מבית חולים מרוחק, מעת-לעת שלם של נסיעה מניו-יורק, יאוש שקט קנה שביתה בליבו. שמא תאמר, מקטני אמונה הוא ר' שמואל, מאמין ואינו מאמין, ולא היא! אמונת חכמים עזה ליהטה בקרבו, דבוק ומקושר הוא ברבו, האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן, היושב בניו-יורק ומצודתו פרוסה בארץ ישראל. כבר סמוך ללידה נכנס אל הקודש פנימה ובכה תמרורים לפני הרבי, וזה הבטיחו נאמנה כי בוא תבוא הישועה. אלא שעדיין איננה נראית לכל מלוא האופק.
עיניו שוטטו ללא הרף מנוסע אחד למשנהו, כמחפשות עוגן ומיפלט מצרה זו שהתרגשה עליו. בשיפולי האוטובוס זיהה לפתע את חברו הרב יצחק שטרן, תלמיד חכם מופלג, עילוי ידוע, ראש-ישיבה בישיבה ידועה בארץ ישראל, עתה שהה גם הוא באותה עיירה רחוקה.
"ר' יצחק, מה מעשיך כאן?" אורו עיניו.
– "ואתה מה?"
ר' שמואל נאנח מעומק ליבו. "דאגה בלב איש ישיחנה", עודד אותו רבי יצחק.
"יפה אמרת, דאגה בלב איש", גבה קולו של ר' שמואל בבת-אחת בנעימה של התרסה, "הדאגה שלי היא בגין ליבו הלקוי של בני העולל הרך, זה עתה חוזר אני מטיפול כושל, שלא העלה מאומה, וכבר כשל כוח הסבל".
"האתה הוא זה?" זקף בו ר' יצחק מבט תמה, "כך מדבר יהודי מאמין"?! –
"בודאי שאני מקוה לישועת ה'", התאנח ר' שמואל, "ברם, דא עקא, כנראה שהחטא גורם, ואיני ראוי לישועה".
"ואל הרבי כבר נכנסת?"
"אלא מאי, כבר באותו יום שהתגלתה הצרה!"
"והיכן אמונת חכמים שלך?! אולי נשכחה ממך בצוק העתים כוחה של ברכת הרבי? שמעני ידידי מקרה מאלף שאירע עמי לא מכבר", ר' יצחק נעץ מבט בנקודה סמויה בפינת האוטובוס.
"כידוע לך, שוהה אני כאן לצרכי מגבית עבור הישיבה שלי בירושלים, אלא שיהודים טובים נחלצים לסייע בעדי, להקל מעלי עולה של מלאכה זו שהקלון שבה מרובה, ומתן שכרה שבצידה, קטן ומועט. אחינו בני עדות המזרח אומרים בברכת המזון, 'ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר-ודם, שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה', אוי כמה צודקים הם!… וכך פנוי אני רוב שעות היום ללימוד בבית-המדרש.
"את המחזה ההוא לא שכחתי עד היום. אל תוך בית-המדרש, נכנס ברוב חשיבות כומר העיירה. דבר היה לו באזני שכנו, מן המתפללים הקבועים, ולא מצא לו אותו אוויל מקום אחר לשוחח איתו, אלא בתוככי בית המדרש… על חזהו של הגלח התנוסס צלב זהב ענק. – צלם בהיכל!…
"מה אומר ומה אדבר, מבני ציון אני, מימי לא הסכנתי בראייה של אביזרי טומאה אלו. צמרמורת עזה אחזה בי, גופי רעד כמי שאחזתו אחילו, ניגשתי לגלח המחוצף ובשתי ידי דחפתי אותו החוצה כשאני מצווח כשור שחוט. כמה מבני המקום חשו להרגיע את הכומר הנעלב. האירוע כולו נמשך שניות ספורות, אולם עתיד היה להרגיז עלי סדרי בראשית.
"כאילו דיבוק של טומאה פלש לגופי. על אפי ועל חמתי לא הצלחתי להסיר מזיכרוני דמותו של אותו צלם מתועב. מאותו רגע ואילך נתקעה בראשי באורח פלאי, צורת השתי-וערב ולא סרה מנגד עיני לרגע אחד. היא בלבלה את רעיוני וטרפה את חושי, לא יכולתי להתרכז לא בלימוד ולא בתפילה, כמו להכעיס עמדה כל העת צורת השתי-וערב מול עיני.
"ומה עושה חסיד בעת צרה?", התנגן קולו של ר' יצחק בנעימה של קינטור קל, "פונה לרבו! תיכף ראיתי שצרתי צרה, ומה לי ולצרה זו? אל חצר הרבי הגעתי באותה שעה ממש בה נפרד מציבור גדול של חסידים, הרבי חילק מטבע לשמירה לכל החסידים…"
ר' שמואל הנהן בהסכמה, היטב הכיר את מנהגו של הרבי, לחלק מטבע לשם שמירה. על המטבע – של אחת המדינות ממערב אירופה – הייתה צורת שתי וערב. וכרגיל, מוסר היה הרבי למשמשו הנאמן מבעוד מועד, כמה חופנים של מטבעות. הגבאי עמל כמה שעות במלאכת הקודש, פטיש קטן בידו, והוא מכתת אותה צורה של שתי וערב המוטבעת שם בדיסקית המתכת העגולה, והחסידים מקבלים מטבעות כשרות…
"אך ראה אותי הרבי", סיפר ר' יצחק, "טרם הספקתי לפצות פה, מיד נענה ואמר לגבאי: 'לר' יצחק תיתן מטבע לא מעובדת, ישבור נא ר' יצחק את צורת השתי-וערב במו ידיו!'
"אחרי שהתעסקתי בגופי בביעור הצלם הטמא מן העולם, עזב אותי הסיוט כמאליו".
"כך?" הגיב ר' שמואל בהתעוררות.
"אכן", התלהב ר' יצחק, "לב חדש הכניס לי הרבי בקרבי, ואתה 'בטלן' שכמותך משליך יהבך על הרופאים אשר פיהם דבר שווא וימינם ימין שקר!"…
*
לפנות ערב הגיע ר' שמואל לבית הרבי, מאמץ אל חיקו כאוצר יקר, חבילונת עטופה בשמיכה.
– "הרבי אינו חש בטוב", קידם את פניו הגבאי, "אין היום קבלת קהל!"
"מלך פורץ גדר", זעק ר' שמואל מנהמת ליבו, "מלך אני בייסורים". עם החבילונת בידו, מצא דרך עקיפין ונכנס אל הרבנית. "אפסו הכוחות", גמגם בקול נשבר, "כבר עברתי שבעה מדורי גיהינום עם בני זה, ואפסה כל תקוה! אם לא למעני — לכל הפחות למען זה העולל שלא טעם טעם חטא", הניח את הפעוט המעוטף בשמיכה ליד הרבנית.
הרבנית אימצה את הפעוט אל ליבה, "בוא עמי" לחשה, "שלא ישמע הגבאי"… בלאט נכנסו אל החדר. הרבי ישב ליד השולחן, פניו חיוורות, כיפת הקטיפה הגדולה מהודקת לקדקודו. "התינוק הזה, בנו של ר' שמואל הוא, וליבו לקוי, הרופאים מיואשים", אמרה נוגות.
הרבי היטיב את משקפיו על עיניו, הציץ בפניו של העולל, סקר את העיניים הערניות. הפעוט אף הוא הסתכל בעניין בזיו איקוניו המאיר של הרבי, והשמיע קול צהלה. "אינני מבין על מה הסער הגדול הזה", הפטיר בקול רוגע, "אני רואה תינוק בריא, אין לו מראה של תינוק חולה"…
"כבר נושעת", לחשה הרבנית לר' שמואל, "כאפ און גיי", חטוף את ילדך ולך עמו, זכית במקחך…
*
בלב מתרונן סיפר ר' שמואל לרעייתו מה אמר הרבי. והיא, ליבה אינו מפקפק, אלא שכבר שבעה מרורים מתינוק קטנטן זה, רוצה אישור רשמי מן הרופאים.
ר' שמואל ורעייתו באו לבית החולים, רק למען חובת ה'השתדלות', ליבם אמר להם כי הביקור מיותר. האחות נכנסה אל המשרד ושבה כעבור שעה ארוכה, על פניה אותות מבוכה, "אינני מוצאת את התיק הרפואי של החולה".
כמה רופאים ואנשי צוות התייגעו זמן רב בחיפוש עקר. "איך נעלם תיק כזה?!" שאג מנהל המחלקה, "הרי הוא שוקל יותר מן הילד!"… התיק נעלם! הרופאים התייעצו ביניהם, לבסוף הגיעו לכלל החלטה. "ברור לנו כשמש כי ילדכם אושפז כאן לא אחת בגין מחלתו הקשה, לא נכביר עליכם בהליכים בירוקרטיים, ונקבל אותו לבדיקות".
*
"אחת מהשתיים" התפרץ הרופא הבכיר באזני ההורים לאחר בדיקה ממושכת, "או שמשטים אתם בנו, והבאתם לכאן ילד אחר, בריא ושלם, מעולם לא היה חולה.
"או" – ניצוץ קונדסי ניצת בעיניו – "שמא תגלו לנו מי הוא אותו 'וונדר רבינר' ש'החליף' לילד את ליבו?"
(גיליון אהל מועד – לעלוב)