ביום שלישי פרשת משפטים, מספר לי גיסי שמארגנים שבת התאחדות במירון. הוא השיג דירות בחינם וזאת הזדמנות שאסור לפספס.
תיארתי לעצמי שהדירות לא הגיעו אליו בחינם מפני עודף ביקוש. הרי ברור שבקור גדול כזה, אנשים מעדיפים להישאר בביתם החמים. גם אני אומר שלוש פעמים ביום ”אשרי יושבי ביתך“, ולמה לי להיטלטל בדרכים, וכי מחפש הרפתקאות הנני? הודעתי לגיסי שזה קשה לי מדי. מחר יהיה שלג ומחרתיים בוודאי יהיה קר, ואני מעדיף את הבית שלי. למחרת אני מקבל טלפון שההצעה דווקא התקבלה באהדה בקרב המשפחה, כולם באים ושאשקול שוב את העניין.
אמרתי לעצמי: איך אני יכול להפריע לאיחוד המשפחה? החלטתי שאעשה את המאמץ ואסע למירון.
מכיוון שהדירה היתה פנויה, החלטנו לנסוע כבר ביום חמישי. יצאנו לתחנה בכפור ובשלג עם כל המזוודות, כשאני מלא תלונות מצד אחד והערכה עצמית מצד שני, על מסירות הנפש הגדולה שלי למען איחוד המשפחה.
הגענו למירון, נכנסנו אל הדירה, ואז אנחנו מגלים שהיא קרה לגמרי. החימום שם לא עובד כמו שצריך. את הלילה עברנו איכשהו, אבל בבוקר אמרתי לגיסי, שאם אין דרך לחמם את הדירה אני חוזר לירושלים. יש לי תינוקת ואיני יכול לקחת סיכון שהיא תחלה ח“ו. גיסי המסור התאמץ מעל ומעבר והשיג לי חימום, וברוך ה‘ העניין הסתדר.
עברה עלינו שבת מרוממת בצלו של רבי שמעון, שבת אחים גם יחד בראשות הוריי היקרים. היתה זו שבת נפלאה. במוצאי שבת, בדרך חזור, באוטובוס הנוסע ירושלימה, אני מקבל טלפון משכן: ”תגיד לי, מאיפה היתה לך רוח הקודש?“ ”לא היתה לי“, אני אומר. אם הוא היה יודע באיזו רוח נכאה יצאתי מהבית, הוא לא היה מדבר כך…
”לא תאמין למה שאספר לך. דקות ספורות אחרי שיצאתם, נפל החשמל. כל הבניין חשוך, החימום לא עובד, אל תשאל איזו שבת היתה לנו. אין לך מה למהר הביתה. הכול חושך, אפילה וקור“. למעשה, נהג האוטובוס לא שאל אותי אם אני ממהר או לא. הוא המשיך בנסיעתו, כשאני מקווה לטוב. כשהגענו הביתה גילינו את הבניין כולו מואר. השכן מהטלפון מקדם את פניי: ”איך ידעת מתי לחזור?! רק לפני כמה דקות נדלק כאן החשמל“.
התביישתי. פשוט התביישתי. איך זה שאני נוסע מלא טענות כרימון, מרגיש ממש כמי שמוסר את נפשו לאחדות המשפחה, בעוד שהקב“ה מסובב סיבות לטובתי, לארגן לי שבת נפלאה עם חימום ואור ואווירה נהדרת.
איזה טיפש הייתי, לא ידעתי מאילו קשיים ניצלתי. הן הקב“ה דאג לי כל כך, שיהיה לי רק טוב.
(גל‘ השגחה פרטית ויקהל פ“ב)