אדם כי יקריב מכם קרבן (א, ב')
פעם בערב יום הכיפורים, נכנסתי אל מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, כדי לבקש את ברכתו. הרב ישב במקומו ודרש באגדה, והקשה על הגמרא האומרת שרבא ואביי שניהם היו מבית עלי, וכידוע על בית עלי חלה קללה נוראה, שכל צאצאיו ימותו בצעירותם, אולם רבא שעסק בתורה זכה להחיות ארבעים שנה, ואילו אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי שישים שנה.
הקשה רבינו: וכי מה חשוב יותר תורה או גמילות חסדים? אין ספק שחשיבות לימוד התורה עולה לאין ערוך על כל המצוות האחרות. המשנה אומרת (פאה א, א): "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים… והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת… ותלמוד תורה כנגד כולם". כלומר חשיבות לימוד התורה עולה על כל האפשרויות לגמילות חסדים.
מלבד זאת נאמר (משלי ג, טו): "וכל חפציך לא ישוו בה", וכמובן שאין הכוונה לחפצי הגוף שאינם שווים לדף גמרא, אלא שאפילו חפצי שמים אינם משתווים לתלמוד תורה.
הגמרא אומרת (בבא קמא לח ע"א): "יקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים". הבה נתאר לעצמנו את משמעות הדברים: בעוד זמן מה יבוא המשיח, וכאשר יגיע יום הכיפורים, יסעו כולם לירושלים, כדי לראות את עבודת הכהן הגדול.
לא רק אנו נמלא את רחובות ירושלים, אלא אף כל בני הגולה שיתקבצו מכל העולם כולו, ומעם כל המתים שמתו במהלך אלפי שנות הגלות, שיקומו לתחיה. הצפיפות תהיה גדולה, אולם כאשר ישתחוו כולם יתרוח המקום באופן ניסי. ואז נזכה לראות את הכהן הגדול, אהרן הכהן מראהו יהיה כמלאך ה' צבק-ות, על זקנו ניתן יהיה להבחין בכמה טיפות שמן, שנטפו בשעה שמשח אותו משה לכהן גדול, וכל חייו היה מצטער אהרן שמא מעל בשמן, עד שמן השמים אמרו לו _תהילים קלג, ב): "כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו", כלומר הדבר לא נחשב עבורך כמעילה. מציאותו של השמן הזה היתה ניסית, ובכל פעם שהיה אהרן צריך לספר את זקנו, היה השמן עולה למעלה, ולאחר מכן שב ויורד בחזרה.
הכהן הגדול יעמוד בקדושה ובטהרה, ואנו נבחין כי לשון הזהורית אדומה לגמרי – ופחד נורא ימלא את לבנו. לאחר מכן יפרשו סדין של בוץ, אהרן ירד לטבול, ולאחר שהוא יתקדש בקדושה נוספת על קדושתו, הוא ילבש בגדי לבן, ומראהו של הכהן הגדול שזקנו הלבן יורד על מידותיו והוא לבוש בגדי לבן, יחריד את לב העם כולו.
או אז נבחין כי הוא כבר מחזיק את המחתה עם הגחלים ביד אחת, וביד השניה הוא אוחז כף מלאה בקטורת, והנה הוא עומד להכנס לקודש הקדשים… הפחד והמתח ירקיעו שחקים!…
ואז, בדקות האחרונות, יקרא אהרן לאי מי, ויאמר לו: "אתה הוא זה שהזכרת לפני את אביך החולה? אם רוצה הנך שאזכיר את שמו בקדוש הקדשים, אמור לי כעת מה שמו?".
האם נעלה על דעתנו שהוא ישיב לכהן הגדול: "תודה רבה, אך אין צורך. אזכיר את אבי בעוד זמן קצר על דף הגמרא שאלמד"?!…
אך או בדיוק דברי הגמרא: דברי התורה יקרים יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים!!…
*
באבות דרבי נתן (פרק אחד וארבעים) מובא כי רשב"י הגיע לבקר חולים, וראה אדם בעל חולי מעיים המתפתל בייסוריו, ומתוך כך החל לגדף.
העיר לו רשב"י: "ריקא, אם מילא אתה מדבר ,אמור דברים של טעם והתפלל לה' שיצילך".
במקום להאזין לדבריו נענה האיש ואמר :"רבי הלוואי שמה שיש לי יהיה לך"…
תגובתו של רשב"י היתה: "ראוי אני לכך, משום שעזבתי דברי תורה ועסקתי בדברים בטלים, שכן מצות ביקור חולים נקראת דברים בטלים ביחס ללימוד התורה, כפי שנאמר: כל חפציך לא ישוו בה". ורק אם אין אדם אחר בעולם המסוגל לקיים מצוה זו, היא יכולה להעשות על ידי לומד התורה".
*
אם כן – הקשה מרן – כאשר אביי ורבא למדו, ואביי הפסיק משום שהלך לשמח חתן וכלה, הלא רבא המשיך ללמוד. ולימוד התורה גדול יותר מגמילות חסדים. מדוע אפוא רבא חי רק כארבעים שנה ואילו אביי האריך ימים עד גיל שישים?
שאל מרן את הנוכחים מה מזין יותר בשר או מים? אין ספק שהבשר מזין יותר, אך גם אותו לא ניתן לבשל ללא מים…
על דרך זו יש לומר, שודאי שתורה חשובה יותר מגמילות חסדים, אך כדי שהלימוד יצליח ותהיה ללומד סיעתא דשמיא, חייבים גמילות חסדים, ולכן אביי שעסק בתורה וגמילות חסדים זכה לחיות שנים רבות יותר.
נסיעה למען חיזוקו של הזולת
רבנו, כידוע, היה מתפלל שנים רבות תפילת שחרית כ'ותיקין' בבית הכנסת 'איצקוביץ'.
פעם ניגש אליו יהודי שהיה בהתחזקות ואמר לו: "הרי הרב הולך כל בוקר ברגל מהבית לבית הכנסת איצקוביץ, אולי הרב מסכים שאקח אותו ברכבי?".
רבנו הסכים להצעה, ומאז כל יום לפנות בוקר היהודי היה דופק בדלת והרב יוצא ונוסע עמו לאיצקוביץ.
אחר שנה וחצי היהודי הזה הוצרך לטוס לחו"ל למשך עשרה ימים, ולפני שנסע פנה למישהו וביקש שיחליף אותו ויקח את הרב.
בשעה חמש בבוקר דפק הלה בדלת. רבנו פתח, וכשראהו שאלו מה רצונו. ענה לו: "פלוני לא יכול לבוא לקחת את הרב, ואני באתי במקומו".
"ראה נא", אמר לו הרב, "בשנים האחרונות כמעט ואינני הולך ברגל. לכל מקום לוקחים אותי ברכב וכל ההליכות שלי הן מהרכב לבית ומהבית לרכב. המקום היחיד שיכולתי להמשיך קצת ללכת הוא מהבית לבית הכנסת בבוקר. אלו הן חמש הדקות היחידות שאני יכול ללכת. בא אותו יהודי והציע לקחת אותי ברכבו. באמת אינני צריך שיקח אותי, אבל עשיתי חשבון: הוא רוצה להתחזק ואם הוא יבוא כל יום לקחת אותי, זה יחייב אותו להתמיד להתפלל ותיקין ולהתחיל את היום בצורה טובה, ויגרום לו לעליה גדולה, ולשם כך ויתרתי על הצורך שלי בהליכה. אבל אתה הרי לא צריך זאת, אז במטותא ממך, הנח לי ללכת ברגל"…
(מתוך 'ומתוק האור' פניני הגראי"ל)