ויביאו את המשכן אל משה וגו' קרסיו קרשיו בריחיו ועמדיו ואדניו (לט לג).
וברש"י: ויביאו את המשכן וגו' – שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, וכו'. אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו, עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. (מדרש רבי תנחומא).
ומדרש זה פליאה דעת ממנו, אם הוקם בדרך נס א"כ למה היה צריך משה לעשות עצמו כאילו מקימו, וכי אחיזת עיניים יש כאן.
עיצומה של מלחמת העולם השניה, שנת תש"ב, מחנה דז'ורין שבטרנסילבניא.
מורי חמי כ"ק האדמו"ר מנדבורנה בעל ה'באר יעקב' זי"ע (שבימים אלה – ז' אדר – חל יומא דהילולא דיליה), היה אז נער צעיר.
לתוככי המחנה, שהיה נדמה יותר כ'בית כלא' מאשר 'מחנה עבודה', הוגלו אלפי יהודים זקנים ילדים ונערים, שנכלאו בו בתנאי חולי וצמא, מזי רעב ולחומי רשף. היהודים נאלצו לעבוד עבודת פרך וב'תמורה' זכו לקבל מנת לחם זעומה ויבשה, בנוסף למקצת מים דלוחים שקראו לו 'מרק'.
מה שהשלים את סאת הצער והיגון היה הקור והכפור הנוראיים ששררו במחנה, שהפילו חללים רבים. באותם לילות חורף נתונים היו האסירים לרוחות סער שפקדו את המחנה, הקור הגיע לשפל דיוטא התחתונה ומעלות הכפור צנחו הרבה הרבה למטה מאפס, והיה הקור נהפך למלאך המוות של ממש. הנאצים, כמובן, לא סיפקו ולא נתנו להם שום אמצעי הגנה, לא ביגוד ולא עצי הסקה, ובכך נהפכו בקתות מגורי היהודים לחדרי הקפאה (פריזע"ר בלע"ז), ה"י.
סיפר מורי חמי זצוקל"ה:
ראיתי צרת אחי היהודים שגוועים מקור – אך לא יכולתי לעשות מאומה, הייתי רק ילד, והיינו במחנה נאצי. אבל לבי, אוי לבי, לא יכולתי לסבול זאת, הלב התפלץ לראות יהודים קופאים מקור.
הצער לא נתן מנוח לנפשי – ולכן לאלתר עם שחר אחר תפילת שחרית עטפתי עצמי עם מעיל דק שהיה עמדי והתחלתי לשוטט סביב המחנה כה וכה אולי יזדמן בידי כמה עצים אותם אביא לאחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, להתחמם לאורם ולהחיות בהם נפש חי. כך הסתובבתי כל היום, אך בסופו של יום לא מצאתי כי אם כמה גזירי עצים דקיקים זעיר מפה זעיר משם, ששתי עליהם כעל כל הון, העמסתי אותם על הגב וסחבתי אותם לתוככי המחנה, שם חילקתי אותם לחולים ולבתי אומללים, לחמם במקצת את עצמותיהם הקרות.
וכמעשהו בראשון כך מעשהו בשני ובשלישי ובימים הבאים אחריהם, מדי יום לאחר תפילת שחרית יצאתי – תחת הקור המקפיא – בחיפוש עצים וענפים, תוך כדי שהוספתי תפילה שיזכנו ה' שאזכה אף למצוא 'אוצר של עצים' לרווחת אחי היקרים, 'מתי יבוא לידי…'
ככה הסתובבתי ימים רבים מקושש ומחפש עצים קטנים וזרדים, כשבד בבד לא התייאשתי וחפשתי אחר אוצר טמיר ונעלם של עצים, שאיננו… ידעתי שאין זה בדרך הטבע למצוא אוצר, היה שם מחסור גדול של עצי הסקה, אך ידעתי שעל האדם החובה לעשות את המוטל עליו ללא חשבונות, ואז כשעושים זוכים לסייעתא דשמיא, וכדאמרו חז"ל (אבות ב טז) לא עליך המלאכה לגמור. יהודי צריך לעשות גם אם לא משיג תוצאות, 'א איד דארף טוהן, און נישט אויפטוהן', וידעתי עוד שיהודי אינו רק כי אם 'מְצֻוֶּה ועושה' אלא בנוסף הוא גם 'מִצְוָה ועושה' – שעצם עשייתו גרידא מצוה הוא, ומשכך המשכתי במלאכת החיפוש.
ויהי היום. תוך כדי שאני משוטט בחוצות, מחפש עצים, רואה אני לקראתי איכר גוי גס, מכוסה מכף רגל ועד ראש בבגדים מחממים. הוא רואה בידי גזיר עץ קטן שמצאתי והוא שואל אותי 'ילד, אתה מחפש עצים? יש לי עבורך עצי הסקה למכביר!'. הבטתי בו בחוסר אמון. שאלתי אותו, איך והיכן, היתכן כזאת, איך אפשרי שיהיה כאן במחנה עצים, ועוד בכמות כזאת. במקום להשיב, הוא מביט סביב וירא כי אין איש והוא שח באוזני בשקט, 'במקום להתווכח, בא עמי לתוך היער, ותיווכח'. אמרתי לעצמי 'מצווה הבא לידך אל תחמיצנה' התחלתי ללכת אחריו לתוככי היער…
היה זה ניסיון גדול – מתאר מו"ח את אשר עבר עליו באותה שעה – באמצע הדרך אחזני חרדה, הן נער אני, והנכרי הזה מי יודע מה זומם הוא, יתכן שכל זה אינו כי אם ערמה להרגני נפש, הלוא כאן בתנאי המחנה עצים הם 'מילתא דלא שכיחא', ואם נכונים דבריו שיש עמו עצים, למה לו להציעם לי, לכך קיימתי בו מאחז"ל 'כבדהו וחשדהו' ושמרתי הימנו מרחק, הלכתי סביבותיו כה וכה במסירות נפש, עד שהגענו לקרחת יער, והנה לנגד עיני אוצר כביר של גזירי עצים מחוטבים, מסודרים להפליא… לא האמנתי למראה עיני.
עלץ לבי בקרבי, עצים מוכנים, ועוד בכמות נכבדה שכזאת, מי מילל ומי פילל, הלא המחנה כולו יכול להינות מכך… הנכרי מביט לתוך עיני המשתאות ואז נוקב בסכום עצום ונורא שהוא דורש תמורתן, רק מלשמוע זאת נרתעתי לאחור…
היו לי אז את כל התירוצים שבעולם לוותר עליהן ולנסוג אחור – תיאר בפני מו"ח את הדקות האלו – ראשית, היה זה מחיר מופקע של ממש. שנית, מהיכן אשיג את הסכום כשאין לי פרוטה לפורטה, וגם אם אשיג את הסכום איך אסחוב את הכל לתוך המחנה מבלי שישלטו עליהם עיניהם הבולשות של הנאצים, הלוא המה בעצמם חיפשו נואשות עצי עסקה עבורם. זאת ועוד, אם כבר אצליח להכניסם אל המחנה בדרך לא דרך, היכן אחביא כמות עצים שכזו מבלי שתתגלה… לא ידעתי האם נכון הדבר לשלם מחיר שכזה בכדי להסתכן שבסוף יפלו כפרי בשל לידיהם הטורפות של הנאצים הארורים.
אך עכ"ז שוב חיזקתי את עצמי בכך שאני רק 'מצווה ועושה' – עלי רק לעשות וה' יגמור בעדי, ואם הביאני ה' עד הלום הלא בוודאי יעזור לי גם הלאה, התנערתי ממחשבותיי ועניתי בבטחון לאיכר הנכרי 'תן לי שעה שלימה' אני הולך לגייס את הכסף…
רצתי חזרה בנשימה טרופה אל תוככי המחנה נכנסתי אל אבי אדוני מורי ה'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע התייעצתי בדעת קדשו מה לעשות, והאופן איך לפעול ואיך להכניס אוצר שכזה מתחת לעיניים הבולשות… ואחרי זמן קצר יצאתי משם עם הוראות ברורות כדת מה לעשות.
חפץ ה' הצליח בידי, גייסתי את כל הכסף עד הפרוטה אחרונה – תרתי משמע, ואחר שעה כבר הייתי חזרה בתוך היער… הסכום החליף ידיים, וגם העצים, תוך סיכום על שעת העברת העצים שיהיה עוד היום כחצות הלילה.
מחנה דז'ורין שעת לילה.
המחנה ריק ושומם מאדם מאימת הקלגסים המשוטטים לחפש טרף. בשעה זו – אחר קבלת ברכה מהוד אבי זי"ע – יצאתי בשקט בשקט החוצה מתחת אפם של השומרים, רצתי בזהירות לפאתי המחנה מתחמק מהם פעם אחר פעם, ואני מחפש את המקום השמור ביותר במחנה – את 'ארון החשמל' האחראי על כל התאורה והחשמל במחנה כולו, לאחר חיפוש מדוקדק תוך סיכון נפש של ממש מצאתיו כשהוא ריק באותה שעה ללא שומרים סביבו, היה זו בעבורי סימן נוסף ליד ה' המלווה אותי. קיבלתי עוז, פתחתי את הארון ומיד הרגשתי איך שבאחת הופך הקב"ה את ידי כידי אומן, כידי בצלאל בן אורי בן חור, תיכף מצאתי את הכפתור הראשי, וכזקן ורגיל הנפתי את ידי ונתתי עליה מכה הגונה בחוזקה כה רבה עד שלאלתר נשבר הכפתור לרסיסים שנתפזרו לכל עבר, נשאר לי רק לוודא שהנזק יהיה עצום מאוד ושתקנת התקלה תארך זמן רב, ומיד עשיתי 'זמן פלטתנו' כל עוד נשמתי בי, תוך כדי שהחושך יכסה ארץ, אפילה ועלטה כבדה משתלטת על כל המחנה, שלא ידעה דז'ורין מיום היותה למחנה…
מיד קמה צעקה גדולה, הבהלה והמהומה היו עצומים, הנאצים השומרים והקלגסים החלו לרוץ טרופי נפש, לראות מה התחולל, ומשגילו את הבעיה עמלו כל הלילה לתקן את ה'תקלה הפתאומית והפיצוץ המסתורי' שבארון החשמל.
לרגע זה חיכיתי… בזמן שהם היו עסוקים בשלהם ניצלתי את הזמן בחסות האפילה והמהומה. אני ועוד כמה יהודים טובים שהכנסתי מבעוד מועד בסוד העניינים הצלחנו להכניס את האוצר לתוככי המחנה, מתחת לאפם הבולשת של הנאצים, פיזרנו אותם תיכף ומיד לבתי האומללים ששזפו עיניהם למראה 'נס העצים'. כל אחד קיבל חבילת עצים לרוב, וליהודים היתה אורה וששון ויקר, כאשר בלילות הבאים שפששו הגוים את עיניהם בראותם אור יקרות מאיר חוצה מתוך בקתות היהודים.
מכאן ראיה – סיים מו"ח את סיפורו המפעים – שיהודי צריך לעשות את המוטל עליו ללא שום חשבונות של 'איך והיכן', איך אקנה, איך אסחוב, ואיך אכה אותם ב'מכת חושך' מצרים… אילו הייתי עושה חשבונות כי אז לעולם לא היו מגיעים העצים לבתי היהודים, ומי יודע עוד כמה קרבנות היה גובה הקור והקיפאון. ולא זו אף זו, עצם מצוות העשייה ללא חשבונות ועצם הידיעה הברורה שעלי לפעול גם ללא תוצאות הוא זה שגרם לי את הנס של העצים, בזכות זה זכיתי לסייעתא דשמיא ולנס העצום, ובזכות זה זכו יושבי המחנה לעוד כמה ימים של חסד וחיים לחומם של העצים הללו.
דע לך בני – היה מסיק מו"ח מכך, בהטעמה – לא עליך המלאכה לגמור (מסכת אבות שם). כל אחד זוכה לנס ולסייעתא דשמיא, לו רק עושה את המוטל עליו לעשות…
'זכותו יגן עלינו'
עליך המלאכה להתחיל!
הסיפור הלז הוא התשובה לקושיא בה פתחנו, אם הקב"ה הקים המשכן למה היה משה צריך לעשות 'כאילו' שהוא מקימו, אלא הוא הדבר אשר דברנו לאמר, אמר לו הקב"ה למשה רבינו גם אם אינך יכול להקימו ואין בכוחך להרימם, עכ"ז לפחות מה שביכולתך עשה – אז ורק אז תזכה לסיוע מלעילא ול'הוקם מאליו המשכן'. לא היה במעשה משה מעין משחק והצגה, חס ושלום, היה כאן מעשה ממש אמת לאמתו, משה רבינו ניסה בכוחו – אף שידע שלא יצליח – ואז באה הסייעתא, אך אלמלא אותה פעולה קטנה של משה רבינו לא היה זוכה לסיוע מלעילא ולא היה מוקם המשכן מאליו.
גם במעשה המנורה מצאנו דבר זה, כפי שמפורט בכתוב לעיל בפר' תרומה, דכתיב (כה לא) מקשה תֵּעָשֶׂה המנורה, וכבר עמד בה רש"י למה נאמר 'מקשה תֵּעָשֶׂה', ולא מקשה תַּעֲשֶׂה, ומתרץ (ומקורו במדרש תנחומא, בהעלותך ג) שלכך נאמר תֵּעָשֶׂה כיון שהיא נעשתה מאליה, לפי שנתקשה משה במעשה המנורה, אמר לו הקב"ה למשה 'השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה' לכך לא נכתב 'תעשה', ע"כ.
והוא פלאי, וכי צריך הקב"ה אור וכבשן של משה בכדי שתהא המנורה נעשית מאליה, הלוא אם נעשית מאליה ע"י הקב"ה, א"כ כבשן למה לי, בשלמא אדם בשר ודם צריך כבשונים בכדי לרתך ולהמיס הזהב, אך הקב"ה וכי כבשונים הוא צריך, ומבלי זה חלילה אינו יכול. אלא וודאי ובוודאי שאין הקב"ה צריך לכל זאת, קוב"ה יכול להמיס זהב ולעשות את מנורה ללא אש וללא כבשן, אלא תכלית הכבשן היה בשביל משה לא בשביל הקב"ה, בכדי שיעשה משה את המוטל עליו לעשות, ובהכי ורק בהכי, יגרום במעשיו לאותה נס שתהא המנורה נעשית מאליה.
הוי אומר שבכדי לגרום לנס יש תנאי מקודם של 'כפי יכולתך עשה', זה שאינך יודע או אינו יכול, אינו פוטר אותך מהמצווה עליך, לפחות מה שביכולתך עשה.
זהו מה שברך משה להלן בפרשתן (מ מג) את חכמי הלב בברכת 'ויהי נועם' שתשרה שכינה במעשי ידיהם, וכה ברכם: אם 'ומעש"ה ידינו כוננה עלינו', אם תעשו את מה שיש בידיכם לעשות, אזי בזה גופא תזכו להמשך סיוע מלעילא שתהא 'ומעשה ידינו כוננהו' שתשרה שכינה במעשי ידיכם. הא בהא תליא מילתא.
מוריי ורבותיי,
הדברים אינם אמורים כי אם אז בימים ההם במעשה המנורה והמשכן. אלא הוא הדין אף בזמן הזה הלא כל יהודי משכן הוא – 'ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד', ולכן ובוודאי אף לדידן ייאמר שאם ירצה האדם שישכון קוב"ה בתוכו, לבל ישלוט בו יצה"ר, לא ישאל עצמו האיך אכבוש אותו, האיך אנצח אותו, הלא מלאך הוא, ולעומתו הן אני עץ יבש ואיך ביכולת האדם לנצחו. על זה אומרים לו (עבודה זרה ג.) אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא מה שביכולתך עשה, כמו משה במעשה המנורה ובהקמת המשכן, ורק אז תזכה לסיוע דלעילא, ולהקמת המשכן הפרטית, אז יהא הקב"ה בעזרך שתוכל לו ונפול יפול היצה"ר לפניך, וכמו שאמרו 'אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו'.
והנה לימדונו כבר חז"ל עניין זה באמרם (שם) 'לא עליך המלאכה לגמור' ומשמע מיניה לגמור אין המלאכה עליך, אך 'עליך המלאכה להתחיל', ומרומז הוא בדברים שאמרו (סוטה מה:) הכל הולך אחר ההתחלה, ורק אז כשיתחיל ויעשה יזכה למאה"כ (תהלים נז ג) לא-ל גומר עלי, שהשי"ת יהא בעזרו שיוכל לסיימו.
פעם פגשתי נער תועה, ירחם ד', הוא בכה לפני בדמעות שליש באומרו 'הכל אבוד'. מה זה ועל מה זה – שאלתי אותו בהשתתפות בצערו, ענה לי, 'אני גר בתל אביב מלא הזוהמה, וא"כ איך אתה מצפה ממני להיות ערליכער איד?' והוא צועק עלי שוב ובקול רעש גדול 'איך אתה מצפה ממני?'
עניתי לו בפשטות, אכן אינני מצפה ממך כלל שתהיה 'א גרויסער ערליכער איד', אך אני כן מצפה שתעשה לפחות מה שביכולתך לעשות – גם אם זה רק משהו קטן. תחפש בכל יום תמיד משהו שאותה תוכל לתת לה', אם בסור מרע אם בעשה טוב, ואז תראה שבאים לך כוחות חדשים להתגבר גם על הדברים הגדולים שנראים לך לעת עתה קשים, בבחינת מצווה קטנה גוררת מצווה גדולה. ואז בהמשך תזכה ממילא להיות 'א גרויסער ערליכער איד', כך אמרתי לו, וכך הוי, ב"ה.
ועל כך אומרים חז"ל פתחו לי פתח כחודו של מחט לא מבקשים ממך 'גרויסע זאכן' אלא רק משהו קטן, כחודו של מחט, ואז תזכה ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם – תזכה לנהורא ישרי בה לאור ה' ולסיוע מלעילא. אך אם יעשה חשבונות ויאמר איך אפתח שער גדול שכזה שהוא מעל יכולותיי, הלא קשה הוא מנשוא, כי אז וודאי שאין שום מציאות שיזכה אי פעם בחיים חיותו שיפתח לו ה' את אותו פתח גדול של האולם, אלא ימשיך ר"ל לשכון תמיד במלחמה תמידית ביצרו הרע, ובמקום שיפתחו לו פתח שעגלות וקרונות, יהיה מ'יושבי קרנות'….
יהודי הוא 'מצווה ועושה' – הוא עושה ציווי ה' ללא חשבונות, לא כן אצל הגויים קודם עושים חשבונות כדכתיב (דברים ב כד) 'סיחון מלך חשבון' כל הראש שלהם זה רק חשבונות – העיקר לא לעשות. וובוודאי אשר אף לזה כיוון רבן שמעון בן גמליאל באומרו (אבות א יז) לא המדרש עיקר אלה המעש"ה, העשייה ללא חשבונות.
רבותי, עניין זה מצינו בבירור אף אצל נחשון בן עמינדב, וזהו דבר מופלא:
נחשון בן עמינדב קופץ לים, והאדם העומד מן הצד מצטעק ואומר 'ר' איד וואס טאנצטע וואס שפרינגסטע – למה אתה קופץ ראשון?! המתן עם כל השאר עד שיקרע הים ועבור בו בבטחה ביבשה!' אך לא ולא. נחשון לא ממתין, וזאת, כי ה' אמר 'ויסעו' – אם יש ציווי ה' לא עושים חשבונות! לכן הוא קפץ תחילה עד שבאו מים עד נפש, כי אני 'מצוה ועושה' – אם אני מצווה אני עושה תיכף ומיד ללא חשבונות!
ויתירה מכך – תורה היא וללמוד אנו צריכים – מה אכן טעם הדבר שאמר קוב"ה קודם 'ויסעו' ורק אח"כ קרע הים, הלוא לכאורה היה עדיף שמקודם יקרע להם את הים ואז יכנסו בני ישראל כבני מלכים 'ביבשה בתוך הים' ולא להיפך בתוך הים ואז ביבשה. גם צ"ב 'טענתו' כביכול של הקב"ה כלפי משה וישראל בעת ההיא באמרו למשה 'מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו', ואתמהה, מרא דכולי עלמא, למי לצעוק אם לא לקוב"ה, הלא 'ויצעקו אל ה' בצר להם' כתיב (תהלים קז) ורק אז וממצוקותיהם יצילם, היש לנו חלילה דרך אחרת מלצעוק קמיה קוב"ה בשעה כזו, הלוא אומנות אבותינו בידינו.
אלא זה הדבר אשר דברנו לעיל לאמר, כי בכדי לזכות לנס, לסיוע מן שמיא, יש תנאי, והוא, קודם עשה כל מה שביכולתך! קודם קפוץ, תהיה נחשון היכנס לתוך הים, ואם תעשה כן, אז ורק אז, תזכו לקריעת ים סוף. לכן אמר להם קוב"ה מה תצעק, אלא דבר אל בנ"י 'ויסעו' – עשו מה שביכולתכם, ועי"ז יבוא הנס.
ולא רק נחשון, אלא כל יהודי הוא נחשון בן עמינדב – בכבודו ובעצמו, אם ירצה האדם לזכות לסיוע מלעילא עליו להיות קודם 'נחשון' – לקפוץ ולהכנס ללא מחשבות יתירות אז יזכה למה שיזכה, אז יבקע לו הים ויתפרדו הימנו כל פועלי אוון, כל המים הזידונים.
הרי כל יהודי הוא משכן לה', לו רק יעשה את המוטל עליו לעשות יזכה אף הוא ל'הוקם המשכן' מאליו הוקם, הקב"ה אומר לו, אינך לבד – אני מסייע בעדך.
חזק חזק ונתחזק
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)