הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים.(מדרש)
אני זוכר כשעוד גרנו בחוץ לארץ, היינו תקופה בוילנא, גרנו שם בבית עם חצר. היינו ילדים, והיו שם גם ילדים גויים, ואבא מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה אומר לי: על דבר אחד תקפיד, לא להיכנס לבית של הגויים ולא להכניס אותם לבית שלנו. לשמור על הבית. כששומרים על הבית יש ילדים טובים.
אגיד לכם את העצה: תשמרו על ביתכם ותדעו שבית יהודי הוא בית קדוש ומיוחד. עם הבדלה מוחלטת מן הגויים. אם תהיה הבדלה והילד ירגיש את זה, הוא ירגיש שהוא לא נמצא סתם באיזה בית, אלא הוא נמצא בבית המקדש! הוא רואה בבית את האבא ואת האמא, וזה גם מחייב את ההורים להראות את הדוגמא האישית בשלימות.
שלמה המלך אמר: 'טוב שם משמן טוב'. מה זה שם טוב, שבעיתונים יהיה כתוב עליו הרבה זה לא שם טוב! אומרים חז"ל, שמן טוב נותן ריח אבל עד איפה מגיע הריח, עוד חדר ועוד חדר ובסוף נגמר. שם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, על מה מדובר כאן?
בעולם יש מרביצי תורה. למשל בישיבות יש ראש ישיבה, יש משגיח, יש ר"מים, ויש גם גדולי ישראל שלא תמיד הם מוסרים שיעורים. מה ההבדל בין אדם גדול לכל מוסר תורה? ההבדל הוא עצום: אחד שלומד תורה מרבו, הוא צריך לשמוע ממנו מה שהוא אומר. מי שרק מסתכל על הרב כל היום יישאר עם הארץ. הרב'ה אומר שיעור והתלמיד שומע את התורה. לעומת זאת כשעומדים על יד צדיק לא צריכים לדבר בכלל, עומדים ומתעוררים.
כשהייתי נכנס אל מרן הרב מבריסק זצוק"ל עוד לפני שהייתי שומע את דבריו כבר היו רועדים כל אברי. כך גם היה אצל מרן החזו"א זצוק"ל, וככה אצל כל גדולי ישראל. זה נקרא שם טוב. יש רב שלפני שהוא מלמד אני כבר לומד. אני רואה אותו כראות מלאך אלוקים. כשיש אדם גדול אז זה משפיע בכל העולם. זה אחת מהיסודות: שצריך שהרב יהיה גם מושלם שהתלמיד יראה שזו הדוגמא שלו! אחר כך כמובן הוא גם מלמד תורה, זה אחד מהיסודות העיקריים.
מאיזה גיל מתחילה ההשפעה על התלמידים?
הגאון הגדול רב"ד שליט"א: השפעת תורה מתחיל מהגיל הרך, ולא רק מתחיל, אלא שם זה יותר חשוב ומסוכן.
אוי אם מחנך בגיל הזה טועה. אם אחד היה מהנדס בנין והיתה טעות קטנה ביסוד, אמנם כעת לא נראה מאומה אבל אחרי כמה שנים כל הבנין יתמוטט. כשמתחילים את היסוד של כלל ישראל, טעות קלה איננה טעות קלה, כי עכשיו לא מרגישים אבל אחרי זה מי יודע מה שיהיה מזה. היסוד מהגיל הרך יותר חשוב. גם אחר כך צריך להיזהר אבל זו כבר לא סכנה כל כך גדולה כמו בגיל הרך שיכול כל הבנין להתמוטט – וזה מדיני החינוך.
עוד נקודה חשובה וזה כתוב בשולחן ערוך איך מלמדים: חייב אדם ללמד את בנו תורה, ולא רק אבא, כל חכם חייב ללמד את ילדי ישראל תורה. היכן זה כתוב בתורה שנאמר: 'ושננתם לבניך' אלו התלמידים. תלמידים קרויים בנים. שואלים חז"ל: מאיפה אתה יודע שגם הרב נקרא אבא? יש עוד פסוק: 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'.
תמיד הייתי מתקשה: הגמרא אומרת שהרב יותר חשוב מאבא, אביו הביא אותו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי עולם הבא. הרב מלמד תורה שהיא חיינו, אז הוא יותר מאבא. אשאל אותך שאלה: אחד שהוא חולה מסוכן ויש לו רק כסף לקנות תרופה אחת. הוא נכנס לבית מרקחת, משלם הרבה כסף, הרוקח נותן לו את התרופה והוא נשאר בחיים, אז הרוקח הוא אבא שלו? לא, הוא לא יודע אפילו את שמו.
יש בכירורגיה השתלת לב, וזו כבר התקדמות. נכנס אדם עם לב חולה לבית חולים. הרופא מרדים אותו, מכניס לו לב חדש, ממש אבא שלו, נתן ל ואת הלב. הרופא אפילו לא יודע מי החולה, אצלו הוא מספר, מספר זה וזה ברשימה זה לא אבא.
אבא לא נותן חיים! אבא נותן את חייו! חיים נותן גם בית מרקחת, גם כירורג, זה לא אבא. אבא נותן את חייו! לתת את חייו זו הרגשה פנימית, וזה בא רק מתוך אהבה מוחלטת ודבקות בלב כאחד. גם הרב צריך להרגיש והוא צריך לתת לילד את ההרגשה הזאת, אני אבא שלך, אני אוהב אותך ואת חיי אני נותן לך. כשבא מורה ללמד – דע! תרגיש "כעת בא ללמד את בני", וכולם ילדיו!
יש סיפור עם מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל. הוא פעם קם בבוקר ואמר: 'יש לי היום עגמת נפש גדולה. תמיד חשבתי שכל התלמידים שלי בישיבה, הם ילדים שלי ממש. הייתה לי הרגשה כזאת. השבוע הבן שלי נהיה חולה, משה לייב לא הרגיש טוב, ואני מרגיש יותר! טעיתי! אני חשבתי שזה אותו דבר אני רואה שזה בכל זאת יש הבדל' כך אמר המשגיח ממיר.
אני זוכר שפעם אבא זצוק"ל הלך עם מרן המשגיח הרב דסלר זצוק"ל לחתונה, בסוף החתונה אמר הרב דסלר לאבא: 'ר' דוד, כבר אין לי כח'. שאל אותו אבא: 'בחתונה של הבן שלך גם כן היית אומר כך?' המשגיח חשב רגע: 'אני חושב שאם היו לי ארבע מאות בנים, הייתי כבר חושב ככה'. שומעים, אבל כך צריך להרגיש. אז היו ארבע מאות תלמידים בישיבה, היום ברוך ד' יש כבר פי כמה וכמה. וזה מחייב יותר.
כשילד בא לישיבה, לחיידר, לבית הספר, צריכים להסביר לו, תדע לך: יש לך אבא בבית אמא בית, כאן יש לך עוד אבא, אני האבא שלך ואני אוהב אותך אהבת נפש! תכניס את זה ללב!
ברמב"ם כתוב שאסור לכעוס על ילד. אפילו כשמרביצים בלי כעס, היו גדולים שכשהילד עשה איזה חטא לא נתנו לו מכה. הם חיכו כמה דקות ואחר כך נתן לו, כי הרגע הראשון זה לא נקי. זה בא באופן טבעי. קודם צריך להירגע, ואחר כך אם אכן מגיע לו, לתת לו.
בתורה נאמר: 'כאשר ייסר איש את בנו ד' אלוקיך מייסרך', הקב"ה נותן לנו עונשים, והוא אוהב אותנו אהבת בנים, אבל ככה מטפחים אהבת בנים. כשעושים לילד ניתוח כואב מאד, זה נקרא חבלה? הולכים לרופא שיניים גם כואב מאוד, אבל אומרים לו על זה תודה רבה, משלמים לו כסף עבור זה. והילד צריך להרגיש את זה שאבא לא מעניש סתם, הוא אוהב אותי כנפשו, אבל זה יהיה התיקון שלי. עשיתי משהו וכך מתרפאים. זה כמו לשים אלכוהול על היד, זה שורף אבל מחטא.
כזאת הרגשה צריכים לתת לתלמיד. לא לכעוס אלא להסביר לו: נכשלת, אבל אני אוהב אותך, אני רוצה לתקן אותך, בוא נשב נדבר. במילים האלה צריך דבר עם הילד, זו חובת חינוך.
איך ממתיקים לילד את התורה?
הגאון הגדול רב"ד שליט"א: ילד צריך להרגיש שהדבר הנעים ביותר בעולם זה ללמוד תורה, א' ב', וחומש, משניות, וגמרא, העיקר להכניס את הגישמאק. זה תפקיד לא קל, אבל זה התנאי ועל זה מתפללים כל בוקר: 'והערב נא ד' אלוקינו את דברי תורתך בפינו'.
צריכים להכניס לילד אהבת תורה, אבל זה רק אם התלמיד רואה שהרב'ה הוא ככה, שידע שאלו הם החיים, שזה האוויר לנשימה, כי הם חיינו. יש רב'ס שנותנים גישמאק בכל דבר, גישמאק בא' ב', גישמאק בסידור, וכשהילד מרגיש אצל הרב'ה את הטעם של מתוקים מדבש, הוא נעשה דבוק בתורה, ודבוק בריבונו של עולם.
צריכים להשתדל ללמד באופן כזה שמחדיר אהבת תורה, כי שאר דברים שנלמד את הילד הם יכנסו לו לראש כחכמה בעלמא, כמו שיש אנשים מומחים בחשבון. לאחרונה כשאני מעיין בספרים חדשים שמוציאים ויש כאלו שאני ממש מתפעל מהם יש לי חלישות הדעת מהבקיאות האדירה עד שאמר לי חתני הגאון רבי חיים פרץ שליט"א שיש כיום מאגרי מידע שניתן להגיע אל המידע בלחיצת כפתור, ושם הם מסתכלים ויודעים את הכל. כך זה יכול להיות גם באדם עצמו. הוא יודע הכל, אבל כלום לא שייך אליו. זה לא הוא, יש לו רק מחשב בראש אבל הוא לא מושפע מזה מאומה. חכם הוא רק מי שאוהב תורה, זה נותן לו את החיים. אנחנו הרי רוצים להמשיך את החיים לילדים, זה הדבר הראשון לתת להם אהבת תורה.
אי אפשר לטעת אהבת תורה בקלות שהרי ילד קטן אוהב יותר בטבעו לשחק. אבל יש לזה דרך, צריך להשתדל ללמוד עם ילדים דברים שיש להם הנאה מהם, לא דברים קשים ודחוקים. אצלי בשיעור בישיבה יודעים כבר כולם אני מקפיד לא לומר: 'ויש ליישב בדוחק', למה לי לדחוק? אומרים רק מה שטוב, מה שהתלמידים מבינים, וכשמבינים זה נקרא מתוקים מדבש.
כי שיקנה ילד אהבת תורה, צריך שיבין שהוא לומד תורת ד'. לשנן לו: אתה יודע יקירי, עכשיו אני אומר לך מילה שהקב"ה ברא אותה. מה זה, אל"ף! כך על האותיות וכך על הניקוד, ולהחדיר בו אתה יודע מה זה, הקב"ה הוריד כזה אור מיוחד ואתה כבר אומר את זה.
וכשהילדים מרגישים שעוסקים הם בדבר ד', הם מרגישים שייכות אליו ובאים לידי אהבת ד'. ככה לומדים עם ילדים כדי להכניס בהם אהבת תורה, ברגע שמכניסים בהם אהבת תורה, הילד הזה כבר נקרא חכם. הוא עדין אינו יודע כלום, אבל הוא כבר חכם. את זה מחנכים צריכים לדעת.
אינני יודע איך נוהגים היום המלמדים, אבל אני זוכר כשהייתי ילד, אצלו בחיידר בברנוביץ' המלמד התחיל ללמוד משניות: שנים אוחזין בטלית, היה אומר המלמד ככה: זאגט די הייליגער תנא, פון דער הייליגער משנה אהייליגע דין, שנים אוחזין בטלית. אבל זה כבר לא מקובל היום.
אבא שמרגיש שכועס על בנו איך הוא יכול להימנע מכעס?
הגאון הגדול רב"ד שליט"א: זה בעיה. אנחנו הרגלנו ילד שעושה משהו רע שהאבא יחכה דקה להעניש. אחרי שמחכה זה נהפך לנשיקה. הילד צריך להרגיש שהאבא כאילו אומר לו: 'אני אוהב אותך אבל אני רוצה להציל אותך. לא מיד לתת את העונש, כי ברגע הראשון זה לא נקי ואחרי רגע משתנה המצב וזה מועיל יותר'.
אבי מרן זצוק"ל …על שובבות לא היה אכפת לו. אגב, זה לא אמור רק לאבות, גם למלמדים, אתה בשיעור לא צריך להראות כעס לתלמידים. אני לפעמים אומר לבחורים בשיעור, אני אוהב אותך מאד אבל אתה שואל כעת שאלה שלא מתאימה… לאחרונה ראיתי בחור שהיו דמעות בעיניו כשלא הבין טוב. זה בחר שאכפת לו שהוא לא מבין. חלילה לכעוס על כזה בחור. אפשר אולי להראות כעס הפנים.
מותר ואפילו צריך לומר לילד: 'אני אוהב אותך מאד'. נכון, נכשלת, אני מבין שזה היצר הרע, בוא אני אעזור לך לצאת מזה. אם ילד מרגיש שהאבא שונא אותו הוא הרס את כל החינוך. הילד לא יקבל ממנו שום השפעה.
תורת החינוך זו תורה מאד חשובה, ויש שני דברים נוספים שחשוב להדגיש: שאבא לפעמים מעניש, שהאמא לא תראה בפני הילד שהיא לא מסכימה לעונש, זה הורס את החינוך. הם צריכים להיות ביחד אפילו שהיא חושבת שכעת לא צריך להעניש, אח"כ שתגיד לו. זה קורה לפעמים וזה טעות חמורה.
דבר נוסף, בסעודות שבת לדבר על אהבת תורה, זה זמן שהלבבות פתוחים. …מו"ח הגרי"ח קפלן זצוק"ל כל סעודה היה שיחה מוסרית. היו כאלו שכשלו עם ילדיהם ואחת הסיבות שהם לא השקיעו בכל בשולחן שבת ובסוף לא הצליחו עם הילדים. אצל מרן הרב מבריסק זצוק"ל אני זוכר ששרו זמירות שבת ודברו הרבה היה מאד נעים בסעודות שבת שם.
(לקט מתוך מוסף שבת קדוש יתד נאמן פסח תשע"ח)