"ואם כל עדת ישראל ישגו" (ד', י"ג)
אחת הסיבות המחייבות את היציאה המוקדמת מהעיר בערב שבת, היא כדי לא לגרום לנהג האוטובוס או המונית לחלל שבת. והנה, לא פעם יוצא לנו להתקל במשפחות הבאות לעשות את השבת בבית ההורים, ומגיעות במונית דקות ספורות לפני השקיעה, כך שברור ללא כל ספק שהנהג החוזר לביתו יחלל את השבת בגללן.
ולא ברור לי כיצד בעלי המשפחות מתירים לעצמם דבר חמור שכזה, לגרום לנהג יהודי לחלל שבת!
ופעם הטריחו את עצמם הרבנים ומורי ההוראה המפורסמים להגיע לצומת הכניסה לעיר בני ברק, כדי לבדוק את המצב מרוב. היו שם כל גדולי הרבנים מכל החוגים, שבמשך שעה ארוכה לפני כניסת השבת, עצרו את הנהגים החרדיים שהגיעו מחוץ לעיר, עם משפחותיהם ומטלטליהם, כדי לעשות את השבת בבני ברק, ומחו על השעה המאוחרת שבה נכנסות המכוניות לעיר.
תדהמה גדולה נראתה על פניהם של גדולי התורה בראותם יהודי חרדי, המתגורר בירושלים, שהגיע לבני ברק ל'שבת אופרוף', ונכנס לעיר דקות מעטות לפני השקיעה. הדבר עורר מאוד את רוגזם של הרבנים, שראו בכך זלזול רב בשמירת השבת.
הרבנים ניסו לברר האם היתה תקלה בדרך, האם נתקלו בפקק רציני או שמא היה תקר באחד הגלגלים, אבל לתדהמתם התברר שלא מיניה ולא מקצתיה.
האיש יצא מביתו שבירושלים 45 דקות לפני הדלקת נרות בבני ברק. 'לצאת בשעה כזו, ולהגיע כל כך מאוחר לבני ברק, זה כמו להכריז שלא אכפת לי בכלל אם אגיע למצב של חילול שבת רח"ל', אמרו לו הרבנים.
הנהג הסביר את הצעד החריג
ומעשה שהיה באוטובוס עמוס-נוסעים שנסעו מירושלים לבני ברק, בקו 402, ובהגיעם לכניסה לבני ברק, בכביש גהה, הצביע השעון על כמחצית השעה לפני הדלקת הנרות.
הנהג, שהיה אדם דתי, הפתיע את כל הנוסעים, בעוצרו את האוטובוס בצידי הכביש, וביקש מכל הנוסעים לרדת מהאוטובוס, ולהגיע לבני ברק בכוחות עצמם…
הנהג הסביר את צעדו החריג בכך שהוא מתגורר בירושלים, 'והרי ברור לי שאף אחד מכם אינו רוצה שאחלל שבת, ואם אצטרך להכנס לבני ברק, ולהוריד את הנוסעים בתחנות הקבועות, לא אספיק לשוב לירושלים לפני כניסת השבת. רק אם תרדו עכשיו, ואני אוכל להסתובב ולנסוע מיד בחזרה לירושלים, אצליח להגיע בזמן, וכולי האי ואולי'.
הנוסעים ניאותו לעשות כדברי הנהג
הנהג ציין בפני הנוסעים שגם הוא לא רצה מלכתחילה לבצע את הנסיעה הזו, אולם הנהלת החברה אילצה אותו לכך, ואם לא היה מסכים – היו מפטרים אותו.
יצויין, שלפני צאתם לדרך, עשו הנוסעים את חשבון נפשם, וידעו שהם יגיעו לבני ברק לפני כניסת השבת, אך לא לקחו בחשבון שיתכן שהנהג מתגורר בירושלים, ועד שיחזור לביתו, בודאי ובודאי שהשבת כבר תהיה בפתח.
הנוסעים, שהיו כולם יראי-השם, ניאותו לעשות כדבריו, וירדו בכביש גהה, ומשם המשיכו אל תוך בני ברק. חלקם שֵׁירך את דרכו ברגל, ואלה שהיו צריכים להגיע עד לשכונות המרוחקות, עשו את הדרך במוניות.
השאלה שהגיע אליי היתה האם הנוסעים רשאים לתבוע את נהג האוטובוס שישלם להם את מחירי המוניות שהסיעום לבני ברק.
והשבנו, שהם אינם רשאים לדרוש מהנהג את התשלום של המוניות, כי הם היו חייבים לרדת מהאוטובוס מדין 'ערבות', ולתת לנהג את האפשרות לחזור לירושלים. האפשרות שהנהג היה נשאר ללון בבני ברק, כשמשפחתו נמצאת בירושלים, לא היתה מעשית.
הנהג גם לא הרוויח מאומה מנסיעה זו, מאחר והוא שכיר חודש, ומקבל תשלום קבוע, בין אם יבצע את הנסיעה ובין אם לא. ולכן היו כל הנוסעים חייבים מן התורה לרדת בכביש גהה, ולהניח לו לעשות מיד את הדרך לירושלים, ולא לדרוש ממנו תשלום עבור המונית.
וביותר, שהרי כבר בשעה שעלו לאוטובוס בירושלים, היו צריכים לעשות את החשבון, ולהבין שלא יוכלו להיכנס עם האוטובוס עד לתוככי בני ברק.
גם מהנהלת החברה לא יוכלו הנוסעים לדרוש תשלום, מפני שהם הכניסו את עצמם לשעת-דחק שכזו, והם-עצמם אשמים במה שקרה.
בדור-אחרון זה שבו אנו חיים, יש מקרים רבים שבהם מושמע קול התורה, וקולה של דעת ההשקפה הצרופה, מתוך החושך, הענן והערפל, וגם מתוך ים הצרות והיסורים אפשר לשמוע את קול ה'. לא צריך לחפש הרבה את התופעה הזו. היא נמצאת כמעט בכל פינה.
בהיותו בסיביר, קרא פעם הגאון מטשיבין זצ"ל עם כניסת השבת למנין בחורים, והוציאם בכפור הנורא למדבר-הקרח שבחוץ, וביקשם לומר יחד עימו, שם במדבר הסיבירי השמם, את פסוקי ה'לכו נרננה'.
התפלאו התלמידים מאוד מה ראה רבם על ככה, להוציאם אל הכפור, ולומר שם פסוקים שכאלו?
השיב הגאון זצ"ל ואמר, שעשה זאת על פי הפסוק (תהלים, כ"ט ח') 'קול ה' יחיל מדבר', ופירש שגם המדבר, למרות היותו מדבר, ממתין ומצפה מימי בראשית לקול ה'. גם הוא רוצה לשמוע את קולה של השכינה הקדושה. ולכן מצאתי את ההזדמנות שאני כאן, במדבר הזה, כדי להשמיע את קול ה'.
אי של שלוה
התלמידים ראו-כן-תמהו בגדלותו הענקית של הגאון זצ"ל, שגם כאן, בעיצומם של היסורים ובלב-ליבה של השממה, זכר את הפסוק ואת פירושו, וביקש לְבַצְעוֹ הלכה למעשה.
בדרך אגב נוכל ללמוד מכאן על השלוה הנסוכה בליבם של לומדי תורה, המביאתם לידי אפשרות להתנתק מכל הסובב אותם, גם אם מדובר בגיהנום של צרות ויסורים, כאשר מטרתם של האויבים היא להשמיד ולכלות, לשרוף ולאבד כל זיק של יהדות בליבם של יהודים.
מי שהתורה נמצאת בליבו פנימה, מסוגל ליצור בתוך-תוכו אי-של-שלווה ומנוחת הדעת, ואיש לא יצליח לקחת אותה ממנו.
למרות היותם אנשי מעלה, לא יכלו התלמידים לסבול את הקור, ונשמטו אחד-אחד וחזרו למקומם. רק תלמיד אחד, ושמו רבי יעקב גלינסקי, נשאר עם הגאון עד תום, וסיים לומר יחד עימו את כל ה'לכו נרננה'.
הגאון האיר לו פנים
ויהי לאחר שנים, כאשר שניהם היו כבר בארץ ישראל, נכנס פעם הגר"י גלינסקי אל הגאון מטשיבין והזכיר לו שהוא הבחור שנשאר יחד עימו בסיביר ואמר את הפסוקים. הגאון האיר לו את פניו במאוד, ואחר כך אמר כדברים האלה:
אל תחשוב שהפסוק 'קול ה' יחיל מדבר' נכון רק באשר למדבר הסיבירי. העיקרון הזה אמת ויציב וקיים גם כאן, בארץ ישראל ובירושלים, שבה אנחנו נמצאים. בכל מקום אפשר למצוא את האנשים שהם בבחינת מדבר שממה, ציה וצלמוות, וגם הם ממתינים ומצפים לשמוע את קול ה'.
אהה, כמה אנשים בתקופתנו מהלכים בשממה רוחנית! וחובתנו הגדולה היא לסייע להם ולחלצם מהריקנות הנוראה המכלה כל חלקה טובה בכרם בית ישראל.
יצא לרחובותיה של סיביר לחפש מרור
כאשר סיפרתי את הסיפור הנ"ל עם הגאון מטשיבין להרב החסיד ר' אברהם לודמיר, אמר לי שהוא מכיר יהודי נוסף ששהה עם הגאון זצ"ל בסיביר.
היה זה החזן הראשון של בני ברק, שכיהן בבית הכנסת הגדול, ושמו הרה"ח ר' יחזקאל קלגברד, שהיה בעל תפילה מעולה וירא שמים גדול, שעורר את הלבבות בתפילתו הזכה.
כשהתקרבו ימי הפסח, דאג הרב מטשיבין לקיום מצות מרור, ולא ידע מהיכן ישיג בסיביר את ירק ה'חסה' העונה על דרישות ההלכה לקיום המצוה, כיון שבאיזורים קפואים אלה, כמעט ולא היו ירקות. חיפש הרב וחיפש ולא מצא, ודאגתו לפני ליל הסדר הלכה וגברה.
קרא הגאון לר' יחזקאל וביקש ממנו שיילך ויחפש ירק למרור, 'ואני אכיר לך טובה גדולה על כך', הבטיח.
סיפר לי הרב לודמיר שהרב קלגברד יצא לרחובותיה הקפואים של סיביר לחפש מרור… גם הוא חיפש וחיפש, ולא מצא. הוא כבר הבין שבדרכים טבעיות לא יוכל למצוא ירק למרור בסיביר, ואמר לעצמו: 'אני צריך לעשות מה שאני יכול, והשאר יעשה כבר השי"ת'.
מה עשה? יצא שוב לרחובות סיביר, והחל לפזם ולשיר ממיטב הניגונים שלו… קולו היפה נשמע היטב ברחובות, והאנשים שראוהו הולך ומתחזן בקול גדול, הביטו עליו כמי שיצא מדעתו…
לפתע יצאה אשה זקנה מאחת הסמטאות, וכששמעה את קולו המסתלסל של היהודי, קראה לו, ואמרה: 'הניגון שהינך משמיע עכשיו, מוצא חן בעיניי. ההינך מוכן לשיר אותו שנית, ואני אשלם לך על כך'?…
ר' יחזקאל קיים את בקשתה, וכשסיים אמר לה שהוא אינו זקוק לכסף, אלא ל… ירק ה'חסה'. להפתעתו, ירדה הגויה הזקנה למרתף הבית, והביאה לו משם את ה'חסה' המבוקשת, שסיפקה את כמות המרור לכל האנשים שהיו במחיצתו של הרב מטשיבין.
בעיר קראקא שבפולין, סיפר פעם הגאון רבי שמואל וואזנר, התהלך גאון עצום, מהמופלגים הגדולים שבפולין החרדית לפני השואה, ושמו רבי יוסף שטיינהרטר הי"ד. גאון זה שלט עוד בבחרותו בכל מכמני הבבלי והירושלמי, ספרא וספרִי, וידע בעל פה כל ד' חלקי השלחן ערוך.
פעם, המשיך לספר גאב"ד זכרון מאיר, פגשתיו בקראקא ובקשתיו שיספר לי כיצד זכה לכתר תורה שכזה, שהרי גם בפולין של אז לא היו הרבה תלמידי חכמים שהגיעו לדרגה כזו – בבחרותם.
ורבי יוסף הי"ד לא כיחד, ואמר את כל האמת. "היינו חבורת בחורים שסיכמנו יחד שמדי יום ששי בצהרים, נתלבש כבר בבגדי השבת ונבוא ללמוד בבית המדרש את הסוגיות הקשות בש"ס כמו 'העור והרוטב' וכיו"ב, וכתוצאה מכך היתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת".
הגר"ש וואזנר שהזכיר את הגאון ההוא בהתפעלות גדולה, עורר על הסגולה המיוחדת של לימוד התורה ביום ששי, וכן בקבלת השבת כמה דקות מוקדם יותר, כדי להוכיח ל"שותף", שהוא הקב"ה, שאנו חפצים בשמירת השבת וממתינים לבואה.
כל השבת נראית אחרת אם פורסים את המפה בשעה מוקדמת. אווירה של קדושה תעטה על כל בני המשפחה שישתו לרוויה ממימיה המטוהרים של שבת המלכה.
(לקט מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)