כתב הרא"ם, שהיה אחד מן הראשונים כמלאכים, בספרו 'יראים' (סימן נ"א), שכשם שאדם המצער את זולתו בדברים עובר על לאו של 'לא תונו איש את עמיתו' בהונאת דברים, כך גם חל האיסור על מי שמצער את הזולת בכך שמראה להם פנים זועפות ועצובות. ומוטל על כל אדם לחייך ולהראות פנים שמחות בעת שפוגש בני אדם אחרים, כדי שלא לצער אותם.
מוסיף הסבא מסלבודקא, רבי נתן צבי פינקל זיע"א, ואומר, שפניו של אדם לא נועדו עבורו שהרי הוא אינו יכול להביט בהם. הפנים נועדו כדי להראותם לאחרים ועל כן אין לאדם זכות להראות 'פנים חמוצות' בבואו בין בני אדם, ומי שעושה כן חלילה, הרי הוא כחופר בור ברשות הרבים.
ועל זה אמרו חז"ל: "ולבן שינים מחלב", גדול המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב.