סיפר הר"ר מרדכי הגר בספרו 'שמחת מרדכי'.
היו שני בחורים מבוגרים שהתפללו אצלנו בבית הכנסת שהגיעו כבר מזמן לפרקם ולא מצאו את זיווגם. שניהם היו בחורים מוצלחים ולא היה חסר להם דבר, ובלא שום סיבה הנראית לעין, התעכבו מלמצוא את שידוכם.
הבחורים הללו היו מדברים בתפילה. יום אחד נגשתי לבחורים האלה, אמרתי להם – בואו ונעשה עסק. אתם מפסיקים לדבר בתפילה למשך שלושה חודשים, ואם אתם לא מתארסים אני נותן לכם אלף דולר.
בחור אחד הסכים וקיבל על עצמו שלא לדבר. נסעתי באותה תקופה למשך כחודש, כשחזרתי פגשתי אותו, והוא אמר לי שבשבת האחרונה לא החזיק מעמד ודיבר בזמן התפילה. אמרתי לו שאני אאריך לו את הזמן בעוד חודש, ומעכשיו שימשיך שלא לדבר.
ביום האחרון של החודש הנוסף הוא מצלצל אליי: אני מתארס!
הבחור השני שלא הסכים לקבל על עצמו קבלה זו. אמרתי לו, לאחר שחברך נושע בעקבות שהפסיק לדבר בעת התפילה, בא נעשה הסכם נוסף, שאני אתן לך אלף ושמונה מאות דולר אם אתה מקבל על עצמך להפסיק לדבר, ובכל זאת לא תתארס.
הוא סרב גם לזאת, וכך עברו עוד כמה שנים. אני בינתיים עברתי דירה למנהטן. יום אחד אני מקבל הודעה כתובה מהבחור הזה: "הפסקתי לדבר באמצע התפילה והתארסתי".
(גיליון 'קדושת בתי מקדש מעט')
אם לא תדברו בזמן התפילה אשלם לכם 1000 דולר
שאנשים מדברים קשה להיות ולהתפלל כולך אם מוצא פייך
ולפי דעתי בזמן תפילה אתה צריך להיות מקוון למה שאתה מתפלל